 |
/images/archive/gallery/264/116.jpg ניו באלנס.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| ניסן שור מת על ניו-באלאנס - הסניקרז שאף חנון (כולל הח"כ לשעבר דב שילנסקי) לא שלם בלעדיהן |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ניסן שור
23/2/2005 11:08 |
|
|
|
|
|
|
|
איך מזהים חנון? סוגיה חשובה, תודה ששאלת. המאפיינים הסטריאוטיפיים הקלאסיים שאותם כולנו מכירים מסרטים כמו "נקמת היורמים" אינם רלוונטיים ואולי מעולם לא היו. החנון של שלהי המאה ה-20, תחילת המאה ה-21, הוא כבר
לא אותו בוק עם משקפיים עבים ושביל באמצע. המנטליות הקבוצתית אולי נותרה כשהיתה, אבל מבחינה תדמיתית מדובר כבר באדם מעודכן ואורבני, חובב טכנולוגיה מתקדמת המצוי בסמלי הסטטוס הפופולריים ושואף שאולי יום אחד הבלוג האובססיבי שלו יביא לו קצת פונאני. רוב הסיכויים שזה לא יקרה, אבל לפחות יש לו פיירפוקס להתחמם איתו בלילות הקרים.
אבל איזה פרט ייחודי בכל זאת מבדיל חננה שכזה משאר בני האדם הנורמליים? הסניקרז שלו, חמודונים קטנים. החנון בדרך כלל שומר על חזות חיצונית נונשלנטית, אבל ממש לא בכוונה: זה מה שקורה כשאמא קונה לך בגדים שגדולים עליך במידה וחצי במשביר. כדי להשלים את הלוק הזרוק, החנון חייב נעליים שיראו פשוטות, לא מתאמצות וחסרות גלאם לחלוטין כדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב. הן חייבות לאפשר לו לחצות את החיים במינימום ניראות ומקסימום נוחות, שהרי החנון מתקיים בין הצללים של החברה, תמיד נרדף, תמיד רדוף, אף פעם לא נינוח, אבל לפחות מנסה למצוא לעצמו פינה קטנה וחמה. בקיצור, לעולם - אבל לעולם - לא תתפסו חנון גאה מבלי שאת רגליו תפארנה זוג סניקרז אפורות של ניו-באלאנס. זה פשוט בלתי אפשרי. מדובר בשני מותגים שמקיימים קשר סימביוטי שלא ניתן להפר.
החיבור בין חנונים לניו-באלאנס אפורות הוא מהחיבורים הכי חזקים בין אדם לנעל. זוהי מערכת יחסים מדהימה ומרגשת שמגלמת בתוכה מצד אחד את הצורך האמיתי של החנון באהבה וביטחון לאורך טווח ומצד שני את ההיענות של הניו-באלאנס לרגישויות החנוניות. הסניקרז הללו פשוט מבינות את החנון, הן מעניקות לו את החום וההבנה שהוא צריך ואולי לא מקבל משאר האנשים. ניו-באלאנס אפורות (דגש חזק על האפרוריות וההעדר המוחלט של צבעוניות או שמחת חיים) הן אי קטן של ביטחון עבורו, הן תמיד יהיו שם בשבילו ואף פעם לא יסתלבטו עליו או יתנו לו איזו כאפה קטנה במצח. אלו נעליים שמשדרות תחושות חום ואמינות מזן שכבר לא ניתן למצוא אצל המותגים הגדולים והקרים, שדגמיהם מתחלפים ומשתנים יומם וליל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עוד זוג של ניו-באלאנס
|
|
|
 |
|
 |
|
אורטופדיה לכל
|
|
|
 |
|
|
|
זה גם מה שהפך את ניו-באלאנס, בצורה סיבובית, לאחת מהחברות הכי קוליות שקיימות. מרגע שבו רוב החנונים עלי אדמות אימצו אותן אל חיקם, היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהן יאומצו גם על ידי אנשים הרבה יותר מגניבים שייקחו את הטון הלא צעקני והכמעט נזירי של ניו-באלאנס לכיוון יותר מודע ואירוני.
ואכן, הסניקרז של ניו-באלאנס – בעיקר האפורות, אבל לא רק – הפכו לחביבות על טיפוסים מתחכמים ואלטרנטיביים שחברים בכל מיני להקות אמריקאיות בכייניות שאני מסרב לזכור את שמן. אין לי כמובן בעיה עם זה, אבל הייתי מעדיף שהן תישארנה מנת חלקם הבלעדית של ציבור החנונים. אני סבור שאין צורך לנכס סניקרז שמזוהות בצורה טוטאלית עם ציבור כה רחב. בוא ונשאיר להם את המפלט הקטן הזה שאיתו הם מרגישים בנוח ולא נפלוש גם לשם, בעודנו מחריבים להם טריטוריה שבטעות החשיבו לבטוחה ובלעדית.
וכאן חייבים לספר כיצד הכל התחיל, מכיוון שאנחנו תופסים את ניו-באלאנס בתור נעלי החנונים האולטימטיביות, בעוד שהכוונות המקוריות שלהן היו אחרות לגמרי, באופן טבעי, ורק ההיסטוריה גילגלה אותן לשם בדרך פלא נהדרת.
הסיפור של הנעליים האלה מתחיל בראשית המאה העשרים, בבוסטון, כשוויליאם ריילי, מהגר בן 33 מאנגליה, מחליט לעזור לאנשים שסובלים מבעיות ברגליים וליצור עבורם נעליים נוחות ואורטופדיות. ב-1934, ריילי נכנס לשותפות עסקית עם איש המכירות שלו, ארתור הול. השניים מקימים את ניו-באלאנס, חברה ששמה לעצמה כמטרה לייצר נעליים נוחות המקלות על כאבם של אנשים שעומדים והולכים יותר מדי.
ב-1954, ארתור הול מוכר את חלקו בעסק לביתו וגיסו, והם מרחיבים את הביזנס לייצור של נעלי ריצה. בהמשך, אחרי כל מיני שינוים פרסונליים בהנהלת החברה, ימשיכו ניו-באלאנס להתפרסם בתור נעלי ריצה נוחות ומהימנות וזה בסך הכל מה שיש להגיד על החברה הזאת. איזה שיעמום.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סטיב ארקל, חנון חמוד עם ניו-באלאנס
|
|
|
|
|
|
|
התעיוש של הסניקרז
|
|
|
|
|
|
|
בגלל זה לא מפתיע מדוע ניו-באלאנס הפכה לסימן ההיכר החנוני. חברה משפחתית שקמה מתוך מטרה אנושית טובה (זה לא סוד שחנונים סובלים יותר מאחרים מבעיות בריאות מציקות. בעיקר פלטפוס) ולא חוותה תהפוכות אופנתיות כלשהן. היא נותרה כשהיתה, סלע איתן, מסרבת להתרשם משינויים בהרגלי הצריכה או דפוסי ההתנהגות המודרניים.
בדיוק מאותה סיבה הפכו הסניקרז של ניו-באלאנס לאהובות על עוד אוכלוסיה שלמה: פעילי האנטי-גלובליזציה ואנשי המוסר למיניהם שנועלים אותן לצד מלבושי גרילה אחרים כמו דגמ"ח וחולצות של תעיוש. מעבר לעובדה שמדובר בחברה צנועה וחביבה, ניו-באלאנס הם הגוד-גייז הגדולים של תאגידי הסניקרז - זו החברה היחידה שמתעקשת לרכז את רוב מפעלי הייצור שלה בארצות הברית ולא בכל מיני סדנאות יזע מיוזעות באסיה.
המדיניות הזאת הקנתה לה אוהדים רבים וסימפטיה מוצדקת ואפשר לסכם שאנו מאוד אוהבים את ניו-באלאנס, לא רק בגלל מה שהם עשו עבור החנונים, אלא בגלל הדאגה שלהם לעולם בו אנו חיים ועל כך אנו מודים להם. תודה ניו-באלאנס.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
