 |
/images/archive/gallery/255/183.jpg פומה.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| ניסן שור אף פעם לא (לב) את הסניקרז של פומה, שתמיד סירבו להטביע את חותמן על ההיסטוריה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ניסן שור
9/2/2005 11:53 |
|
|
|
|
|
|
|
אני לא כל כך יכול להסביר את חוסר החיבה שלי לסניקרז של פומה (Puma). יש אובייקטים שאדם כנראה לא ממש רוצה להבהיר לעצמו את פשר התחושות השליליות החזקות שהוא חש כלפיהם, אבל זה המצב. מעולם לא היו ברשותי סניקרז של פומה, מעולם לא הבעתי בהן עניין ומעולם לא ארכוש זוג, כל עוד אני צלול ושפוי ופעיל מבחינה מינית. אנשים שכן בוחרים לנעול את מוצריה של הפירמה הזו, זוהי זכותם הטבעית, אבל אני מבקש מהם בנימוס שלא יהיו חברים שלי ושבבקשה ישמרו ממני מרחק של לפחות 10 מטר כדי שלא ידרכו עלי בטעות עם הנעליים המפוקפקות שלהם.
אין בי אמון כלפי פומה והרי אמון הוא מרכיב מכריע בתעשייה הזאת. משהו בסניקרז האלה פשוט לא מסתדר לי ואני נכשל פעם אחר פעם להבין מה בדיוק אני לא סובל בהן. למען האמת, כבר הפסקתי לנסות. הסניקרז הללו בעיקר מוקצות מבחינתי מחמת חוסר היכולת ההיסטורי שלהן להפוך את קיומן למשמעותי מעבר לערכי הצריכה הכי בסיסיים. ולא שהן לא יפות – הו לא, את זה לא ניתן
לטעון כלפיהן. פומה ידעו לייצר במהלך השנים נעליים לא רעות בכלל, אפילו מגניבות, שמבחינה אסתטית גרידא יכולות להתחרות בקלות עם כל היצרניות האחרות. אבל זה פשוט לא זה.
הסניקרז של פומה הן סתם נעליים. לא פחות ולא יותר. הן לא נושאות על גבן שום מסורת רצינית או מטען תרבותי רב שנים ועמוס בהתייחסות; אתה לא יכול להיזכר במראי מקום שקשורים אליהן וגם אם אתאמץ לא אוכל לשייך אותן לאוכלוסיה מסוימת או תת תרבות או סתם איזה סלב מזדמן. חוסר האופי של פומה טבוע בהן כל כך חזק ועמוק שהוא ככל הנראה גם סוד ההצלחה שלהן – הן עד כדי כך נייטרליות, שכל אחד יכול לרכוש אותן מבלי להזדהות עימן. המוצר המושלם לקהל שמחפש נוחות ולא תעודת זהות.
הרבה אנשים נועלים פומה (אני מוכן להתערב שלאיל קיציס יש לפחות זוג אחד), אפילו הרבה מאוד, אבל אף אחד לא יהיה מוכן להתאבד עבורן. זה הופך את פומה לחברת נעליים מאוד לא מעניינת, אבל היי חבר'ה – אף אחד לא הבטיח לכם גן עדן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
זוג יחסית חמוד של פומה
|
|
|
 |
|
 |
|
קריצה ליחצניות
|
|
|
 |
|
|
|
את הקיום האנמי של פומה ניתן, אם רוצים, לתלות בכך שזו חברה שנולדה מתוך סכסוך מכוער בין האחים רודולף ואדולף דאסלר, עליו כבר דיברנו בפרק על אדידס. מה שקרה, בקיצור, הוא שלשניים היה מפעל נעליים ואז עבר ביניהם חתול (ככל הנראה פומה) שחור ושני הגרמנים האלה החליטו ב-1948 לפצל את העסק. אדולף הקים את אדידס ורודולף את פומה. עכשיו, מה בדיוק אתה יכול לעשות כשאח שלך מקים את חברת הנעליים המיתולוגית ביותר על פני האדמה? כלום, רק לקנא, לקום כל בוקר ולקלל את עצמך שרבת איתו ואולי גם לנסות להוציא את המיטב ממה שכבר נשאר לך.
בתכל'ס, כל חייו וגם אחרי מותו יצטרך רודולף לרדוף אחרי ההצלחה העצומה של אדולף ואדידס. ברבות השנים, וזה תמיד צחוק הגורל שלא מבין מהחיים שלו, הפכה פומה למתחרה העיקרית של אדידס על השוק האירופאי. אבל כל זה לא ישנה את העובדה שיש כאן סיפור על שני אחים, שתי חברות נעליים, אחת מהן ממזרה שנולדה בחטא ואתם יודעים למי אני מתכוון ואת מי אני אוהב יותר. איפה פומה ואיפה אדידס, אין בכלל מה להשוות ודי כבר עם הפרסומת בחינם, זה לא שאני מקבל מהם נעליים בחינם (רמז בגודל של ממוטה הבאתי כאן).
אז רודולף עזב והקים את פומה (השם המלא והמקורי היה Puma Schuhfabrik Rudolf Dassler). איזה כיף לו. באותה שנה, פומה מציגה את נעל הכדורגל הראשונה שלה, ה"אטום". שחקני נבחרת מערב גרמניה מאמצים את הנעל והרברט בורדנסקי, שחקן הנבחרת, מבקיע את הגול הראשון של גרמניה הפוסט-מלחמתית דווקא כשהוא נועל פומה. זה נחשב לציון דרך היסטורי משמעותי בקרב אנשים מסוימים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מרפרטואר היוז'ורים של פומה
|
|
|
|
|
|
|
מה כבר השרוכים עשו לכם
|
|
|
|
|
|
|
מעבר לכל מיני פרטי טריוויה משעממים על כל מיני ספורטאים שאף אחד לא מכיר שהגיעו לכל מיני הישגים כשהם נועלים פומה, הנה שני תאריכים נחמדים: האחד, 1958, בו פומה מציגים את הלוגו שלהם (מין פס ארוך וגלי) כפי שאנו מכירים אותו היום והשני, 1968, כשהם מביאים לעולם את לוגו הפומה המזנקת לטרף. כך, בזמן שלאדולף היו שלושה פסים אלגנטיים, רודולף השתמש בדמות המאיימת של החתול השחור כסמל ההיכר שלו. קצת מפחיד.
באותה שנה – וכאן אנחנו באמת מדברים על הישג ממדרגה ראשונה לתרבות הסניקרז, באמת ולא בצחוק – פומה מכניסים לשימוש בפעם הראשונה בהיסטוריה את ה-Velcro, אותם פסי בד הנדבקים אחד לשני ומחליפים את השרוכים (וגם עושים רעש מצחיק). אי אפשר לדמיין את האייטיז בלי ההמצאה הזאת ובוא נודה לפחות על זה לפומה. תודה. אגב, ב-1991 פומה המציאו גם את שיטת הדיסק החדשנית – גלגל פלסטיק שכשאתה מסובב אותו הוא סוגר את הנעל. כנראה שיש להם משהו עקרוני נגד שרוכים.
ב-1970 פומה זוכים ליחסי הציבור הכי טובים שהם אי פעם יכלו לדמיין כשברזיל זוכה במונדיאל במקסיקו והכדורגלן המדהים והמהמם פלה מקבל את תואר השחקן המצטיין של התחרות, בזמן שהוא נועל בכל אותה העת זוג פומה.
וככה זה ממשיך עד לימינו – הרבה ספורטאים (יוהאן קרויף, מרטינה נברטילובה, מרדונה, בוריס בקר, הייקה דרקסלר, לינפורד קריסטי) עושים חיל כשרגליהם מכוסות בסניקרז האלה ושיהיה להם בהצלחה גם בהמשך הדרך. זה לא יעזור לפומה להיחרט בתודעה כסניקרז משמעותיות באיזושהי צורה, אבל אני מניח שהקרב הזה כבר אבוד מזמן. לסיום, אני מנסה עוד פעם לחשוב על משהו חשוב שפומה עשו בשביל התרבות הפופולרית ואני עדיין לא נזכר, אז לא משנה. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
