 |
 |
|
|
|
|
| המטורפים ששלחו את ילדיהם לחזית המאבק בהתנתקות גרמו לישי אדר להבין שאין דבר כזה קוד הורות אחיד |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
6/9/2005 15:10 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני כמה שבועות חדר אלינו לבית נדל ארסי צהוב באורך חצי מטר, והתחיל להשתולל על הרצפה. מבועת ומחולחל, זינקתי אל פינת הנעליים ולקחתי את כפכף המחץ ובאתי לרוצץ לו את הגולגולת. מכה אחת לא עשתה כלום וגם לא שתיים, המפלצת הזאת עמידה בצורה מפחידה. בעודי מנסה למעוך את המיני דינוזאור משכתי אלי כסא עץ כבד ועם הרגל שלו הרבצתי התיישבות מאסיבית על הנדל. ואז - בום טראח מה קרה? הנדל התפוצץ, הנדל נקרע. שלושים שניות של אימה הסתיימו בספלאץ'.
כשסיימתי את פעולת ההרג מצאתי את עצמי יושב, מזיע ומתנשף מול שני הילדים שלי, שעל פניהם היבהב ההלם. עכשיו תראה מה עשית, אדון אדר. לך תסביר להם שזה נדל, שהוא מפחיד, שהוא אכזר. בשגרת היום יום אנחנו לא מכניסים הרג לבית. כשאני מתמודד עם פלישת נמלים המונית אני "עוזר להם לחזור הביתה כי הם התבלבלו בדרך" (וכשהילדה הולכת רגע לחדר אני שם להם באמ-אמא שלהם); כשאני נתפס על חם בניסיון להשמיד זבוב טורדני, אני "משחק איתו תופסת" והקרבות שלי עם חתולים פולשים שגונבים לנו אוכל מהמרפסת נעשים בחשאי ובמחתרת.
בהתייפייפות נפש מוגזמת שכזו התנהלה לה השיגרה עד שבא הנדל המזוויע שחשף אותי במערומי. לא היתה לי ברירה אלא לומר לאלונה שהנדל הוא לא חבר שלנו. זה לא פטר אותי מהתמודדות עם השאלה "אבל אבא, מה קרה לו?". "הוא מאוד עייף וחולה עכשיו", ניסיתי להסביר לה. "הוא הלך למקום אחר והוא לא יחזור יותר". זה לא שיכנע במילימטר את העיניים הפעורות שהביטו ברסק שהיה מרוח על הרצפה ואחר כך סרק אותי במבט חשדן ביותר. אלונה בת שלוש ואני לא אתפלא אם זה יהיה אחד מהזיכרונות הראשונים שלה.
הטלנובלה של ההתנתקות העניקה לי פרופורציות חדשות למה שאנשים חושפים בפני ילדיהם הרכים. בזמן שאני יושב לי פה ו"עוזר לנמלים להגיע הביתה בשלום" או מונע מילדיי הרכים טלוויזיה כי זה מזיק, שולחים הורים וסבים את ילדיהם ונכדיהם לחזית העימות האידיאולוגי עם כוחות הבטחון. לא די בכך שמוחם של הילדים האלה שטוף מלידה, שילדותם התמימה היא בצילם של טנקים ושבכל יום היא נמחצת תחת כובד משקלו של הסיכסוך הישראלי פלשתיני, הם גם צריכים להיות שם ולחוות את הפינוי מביתם ולשאת את המניפולציות הרגשיות שהוריהם השליכו לכל עבר. סוג של עקידת ילדים בשם האמונה והלהט הרגשי. אב שמנפנף בילדו/תו מעבר לחלון כמו מייקל ג'קסון, אמהות אחוזות אמוק מובלות בכוח מהבית עם תינוקות צורחים על הכתפיים וילדים שנשלחים לצרוח על אנשי הפינוי כשבפיהם ביטויים שאין ביכולתם להבין ולהכיל.
אחרי שראיתי את זה הבנתי שאני כבר לא מבין כלום. משהו בי נשבר, ולא מרוב צער על הפינוי. עד אותו רגע נהניתי מהאשליה שבסיס ההורות הוא קוד אנושי בסיסי ואוניברסלי, תשתית שמשותפת לכווולם. התשתית הזו, כך חשבתי, היתה אמורה להכיל את כל ההגנות והתמיכה שילד זקוק להן בעולם של היום. לספק לילד את צרכיו, לסנן עבורו את העולם ולהשאיר בחוץ את כל התוכן הקשה והרעיל שזורם לעברו כמו נהר. על פי אותה תפיסה ישנה ונאיבית, ראיתי בהורה ישות שמספקת את אותה תשתית כשסגנון חייו של ההורה, על אמונותיו ודעותיו, אמור להיות בעדיפות שניה ואפשר לחלוק אותו עם הילד כל עוד לא נפגעת אותה תשתית.
האשליה הזו התנפצה והיום אני יודע ששום דבר לא מובן מאליו, ושהדרכים להיות אבא ואמא משתנות מתרבות לתרבות, מחברה לחברה ומדלת לדלת. הידיעה החדשה הזו מחייבת תהליך עמוק ורציני יותר בהבנת האחר. הצלחתו של התהליך הזה מוטלת בספק.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
