 |
 |
|
|
|
|
| ישי אדר ויתר כמעט על כל מה שהיה לו למען הילדים, אבל את זוג הרמקולים הם לא יקחו ממנו |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
16/2/2005 16:18 |
|
|
|
|
|
|
|
בימי הפינגווין הכרתי שני ברנשים שתמיד עמדו בכניסה כמו דורמנים, אבל בלי העובי של דורמנים. שילוב של שמשון ויובב מפינוקיו וביוויס ובאטהד. מעולם לא ראיתי אותם בפנים, כי לא הייתי בפנים. פשוט גרתי ליד וכנראה שזה היה התפקיד שלהם, לעמוד בחוץ ולהביט על הנכנסים, ליצור באזז של כניסה למועדון, להחליף מבטים מגחכים ולהמהם בינם לבין עצמם. אחד מהם היה גבוה ומצומק למראה, תמיד היה לו מה לומר, ונראה שהכיר את כל מי שנכנס. השני היה נמוך ונפוח, תמיד שתק ודיבר רק עם הגבוה והמצומק.
לפני שבוע הלכתי לקנות דיסק וראיתי אותם בחנות ביחד, נראים בדיוק אותו הדבר כאילו לא עברו חמש עשרה שנה. עומדים בפתח החנות מדברים בינם לבין עצמם ומגחכים. הדובר קלט אותי ואחרי כמה דקות פנה אלי בלסת נוקשה: "מה המצב ישי אדר, איפה נעלמת אתה? שמענו נהיית עקרת בית..." (השתקן, יובב, עומד ומחזיק את בטנו העגלגלה כדי לא להתפקע מצחוק). לא היתה לי תשובה מוכנה לסיטואציה, אז מילמלתי משהו כמו "כן, סוג של".
"מה קרה? מה אין יותר מוזיקה? זהו, נגמר?" שאל הדובר הכחוש, בעוד יובב ממשיך לגחך, כאילו יש משהו שאני לא יודע והוא כן. "יש מוזיקה, למה לא", המשכתי למלמל בחוסר ביטחון מובהק. דרכו לי על יבלת, אין מה להגיד. הם היו הרבה יותר מגובשים עם עצמם ממני. עומדים שם עם חולצות של "סיסטרס אוף מרסי" וה"קיור", מאוחדים בטוטאליות
של עצמם. הם יודעים טוב מאוד מי הם, אבל באותו רגע אני לא כל כך ידעתי מי אני והדרופ אאוט שבתוכי, המכור למוזיקה הנצחי התגרד בחוסר נוחות וגימגם. מיד הרגשתי הבורגני מהפרברים עם בית וחצר, שני ילדים, אשה ורק כלב שחסר להשלמת התמונה. לא קניתי כלום. יצאתי מהחנות והתקפלתי לבית עם החצר שלי. לא הייתי מחליף אותו עם סקווט בשלמה המלך, אבל בכל זאת.
בדרך צרבו אותי געגועים לימים שבהם היה אפשר לשמוע תקליט אחד עשר פעמים רצוף מבלי שאף אחד יפריע. נזכרתי בפעם הראשונה שהבנתי שהטעם המוזיקלי שלי לא הולך טוב עם ילדים. באתי לאחותי עם דיסק חדש מדהים שקניתי. שמתי במערכת בהתלהבות, והאחיינית הקטנה והסופר-מתוקה שלי ברחה בבכי לחדר.
עברו מאז כמה שנים. יאמר לזכותי שלא נכנעתי לכל הזוועות שהילדים עלולים להכניס לך לבית. גם בשבילם וגם בשבילי. החלטנו שאם בגן שומעים שטויות אז שהשטויות ישארו בגן. בבית נשמע שירי ילדים עם נשמה, השירים של פעם. חווה אלברשטיין, אריק אינשטיין, יפה ירקוני ולא הרבה מעבר לזה. השירים האלה נהנו מלחנים וביצועים שיצרו תמונות עשירות בדמיונם של הילדים. לשירים היו תיזמורים צבעוניים וכלים אקוסטיים שהכניסו את הילדים לעולם המוזיקה באופן חי ונושם. משנות השמונים התחילו לעשות כמעט הכל על אורגנים חשמליים, לפי משקל, בצ'יק ובזול וככה הרוב הגדול נשמע מאז.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
ההחלטה הכי חשובה, שלא הוחלטה מעולם אלא פשוט נעשתה, היתה שאי אפשר להיכנע להשתלטות של הילדים על המדיה היחידה שעוד נותרה בבית, המוזיקה. אני לא מוותר וממשיך לשמוע בבית, למרות שהרבה פעמים מדובר במוזיקה שהיא לא "סביבה הולמת לילדים". אין מה לעשות, צריך לקבל מראש את חוסר השלמות שבהורות ואם יש קו שאתה עובר עליו לפחות תדע שאתה עושה את זה. אתה בכל מקרה עושה את זה. אני מוכן שהספה שלי תהיה מיפגע סביבתי, אני מוכן לא לישון, אני מוכן לא לצאת בערבים עם החבר'ה, אני מוכן להרבה דברים. אבל אני לא מוכן לא לשמוע מוזיקה. עד כאן. אין לנו טלוויזיה פתוחה כל הזמן ברקע, ואין (בינתיים לפחות) גמדים, ביסלי ושוקו 24\7, אבל יש מוזיקה. מין ישות כזו שקוראים לה "מוזיקה של אבא".
מכל הדברים שאי פעם שמעתי בבית אלונה בכתה רק פעם אחת, כי היא פחדה מהקולות הממוחשבים של קראפטוורק ב"It's more fun to compute". לפעמים מתרחשת התופעה ההפוכה. יום אחד בעודי מכין מאפה פולנטה שמעתי ברקע רמשטיין בשקט יחסית. זו אולי הפשרה היחידה, כי רמשטיין בשקט זו בדיחה, אבל זה הרבה יותר טוב מכלום.
אפרת שיחקה בינתיים עם הילדים כדי להרחיק אותם מהמטבח (ומהרמקולים), ואני עם המערוך והסכין נסחפתי לתוך הלהיט "אמריקה", ושמתי אותו כמו בימים הטובים, בלופ של איזה שלושה מחזורים. שרתי ושרתי ואז התיישבנו לאכול את הפולנטה. אלונה התקרבה לשולחן בצעדים נמרצים כשהיא צוהלת ושרה בהנאה את מילות הפיזמון "אמריקה אמריקה".
צחקנו, אבל לא יכולתי להימנע מהמחשבה על איזה מין אבא אני, שמשמיע לילדה את המפלצות האלה (למרות שנראה לי שהיא התלהבה דווקא מהשירה שלי). כשקמנו בבוקר אלונה לא המשיכה עם ה"אמריקה אמריקה". זו היתה סתם התלהבות רגעית מהעובדה שאבא שר בקולי קולות והתלהבות. או אולי סתם התלהבות מאבא שמבסוט משיר טוב. אבא מבסוט זה עושה רק טוב לאווירה בבית. אז חיכיתי שכולם יסתלקו מהבית ופוצצתי את הרמקולים עם רמשטיין בווליום מפלצתי.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
