 |
 |
|
|
|
|
| ישי אדר מתלבט ומתייסר קצת עם המשפט הנורא הזה, "אני מרחם על הילדים שלך" |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  |
|
ישי אדר
24/11/2005 11:29 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני מספר שבועות רצה הגורל והתפרצתי בחוסר חן לכיכר עגולה. פיצי ופליצי היו מאחור וכלל לא היו ערים לבלאגן הגדול שהטעות שלי, שנגרמה מחוסר תשומת לב, גרמה. נהג אחד בלם בעוצמה וצפר במשך שבע שניות רצוף, עקף וחסם אותי כדי לצרוח עלי.
כשהוא הגיע לימין הרכב החבול והמסכן שלי הוא סימן לי בדרישה לפתוח את החלון, כדי שאוכל לספוג את הנזיפה. נסיתי לומר שאני מצטער ושזה לא היה בכוונה, שזו היתה טעות, אבל הוא הקדים אותי. הוא התחיל בלגדף את האוטו שלי שגם ככה מספיק מסכן וחבוט ואח"כ הסביר לי שבגלל אנשים כמוני המדינה שלנו נראית כמו שהיא נראית וסיים בשורת המחץ: "אני מרחם על הילדים שלך". לא הצלחתי להשחיל מילה וברגע שהוא סיים הוא דהר לאופק באופל המדושנת שלו.
אחרי דרמה רעשנית כזאת לא היתה דרך חזרה ופיצי שאלה, "אבא, מי זה היה"?.
"זה איש אחד", נסיתי לענות בלקוניות.
"ומה הוא אמר לך האיש הזה?", היא שאלה.
"הוא אמר לי שלא נסעתי בסדר" הסברתי לה בשעה שהירהרתי על טיבו של המשפט הזה, "אני מרחם על הילדים שלך".
ללא ספק אחד מהמשפטים שאנשים יורים לעברך בקלות רבה מדי כדי ליצור את האפקט המקסימלי לפואנטה שהם מנסים להעביר. בד"כ מדובר במסר הבסיסי שאתה, אפס קטן שכמוך, טועה, דפוק או סתם אידיוט. אם המשפט הזה תופס אותך לא מוכן, אתה עלול להרהר בו ברצינות. גם אם ניצב בפניך אדם עם ספגטי במקום מוח וקרבורטור במקום לב שאומר לך אותו, אתה עוד עלול לתהות ולו לרגע קט, "האם אני באמת כל כך גרוע"? המשפט הזה נוחת על היבלת הטריה מכולם: רגשות האשם התמידיים שיש לך כאבא, גם אם הם מעטים וספורים.
בואו ננסה לרגע לנתח את הפרופיל של שולף המשפטים הזה, שתמיד אומר "אני מרחם על הילדים שלך". הוא תמיד נמצא שם וגם אם הוא לא אומר לך, אתה מרגיש את זה במבטים שהוא או היא תוקעים בך. כשאתה יושב בבית קפה עם הילדים ונותן להם לטעום יין, כשאתה עומד בתור לרופא הילדים ומשתטה או כשאתה עומד בכניסה לסרט או הצגת ילדים (לא שאני הולך) ובמקרה וממש לא בכוונה דוחף. הוא נמצא שם, מחכה לך כדי לעשות דמוניזציה טוטאלית לאדם שאתה. הוא יודע היטב שהמשפט נוגע במקום רגיש ובדיוק בגלל זה הוא משתמש בו. לברנש שלנו אין בעיה להיות נבזי. נבזיות לא מזיזה לו. "אז אמרתי. סו ווט. ביג פאקינג דיל", הוא נוהם לעצמו בעמקי מוחו. הוא מתוסכל מן הסתם, אבל ששש אסור שאף אחד ידע את זה, אפילו לא הוא עצמו.
השולף הוא אחד שמשתמש בנשק הכבד ביותר שיש לו בכל הזדמנות. הוא כמו טרוריסט מתאבד שתוכנית א' שלו לא הצליחה (לומר משהו קולע בטוב טעם, להגיב בפרופורציה אם בכלל) אז הוא מתחיל לרסס לכל עבר. הוא מאלה שבמשחק כדורגל צועקים לשחקן של הקבוצה היריבה "זיינתי את אחותך אתמול, יא זבל".
השולף שלנו הוא גם שולף מהיר במיוחד שממהר לשפוט. למרות התקשורת המוגבלת שיש לו עם עצמו, הוא מאמין במה שהוא אומר וכל ויכוח או דיון יהיו לשווא. לשולף פרצופים רבים והוא יכול להופיע בדמותו הומופוב, שונא הערבים הממוצע, ניו אייג'ר מושבע או כל אחד בעל תפישת עולם מגובשת ומבוצרת שכל מה שלא מתיישר איתה הוא שגוי ומעורר רחמים.
השולף המהיר והאכזר הזה מסתתר בכל אחד מאיתנו ושולף את עצמו במיוחד מול הטלוויזיה, כשהוא צופה באנשים שאינו מכיר, כמו נניח מייקל ג'קסון. אדם שחצי מהאנושות אומרת עליו "רחמים על הילדים". השולף האכזר הוא אתה, את ואני (ואין כמו להראות את עצמך כדוגמא. זה נראה לי הכי הוגן).
האנשים שאנחנו מרחמים על הילדים שלהם הם מראת כל הפחדים והעיוותים שדורכים על סף ביתנו המוגן מפלצות העולם החיצון. כשאנחנו מרחמים על ילדים של מישהו אחר אנחנו מפחדים. כשאנחנו מרחמים על ילדים של מישהו אחר אנחנו טומנים ראש בחול. כשאנחנו מרחמים על ילדים של מישהו אחר אנחנו פחות אוהבים.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
