 |
 |
|
|
|
|
| דני ססלר עושה חיים בכוך הרומנטי של פסטה נובה, וממשיך בפרוייקט הצלחות הריקות |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
2/5/2005 10:29 |
|
|
|
|
|
|
|
באנו לקחת טייק-אווי, אבל נשארנו בגלל התפאורה. פסטה נובה, היא מסעדה חמודה. אין הגדרה יותר מדוייקת ממנה. היא ממוקמת באזור שבערבים הוא חשוך ושקט (יודהלוי). יש לה מרפסת חמודה מתוחמת בעציצים פורחים והחלק הפנימי שלה מעוצב כמו שמסעדה איטלקית קטנה אמורה להיות (אבל אין מפות משובצות, לא נורא). ביקרנו שם בערב, כשעוד לא היו אורחים במקום. יש משהו מלבב, שלא לומר רומנטי, במסעדה איטלקית קטנה וריקה.
שלה"ג (שותפתי לארוחה החמודה גם) אמרה נורא נחמד פה, בוא נישאר. היא התלבטה ארוכות וקראה שוב ושוב את התפריט, בפרט את הצד השמאלי שלו, שבו צויינו "המיוחדים" כמו פטוצ'יני עם נתחי אנטרקוט, רביולי ממולא בבטטה, או החצי עוף ללא העצמות ממולא בשום ופטרוזיליה. לא יודעת, חייכה שלה"ג, כשהאצתי בה לבחור. אני רוצה בשר אבל אני רוצה גם רביולי, היא מלמלה.
התפשרנו על רביולי-בטטה עבורה וחצי עוף עבורי. לראשונות הזמנו קרפאצ'ו עבור שלה"ג (39 ש"ח), כפיצוי על זה שלא יהיה לה בשר בעיקרית - למרות שהבטחתי לה שנתחלק במנות העיקריות, אבל היא כבר מכירה את ההבטחות שלי ואת מהירות האכילה שלי. כשמדובר במנה טובה אני מהיר-אש. אני הזמנתי אנטי-פסטי, שהיא כידוע מנה רגועה, פשוטה, שנופלים בה רק לעיתים רחוקות, אבל גם זה קורה, אני לא אומר.
וכרגיל, הוגשה לנו פוקצ'ה לפתיחה. שהיתה בסדר גמור וגם סלט קטן שהיה בסדר גמור והקרפצ'ו היה מצוין. ביננו, קשה ליפול עם קרפצ'ו, אם משתמשים בפילה בקר, שמן זית טוב וחומץ בלסמי, לא יכול להיות רע. והם, בפסטה נובה אכן השתמשו בנ"ל. פרוסות הבשר היו מעט עבות מהממוצע וזה דווקא היה מצויין. כי לפעמים מגישים לנו פרוסות קארפצ'ו דקות, על גבול השקיפות. אני מנחש שזה
בגלל הרתיעה הקלה מבשר נא. מצד שני, תודו שאין טוב מבשר נא, כשהו טוב. האנטיפסטים (30 ש"ח) היו בסדר כמו שאנטיפסטי יכולים להיות בסדר. גם הפוקצ'ה היתה בסדר, למרות שהיה חסר בה מעט תיבול שיביא אותה לרמת מצויינות.
הרביולי בטטה (42 ש"ח) היתה בסדר גמור, גם הבצק שהיה קשוח במידה נכונה אך רך למגע השן, למרות ששלה"ג חשבה שהוא היה מתוק מדי ועברה מיד לחצי עוף שלי (52 ש"ח) שהוגש לא עם תפוח אדמה אפוי אלא עם ריזוטו. אני מאוד אוהב ריזוטו. אני אוהב ריזוטו מאז שטבחית שמנמונת, חייכנית ומגה-סימפטית מניו-יורק (בכלל, אני מאד אוהב טבחיות שמנמנות, חייכניות ומגה סימפטיות, לא יודע למה. בעצם אני כן יודע למה) הסבירה לי שהתבלין הכי חשוב בריזוטו הוא זיעת המבשלת. כן, כך בדיוק. היות וריזוטו, היא חייכה, צריך להכין לאט מאד ולערבב הרבה זמן, המון זמן וצריך מאד להתרכז בסיר תוך כדי תנועה מתמדת, אנחנו גם מזיעות קצת וזה נכנס לאורז וזה גם מה שעושה אותו כל כך טוב. פערתי עיניים אבל שתקתי. שתקתי כי הבנתי. הריזוטו כאן בפסטה נובה היה טוב, אבל לא מושלם. אבל גם ריזוטו לא מושלם הוא טוב מאוד. העוף היה מצוין ביותר, ממש ממש טוב. הוא לא היה יבש, הוא היה עסיסי ומתובל באיזון מושלם בין חרפרפות השום, מרירותה הקלילה של הפטרוזיליה ושומניותו הבשרית.
סיימנו את המנה (שלי) עד תום, נשענו לאחור ושלה"ג חייכה. היא חשבה קינוח. הזמנו טארט שוקולד בלגי (25 ש"ח) שהוגש עם מעט קצפת ופירות על יד. פצצת שוקולד. שמי שאוהב פצצות שוקולד יכול מאוד להנות ממנה. שלה"ג מאוד אוהבת שוקולדים והיא גם מאוד נהנתה ממנה. אני גם מאוד אוהב שוקלד, אבל אני בדיאטה. מסעדה חמודה פסטה-נובה, כך גם שלה"ג, חמודה-אש.
פאסטה נובה, רח' יהודה הלוי 52, ת"א. טל': 03-5669967.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יקירתי
|
|
|
 |
|
|
|
בזמן האחרון, כך שמתי לב, אני מעדיף לצפות בעוברים והשבים שחולפים מול הקפה, אך לא רק, ללא משקפי. כידוע לך אני נוהג להרכיב את משקפי רק לצורכי ראיה למרחק, ולצרכי קריאה הם אינם דרושים לי, לכן כאשר מדי פעם אני מרים את ראשי מעל העיתון או ניירותי, לראות את סביבתי ללא "משקפי המרחק" אני רואה את האנשים כשדיוקנותיהם נראים מעט מטושטשים.
אנשים בעלי "מראה מטושטש", נראים בעיני יפים יותר. וזאת, אני חייב להדגיש, לא הערה שמקורה בציניות. בהחלט לא. כשאני מביט ב"מראם המטושטש" של האנשים, קודם כל אני מחסיר את הפרטים הקטנים שכביכול מרכיבים את מראיהם, את יופיים או את חוסר יופיים ואינני הולך שולל אחר פרטים שמפעילים ומופעלים על ידי מערכת ההשלכות שלי "לאהוב" או "לא לאהוב" אותם - ישנם פחות פרטים המזינים אותה, את המערכת ההיא. אינני מבחין בצבע העינים, אינני מבחין בצורתן, אינני רואה כלל את האזניים, אינני מבחין בפרטי הפרצוף. והעיקר, אינני מבחין בצורה הספציפית של החוטם. מעניין, אני תוהה, מה היה קורה אילו לא הייתי מבחין בחוטם שלך? מה היה קורה אז? אותו חוטם שמנקודת מבטי היה "את", שגרם לי להתאהב "בך".
אין לי ספק בכך היום, ואני מוכן להודות בעובדה (המשונה מאד, לטעמם של אנשים אחדים) שהדבר הראשון שאני מבחין באדם הוא חוטמו. אני מסוגל לשהות במחיצת אנשים, גבר או אישה, שעות ארוכות ולא אזכור את צבע עיניהם, אבל את צורת אפם אזכור גם אזכור. למה? זאת שאלה אחרת לגמרי שאת התשובה עליה אפשר לענות כאמור מתחום "ההשלכה האישית" שאת מקורה עדיין לא זיהיתי. מענה מדויק מכך, אין לי.
מצד שני (ואולי זהו רמז קטן לקוד שעשוי לסמן את 'המקור' אצלי לכמעט-אובססיה לאפים) החוטם הוא האבר היחיד בגוף-האדם שהוא 'דו-מיני', שמכיל בהוויתו את הזכרי והנקבי בצורה כל-כך מובהקת. לעומת האוזן, העגולה, הקעורה שמהווה גם 'משפך לקולות', ומיותר להזכיר את העיניים ואת הפה (אותו אבר לח בעל שפתיים). החוטם לעומת זאת, מאופין מצד אחד על ידי אורכו ומצד שני קשה להתעלם מהנקבים המרכיבים את חלקו המהותי. כל יישותו של האף כאבר "בולט" בגוף האדם מתקיים אך ורק כחלק מ"החסר" שבו, מהנקבים. או בהיפוך, הנקבים בחותם לא יוכלו להתקיים ללא החלק הנישא, התמיר ו"המגונן" והם פונקציה ישירה שלו. שני החלקים, הכביכול הפוכים, מהווים את השלם. ואני הייתי מוסיף, הכל-כך מרשים. בפרט אצלך יקירתי. אבל אותך תמיד ארצה לראות בראיה ממוקדת, על כל חלקיך, הנקביים והזכריים.
בשבוע הבא אפרסם רשימה שנושאה יהיה ריח, ריח הגוף ואולי תקבלי סוף-סוף מענה להערתך הנאמרת מדי פעם עם חיוך נבוך וסומק "את זה אני ממש לא מבינה...".
ז'אק פראנס (1930-), מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש". פריז, אפריל 1965.
(היום בו הגיש לאהובתו זר פרחי אביב, רק כדי לשמוע אותה לוחשת "איזה ריח טוב יש להם". צמד המילים ריח-טוב גרמה לו (תמיד) לארקציה לא קלה ואת תאור קורותיהם בעודם עומדים במסדרון דירתם הוא מביא בפירוט בגליון הבא. רשימה שנושאה היה, "הריח המרטיט ומקורו המפתיע" שהתפרסמה רק בחלקה בגלל "נקודת מבטו השמרנית של העורך המכובד" כפי שהגדיר אותה ז'אק פראנס, בזעם).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צלחות גמורות
|
|
|
|
|
|
|
מרק קימל. רביכה. כף קמח מטוגן בכף שמן רותח, מעורבב היטב ואחרי שהוא משחים מצונן במים קרים, המחוממים שוב לאט תוך כדי בחישה מתמדת. מוסיפים להם "אולי שתי כפות קימל טרי, לא יותר שלא יהיה חזק מדי" כהגדרתה של אימי. מערבבים וממשיכים לחמם. אימי: "עד שזה יוצא טוב".
מרק קימל הוא המקבילה למרק עוף (תרופות ללא מרשם) "מצוין לכאבי בטן". אני אוהב אותו גם ללא כאבים, בגלל האסוציאציות: חום המרק, בית ילדותי והעובדה שאבי אהב אותו. המהדרין מוסיפים לו קרוטונים. נדמה לי שזאת תוספת מאוחרת שלא היתה נהוגה בטרנסילבניה הטובה והרחוקה. מאז המעבר ההוא, מאירופה, הם גם הספיקו להעריץ "שימורים משובחים" כמו "סלט מפירות טרופיים בסירופ" ו"אנשובים טובים". בראש הרשימה מלך, ללא עוררין, מלך מלכי הדליקטסים "פטריות שמפניון", שתכולתו היתה משהו שלא היית מכניס היום לפה.
אבי גם אהב את נט קינג קול ולכן גם אני, עד היום. משניים משיריו אני לא מסוגל להשתחרר: מ"To Young to Love" ומ"The Nature Boy". אני, בתמימותי, הייתי משוכנע שהמלך, באמצעות אבי, שר אותם "במיוחד עבורי". בדרכי המעוותת פרשתי את השורה "They try to tell us wer'e to young, To young be really in love" כלשונה, ואפילו כהוראה סמויה. תמיד הייתי צעיר מדי לאהבה. יודית הביטה ישר לתוך עיני וחייכה כשאמרה לי שהגיע הזמן להתבגר ואני הרגשתי טעם קל של פטריית שמפניון בפה. משומרת.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
