 |
 |
|
|
|
|
| ישי אדר יודע שיום אחד, כשהילדים יהיו כבר בני 21, הוא יוכל שוב לשבת ולדבר עם החברים על הסיכויים של ביבי |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  |
|
ישי אדר
22/12/2005 14:10 |
|
|
|
|
|
|
|
היינו חמישה זוגות של חברים. פורום קבוע, שנפגש אחת לחודשיים בערך ומייצר אוכל משובח, מדבר על מוסיקה ומספר שוב ושוב את המיתולוגיה של עצמו. ישבנו מסביב לשולחן עמוס ביין מכל הצבעים ובמיטב המאכלים שרק יכולנו לייצר. כרובית, חזה עוף, חציל ושרימפס בטמפורה (מסוג המאכלים שכולם מתפלצים מעצם העובדה שאתה יודע לעשות כי הוא נחלת המסעדות בלבד, אבל רק אתה יודע שצ'יפס זה הרבה יותר מסובך), סושי צימחוני וסושי עם טונה אדומה, דגי אנשובי מבושלים בנוסח יווני (שזה למעשה סוג של כבישה חמה במים חמים ולימון). המנה העיקרית שכולם התפעלו ממנה היתה הסלט הירוק הפשוט, עם רוטב החומץ-חרדל-שמן המיתולוגי של א'. הסיבה להתלהבות היא שהעלים המדהימים שהרכיבו את הסלט הזה נקטפו באותו רגע מהגינה שלנו והם לא דומים בשום צורה למה שמגיע מהחנויות.
בשלב מסויים של הערב הגענו לפרק האקטואליה הבלתי נמנע שתמיד מצליח לחדור. זה מתחיל בבדיחה או הערת ביניים של מישהו ואז תמיד יהיה מי שירים את הכפפה ויתחיל דיון או ויכוח רציני לכל דבר. וככה, במקום לדבר על דברים מעניינים באמת, מצאנו את עצמנו מדברים על הסיכויים של ביבי.
זה היה לפני חמש שנים. ביום ראשון האחרון אותו פורום התכנס בפעם הראשונה מאז שנת 2001. הפעם לא הגיעו החברים במכוניות מגבעתיים ומתל-אביב. זוג אחד עשה את כל הדרך מניו-זילנד ושני זוגות אחרים שחיים בלונדון תיאמו את ביקור הכריסמס שלהם בארץ כך שיוכלו גם הם להצטרף. השולחן היה דומה מאד לשולחן שתיארתי קודם, בתוספת כמה מנות קטנות וביצועים מדוייקים ומשופרים של המנות שהוזכרו. א' שוב תיבל את הסלט ואני שוב זכיתי בהתפעלות המסורתית על כישורי הטמפורה שלי. פ', שעבד ועדיין עובד בעיתונות הכתובה, קיבל SMS בהול על השבץ של שרון ומיד החזיר אותנו לעסוק בדיוק באותו נושא: הסיכויים של ביבי. ההבדל היחידי מהסיבוב של לפני חמש שנים, היה שהפעם הבית היה רועש והפוך לחלוטין בגלל גדוד הזאטוטים שהתרוצצו הלוך ושוב בין החדרים.
הדיון המסורתי על הסיכויים של ביבי התנהל באופן מקוטע ותזזיתי כי לכל דובר היה תפקיד. א' הניף פעוט באוויר באופן מונוטוני כדי שלא יצרח ויבכה כי הוא היה עייף, ר' הניקה במרץ ופ' מצא את עצמו דמות מרכזית במשחק הדימיון המפורסם והמאוד מקורי של אלונה "אני האמא אתה האבא וארנון הילד שלנו". שני ילדים גדולים יותר משלנו שיחקו בלהיות רובוטים מפחידים, שכל פעם יצאו מהחדר אלינו וכולם היו צריכים לעצור באמצע המשפט ולפחד נורא. הארוחה עצמה היתה דומה רק למראית עין כי השולחן היה סוג של זירת טרור. כל התינוקות צייתו לחוק מרפי והתעוררו ודרשו על הידיים או אוכל. הפעוטים סירבו למנות שהציעו להם וזרקו אותן לכל עבר והילדים הגדולים לא הפסיקו לדבר ולהרעיש אפילו לשניה אחת.
בין לבין נאמרו המחמאות המסורתיות על הטמפורה ועל העלים המדהימים שגדלים אצלנו בגינה. אלה היו הערות ביניים, שרק מי שישב ליד מי שאמר אותן שמע, בגלל ההמולה הגדולה ששררה מסביב לשולחן. מצלמה ניסתרת שהיתה מלווה את המיפגש של אז ועכשיו היתה מייצרת פרק קלאסי של "שלושים ומשהו".
הכנו שני חדרי ילדים ובאורך פלא כל הילדים צנחו כמו דומינו במהירות שלא תאמן. בשעה 9:00 בערב כבר היינו רק מבוגרים ותינוק אחד שבדיוק התעורר והיה מבסוט מהקהל שהיה עכשיו רק שלו. המומים ומותשים ישבנו והקשבנו לשקט שהשתרר. השקט שאחרי. חיוך של מבוכה נמתח על הפנים של כולנו כי אין מה לעשות, זה כבר אף פעם לא יהיה אותו הדבר, לפחות לא עד שהילדים יהיו בני 21, עד הקטן שבהם. לגבי שרון אני לא בטוח, אבל לביבי יש את כל הזמן שבעולם כדי שנדבר על הסיכויים שלו גם אז.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
