 |
 |
|
|
|
|
| דני ססלר מתענג על המעדנים הגרוזיניים של ארמדילו, וממשיך לצלם ארוחות מתות |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
6/4/2005 12:10 |
|
|
|
|
|
|
|
אין לו שם למקום הזה, רק רמז בצורת ציור, למטה על החלון הגדול, מצד ימין מצוירת חיה קטנה שמאד דומה לארמדילו. המקום מתפקד בעיקר כפאב. פאב שאוכלים בו ובא נגמור עם זה מהר. אוכלים בו טוב. אוכלים בו בעיקר אוכל גרוזיני שמבשלת אותו הגברת מגולי משל כבר שנים לא מעטות ובמיומנות רבה במיוחד (היא מבשלת גם ללוויות של יקירי העדה). הגעתי למקום בשעות הערב המוקדמות יחסית ותוך כשעה המקום היה מלא. אכלו, שתו ובאו עוד אנשים. זוגות זוגות ובודדים. הזוגות היו בתחילת הערב נשים-נשים שהתישבו על הבר עד שנגמרו הכסאות. אבל אני כאן בשביל האוכל לא בשביל הנשים. לפעמים אני משנה את העדפותי, אני לא אומר.
זה התחיל בכבד קצוץ נוסח יהדות אשכנז אבל מרוכך יותר ומתובל אחרת. עם הלחם השחור הגס הוא היה מצוין, עם הוודקה הוא היה משובח. חצי שוט שתיתי ועברתי לקציצת העוף שבמרכזה פקעת עשבי תיבול. מעניין מאד, בפרט אם אתה לא גרוזיני. מעניין אני אומר מפני שהטעמים היו לא ממש מוכרים. הרבה טעם של עשבי תיבול (לא היה להם כזה במזרח אירופה, עד כמה שידוע לי) והופ, חצי השוט השני ירד לו מעדנות. מיקס לא רע, ציינתי לעצמי.
ואז הגיע מאפה הבצל, שאילו לא היו אומרים שזה מאכל גרוזיני, הייתי מנחש אותו. המון בצל שטוגן לאיטו והפך למעין מחית מעודנת, מעט משומנת ומתובלת לא בעדינות. "לא בעדינות" זה יתרון הפעם, הרבה תבלינים שהעלו את טעמו של הבצל לדרגת מאפה-בצל-עם-טעם-דומיננתי-מאד. בירה היה המשקה שהוריד את המאפה מטה מטה, לאט לאט ורק מאוחר יותר, בתום הערב, אבין משהו שעדיין לא הייתי מודע לו.
בין היתר מה שהסיח את דעתי היו עלי הגפן. שהיו מצוינים-מצוינים. הם הכילו תערובת של בשר כבש ובקר
וממה שהכי התרשמתי זה מהטעם הנוסף והמאוד מאוד לא מוכר, הפעם הלא מוכר היה ממש לא מוכר והלא מוכר הזה הכיל מין מחית של שזיפי בוסר חמצמצים שהעלו את המנה לדרגה מעודנת-חמצמצה-משובחת ביותר. וגם סלט עוף-פטרוזליה שהיה למרבה הפלא לא יבש, מה ששבר את הסטטיסטיקה. הסוד הוא במיקס הנכון של ויניגרט האגוזים שנתחי העוף נקשרו בו. או במילים אחרות, ויניגרט האגוזים שעורבב עם נתחי העוף הפך את המנה הזאת למיוחדת במינה. מיוחדת, אם אתם לא גרוזינים כמובן. אכלתי ממנה כאילו לא עמד בפני עוד "הנזיד".
הנזיד הזה, שאם רוצים אפשר לקרוא לו מרק ("צ'מאדי"), מכיל, שימו לב, אורז, בשר בקר, תמרהינדי, רסק רימונים, עשבים שונים שלא זיהיתי אותם אבל הרגשתי אותם ופילפל ירוק. לפרסים יש אחד כזה דומה והוא נקרא "אש-ענר". הייתי מפוצץ כמו אחד שזלל בלי חשבון, אבל המרק החרפרף הזה עם טעמי הלוואי של התמרהינדי ורסק הרימונים, גרם לי להתבלבלות השכל-הישר ורק כשיצאתי משם והלכתי לא ממש ישר הבנתי שאסור לזלול ככה. לא שאסור מבחינה משטרתית, אסור להגיע בערב הביתה מפוצץ כל כך ("באמאשך") ובטח אין טעם להשאר בפאב הסמפטי הזה כשאתה מרגיש כמו בלון גז קטן. בקיצור, חרשתי את שדרות רוטשילד מהאמצע למטה, חזרה לנווה צדק ושוב לאמצע. בשדרות החשוכות חשבתי כל הזמן על "טאחמאלי" שהוא הרוטב המופלא ההוא שמורכב משזיפי בוסר ומחוץ לעונתם הרוטב עשוי מתפוחי עץ חמוצים. בקשו את הרוטב הזה "על יד", על יד כל מנה, בעיקר הבשריות.
המחירים? מצחיקים. המנות הקטנות כמו הכבד הקצוץ, הקציצות, סלט העוף וכו' נעים בין 16 ש"ח ל-23 ש"ח. הנזיד-מרק העשיר ההוא עולה 30 ש"ח. שווה כל אגורה ושקל. "טאחאמלי", תזכרו את השם.
אמרדילו. רח' אחד העם 51, ת"א.טל': 03-6205573.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
יושבים בארמדילו. צילום: ברקאי וולפסון
|
|
|
 |
|
 |
|
יקירתי
|
|
|
 |
|
|
|
כשעה לפני שקיעת השמש, מול הקפה, ממש מול עיני, אישה כבת 40, נאה, לבושה בחליפה כחולה גזורה היטב ומאופרת בעדינות אך בקפידה, חצתה את מעבר החציה. האור ברמזור הולכי הרגל היה אמנם אדום, אך לא היו מכוניות בקרבת מקום. לפתע היא נפלה. גופה חבט באספלט. תיקה הקטן השחור נזרק למרחק של שני מטרים לפני גופה, התגלגל ונפתח. תכולתו התפזרה במרחק לא גדול. על הכביש התגלגלו אודם מוזהב, מראה קטנה שנשארה שלמה, ארנק חום ופנקס טלפונים שכריכתו מרוטה מעט.
היא נסתה לבלום את נפילתה בעזרת ברכה הימנית שפגעה בחזקה בכביש. רגלה השמאלית התקפלה ושתי ידיה התיישרו מעבר לראשה כשכפות ידיה היכו בקרקע. אני קמתי בחופזה מכסאי ובצעד מהיר התקרבתי לעברה. על המדרכה עמדו זוג אנשים וכשראו את נפילתה עצרו מלכת. האשה הניחה את את ידה על כתף בן זוגה ואחזה בו. הוא הניח את כף ידו על זרועה וכך עמדו והביטו במבט קפוא באשה השוכבת במרכז הכביש. גם אני עצרתי לפני שניגשתי אליה.
היא קמה לאיטה, אספה את חפציה ועברה לצידו השני של הכביש בצליעה קלה, אך מבע פניה נותר אדיש למרות הדימום הקל בכף ידה. כל הארוע הלא קל הזה ארך כדקה.
חציתי את הכביש והרמתי את ידי כדי לעצור מונית, המונית חלפה לידי והמשיכה בנסיעתה. ידי המורמת נותרה תלויה באויר ואז קיפלתי לאט את מרפקי, קרבתי את כף ידי לראשי והעברתי את אצבעותי בשערי, כאילו לכך כיוונתי מלכתחילה. אז גם הבנתי. גם אני וגם האישה הפצועה שנפלה אפיים ארצה לפני דקות ספורות, סבלנו מאותה תסמונת (ארורה, אני מוסיף), תסמונת "איבוד השליטה".
האישה האלגנטית שנפלה, שברכה וכף ידה דיממו - ואני, שרק הרמתי את ידי כדי לעצור מונית - העדפנו להסתיר את המבוכה שאחזה בנו, או נכון יותר להדחיק אותה. העדפנו את ה"מראה השולט" על פני חוית ההשפלה. גם אם מדובר רק ביד מורמת "לשוא", ביד שנכשלה במשימתה, בזרוע מונפת שמונית נוסעת לא נענתה לאיתותיה. עד כדי כך אנחנו חולים בתסמונת הארורה ההיא. אצלנו, בני האנוש, הבעת כאב או הודאה בכישלון הם כנראה מהנחותים שבתכונות.
כל זה יקירתי, משל הוא, משל ליחסינו, אך את הנמשל אינני יודע (עדיין).
ז'אק פראנס (1930-), מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש". פריז, 18 באפריל 1964 (באותו ערב הוא צעד לביתו שעה וחצי ברגל והגיע באיחור לארוחת יום ההולדת של אהובתו. כשפתח את הדלת מצא אותה עומדת מולו, הירחון בידה, עיניה דומעות והיא מטיחה בו: "זה הנמשל! הבולשיט שלך! מרוב התפלספויות אתה שוכח את יום ההולדת שלי" הוא היה כל-כך נבוך שהתחיל לגמגם "אבל יקירתי..." "שום יקירתי!" היא בכתה ויצאה בטריקת דלת. ז'אק הרים את הירחון מהשטיח, יישר את כריכתו, הניח אותו על השולחן ופסע לאיטו לעבר מגרת הלחם רק כדי לגלות שנגמר הבאגט).
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ארוחת בוקר לשעבר
|
|
|
|
|
|
|
צלחות גמורות
|
|
|
|
|
|
|
שתי ביצים (עין), סלט ירקות קטן, שלוש צלוחיות גבינה. לבנה-רגילה, קוטג' וגבינה מלוחה. צלוחית רביעית הכילה ממרח טונה מרוכך, כנראה עם מעט מיונז. בפינה היו ארבעה משולשי גבינה צהובה. ארוחת בוקר מאוחרת. השמש זרחה והמיסה קלות את משולש הגבינה העליון. פתחתי בקפה גדול לפני הכל ועישנתי. המלצרית אמרה שגם אבא שלה מעשן סיגריות כמו שאני מעשן ואיזה ביצים אני רוצה.
התלבטתי, ביצים קלות מעוררות בי את יצר-איבוד-השליטה כי "לעולם לא יכינו אותם בדיוק(!) כפי שאני רוצה". אני רוצה אותם חמש וחצי דקות מהרגע שהם הוכנסו למים הרותחים וגם אז, משום מה, הסיפוק רחוק ממני. הסיפוק, אני מהרהר, הוא בלתי תלוי בזמן הבישול. ביקשתי עין, שאת הצהוב שלה אני מניח שלם על פרוסת לחם ונוגס בעיניים עצומות בלי לחייך למרות שהתענוג תמיד מפתיע מחדש.
אשה אחת שיופיה היה בלתי גלוי, הלכה לאיטה ליד הקפה, השפילה את מבטה והתרכזה במדרכה. רגע לפני שהרימה את ראשה היא הגבירה את צעדה וחייכה. תוך כדי הרמת הראש חיוכה נמוג לאט כשהיא מביטה בנקודה בלתי נראית באויר, עד שהרצינה. היא חשבה "מין".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
