 |
/images/archive/gallery/266/122.jpg קנגרוס.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| ניסן (לב) סניקרז: האנשים הגנובים שנועלים קנגרוס נוטים להתגאות גם באיבר מין ענקי |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ניסן שור
31/3/2005 10:55 |
|
|
|
|
|
|
|
לא מעט חברות אופנה נוהגות להשתמש בדמויות בעלי חיים בתור הלוגו שלהן. דוגמאות שעולות מיד לראש: הקרוקודיל של Lacoste, התרנגול של Le Coq Sportif, הנמר של Le Tigre (חברת ביגוד לנערות מגניבות. כלומר, לא פרחות מגעילות משינקין), הפינגווין של Penguin (עוד לייבל שוליים איכותי לקהל של מתלבשים אורבניים), הפומה של Puma.
כל המותגים הללו - יוקרתיים, המוניים או אלטרנטיביים - יוצרים זהות מדומיינת בינם לבין בעלי החיים שאת צלמם הם נוטלים. לוגו החיה אמור לגרום לאדם הנועל את הנעל או לובש את החולצה לחוש כי על ידי כך הוא מקבל על עצמו את תכונות האופי החיוביות של אותו תרנגול אצילי, פומה מהירה וערמומית או פינגווין מצחיק וסימפטי.
בדרך כלל אנחנו אוהבים להעניק תכונות אנושיות לבע"ח. כאן מדובר במקרה הפוך - חברות האופנה הללו רוצות שהאדם ירכוש את מוצריהן ויתעלה מעל לתכונותיו השגרתיות. אני לא אומר שהחיה שבאדם נחשפת במלוא
הדרה עם לבישת חולצת פולו של לאקוסט, אבל מכיוון שרוב היאפים שלובשים חולצות כאלה במילא נראים כמו לטאות ענקיות ורטובות המשחרות לטרף, הרי שהקרוקודיל היוקרתי רק מסמל את החזרה ליצרים הקמאיים ביותר. ובכל מקרה - לוגו קטן של בעל חיים על דש הבגד תמיד נראה חמוד ואלגנטי. את המשפט האחרון כתבתי במצב רוח הומואי במיוחד.
הפתיחה הווטרינרית הזאת נועדה כדי להציג את הסניקרז של קנגרוס (Kangaroos), מותג יחסית אלמוני המעמיד אף הוא דמות של בעל חיים כסמל המסחרי שלו: הקנגרו, אותה חיה אוסטרלית עם פאוץ' גדול ופרצוף קצת מטומטם (שמפאר, אגב, גם את מוצריה של חברת ההנעלה וההלבשה, Kangol). בגדול, הייתי ממליץ לכל סניקרז שמכבדות את עצמן להזדהות עם מאפייניו של הקנגרו. בכל זאת, מדובר בחיה שרצה מהר וקופצת מאוד גבוה. אלו שתי תכונות הכרחיות לנעלי ספורט יעילות. את כל הרקע האוסטרלי כדאי להצניע. אנשים נוטים לשכוח שמדובר באומה של גנבים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שימו לב לריצ'-רץ'
|
|
|
 |
|
 |
|
פטנט גאוני
|
|
|
 |
|
|
|
קנגרוס, או בשם הקיצור Roos, הן מהנעליים הייצוגיות ביותר של שנות השמונים. אני לא חושב שמי מאיתנו באמת נתקל בהן בישראל של אותן שנים, כך שבואו לא נעמיד פנים יותר מדי, אבל בארצות הברית מדובר בפריט אייטיזי עם הרבה כבוד. במיוחד בצבעי ורוד או אדום-אש. הנעליים הללו הומצאו ב-79' על ידי מעצב וארכיטקט בשם רוברט גאם. הדבר הכי מגניב הוא שיש להן כיס קטן בצד - כן, גאונים שלי, ממש כמו לקנגרו - שבו אפשר לשים כסף קטן ולסגור את הריץ'-רץ'. למעשה, הכיס הזה הומצא מכיוון שלרוברט הזה לא היה איפה לשים את המפתח של הבית כשהוא יצא לג'וגינג. מדהים לגמרי.
ב-"Where'd You Get Those" של העיתונאי והדי.ג'יי בוביטו גרסיה - ספר-אלבום ממש מרגש שסוקר את תולדות תרבות הסניקרז בניו יורק בין 1960 עד 1987 וכולל המון תמונות מרגשות של כל הדגמים המכוננים בז'אנר ובכלל מומלץ לכל אדם שאיכשהו מתעניין בכל הדבר הזה שנקרא תרבות ואופנה פופולרית (תזמינו אותו באמזון עכשיו או עוד כמה דקות) - הוא מספר כי בזכות הכיס הקטן שלהן, הקנגרוס היו הנעליים המועדפות על ילדי המפתח בשכונות במרכזי הערים. אלא מה - הריץ' רץ' שלהן היה נשבר לעיתים קרובות וכך היית נותר נעול מחוץ לבית. תארו לכם מה זה להיות תקוע בחוץ, בברונקס של אמצע האייטיז, כשמסביב יש המון כושים שעושים פרצופים של יואב "הצל" אליאסי ומחזיקים טייפים גדולים על הכתף. האמת שזה נשמע כיף.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דגם קצת גס
|
|
|
|
|
|
|
ניחוח ברייקדאנסי
|
|
|
|
|
|
|
הכיס של הקנגרוס באמת היה גימיק נחמד מאוד בפני עצמו, אבל כמו כל גימיק - הוא החזיק מעמד זמן לא רב מדי. ככה זה - באייטיז כל שטות נראתה כמו הדבר הכי חדשני בעולם (וממני לא תקבלו כל מיני דוגמאות נוסטלגיות עלובות שממחישות את הטענה הזאת). כשהניינטיז המפוכחות הגיעו, הקנגרוס פתאום כבר לא נראו כאלה מדליקות. החברה נכנסה לקשיים כלכליים חמורים והכריזה על פשיטת רגל. מאוחר יותר, איזו חברה בריטית רכשה אותן ומאז היא מנסה להחזיר עטרה ליושנה.
בין השאר, טוענים בקנגרוס כי הם לא מתבססים על הדגמים הקלאסיים של הסניקרז - שהפכו כבר מזמן לפריטים הכרחיים ליודעי חן - אלא מנסים כל הזמן לפתח דגמים חדשים ורלוונטיים לימינו אנו. הדגמים המדוברים, כמובן, סובלים מעיצוב חללי ומכוער, היאה למי שמנסים לברוח מהמסורת לטובת העדכניות של המאה ה-21. זוהי טעות שכל חברות סניקרז עושות בלי יוצא מן הכלל, אבל תמיד יש מי שלא מסתפק בעיצובים הקלאסיים, אלא רוצה נעליים שנראות כמו גוש חרא מתכתי. אני נוטה שלא להתווכח איתו - כל אדם זכאי שיהיה לו טעם רע.
מה שנהדר בקנגרוס הוא שמדובר בסניקרז שהניחוח הרטרואי שנודף מהן לא מעיב על ההנאה שבנעילתן. הן נראות היום כמו שנראו לפני עשרים שנה וגם משדרות אותו מסר נינוח וקופצני, אפילו קצת ברייקדאנסי. זאת אמנם נוסטלגיה מנוכסת לחלוטין, אבל כשאני שם על כפות הרגליים העדינות שלי את זוג הקנגרוס האפורות (הדגם הסטנדרטי) שקניתי בניו יורק, אני נכנס למצב רוח די אולד סקול. עם התחושה הזאת אני יוצא אל הרחוב הישראלי וזה סבבה. לפעמים אני אפילו מרגיש כמו קנגרו. שמעתי שגם להם יש זין ענק.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
