 |
 |
|
|
|
|
| ישי אדר מנסה לשחזר פרקים מהקסם של ילדותו עבור ילדיו, אבל יש מי שמנסה להפריע |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
20/9/2005 12:05 |
|
|
|
|
|
|
|
"אמא, אבא מציק לי!" היא מזדעקת, כי תקעתי לה את כף הרגל שלי בפנים. אמא, מרימה את עיניה הרושפות מעל לדפי העיתון, ושוטפת אותי במבט נזפני בסגנון מארג' סימפסון. גם היום, אתה עדיין מצפה למצוא שם חיוך שמשתתף איתך בבדיחה, וגם היום הוא לא בא ואתה נשתל במקום.
לא פייר, כשארנון מציק לאלונה, אמא מחייכת אליו ברוך ואילו אני חוטף מבט קרח ונעמד מיד בפינה. מוזר לבקר לרגע בילדות ולמצוא את הבת שלך באותו מקום שבנות תמיד היו - בוגרות ממך. היא בסך הכול רוצה לשחק בשקט ואתה בא ותוקע בה את כף הרגל הסדוקה והאיומה שלך באמצע ומפריע. נזוף על ידי אמא אני מחפש בן ברית ועיני לוכדות את ארנון. אבל לא, הוא קטן מדי ובלי בן ברית אין המשך למשחק הזה שמשעשע רק אותי. כך גווע לו גיץ הילדות הזה ומסתכם כעוד מקרה שבו נהר האינפנטיליות גלש מעל לסכר. משום מה נראה לי שלאבות זה קורה הרבה יותר כי הם בנים. קשה לי מאוד לדמיין את אמא יושבת על הספה נזופה על ידי אבא כי היא הציקה לארנון. נו אתם יודעים, בנות לא מפליצות וכל זה.
יש כל מיני סוגים של מפגשים בין הילדות שלנו, או לפחות מה שאנחנו זוכרים ממנה, ובין הילדות של הילדים שלנו. חלקם מעוותים וצורמים, חלקם סתם דביליים, חלקם מקסימים וחלקם מוצפים בתוגה נוסטלגית. ביום שישי האחרון ביקרנו את סבא וסבתא של הילדים בירושלים. אני לקחתי את המשפחה לגן השעשועים שאהבתי כילד. שעות בין הערביים של יום שישי סתווי בירושלים זה כבר מקדם רגשנות ותוגה מהגבוהים שיש. כאחוז כישוף מצאתי את עצמי מוביל אותם לגן שחרוט בזיכרוני כעולם ומלואו. שדה שושנים מלא מרחבים שבכל פינה ופינה שלו התרחשו כל כך הרבה דברים. השביל המסתורי, רחבת השושנים הקסומה, שיחי הרותם שהיו מעולים למחבואים ופסל האבן המיתולוגי שבמרכז רחבת הדשא.
כשנכנסנו לגן נתקלה הפנטזיה שלי בהמון רב שבא להרוס לי את האיחוד המרגש עם מחוז ילדותי. כבר בימים ההם אהבתי שהגן עמד כולו לרשותי וגם עכשיו זה לא השתנה. אבל הגן היה מפוצץ במשפחות, שכמונו באו כדי להתיישב על ספסל ולהביט בעונג בילדים משחקים ומתרוצצים. עבורם זה היה עוד יום שישי, אבל עבורי, הירושלמי ששב מגלות רחוקה, זו הייתה השיבה הביתה, הרגע שבו נפגשה ילדותי עם ילדות ילדיי.
עשרות המשפחות ששרצו בגן עשו כל כך הרבה רעש שהפריע למוזיקה המרגשת והסנטימנטלית שהתנגנה בסרט שלי עם הכניסה לגן. אמא והילדים הסתכלו סביב עם פרצוף מאוכזב וכשהסברתי שקצת השתנה כאן ושזה לא היה ככה אז, אפרת עשתה "אה הא", ואלונה בהתה במאות הזאטוטים שהתרוצצו שם בחוסר שקט ואמרה שהיא רוצה הביתה.
זה היה כמו פשלה של המקרין בבתי הקולנוע של פעם, כשהאורות היו פתאום נדלקים, מציקים והורסים את הקסם. התעשתתי והובלתי כמו מקומי אמיתי את כולם אל השביל העוקף, שבזמנו היה השביל המסתורי. הגענו לספסל מרוחק ומבודד יחסית שעליו התיישבנו. פרקנו את ארנון מהטיולון והילדים נסחפו למשחק די מהר. הנוסטלגיה המשיכה לזרום אבל באופן די מקרטע. התחושה לא היתה אותה תחושה, הקסם ברובו אבד.
ישבתי שם, מבוגר ופחוס על הספסל, מביט בעונג בילדיי משחקים, כמו עוד עשרות האבאים שנמצאים כאן בגן. איזה שביל מסתורי ואיזה בטיח, רק היה חסר שאיזה חבר מהיסודי יגיח לפתע וייתקל בי. אז זה כבר היה מתחיל להיות דביק באמת. נעמוד, נחייך, נציג את הנשים והילדים, נספר מה עושים, נשאל "תגיד אתה בקשר עם מישהו?" ונמשיך בדרכנו כמה שיותר מהר.
"אתה יודע?", העירה אותי אפרת מהקטע הרע הזה, "בגן הזה באמת יש קסם. הוא ממש יפה. יש כאן אווירה מיוחדת". מאושר ומחוייך ישבתי לי על הספסל, מביט בעונג על הילדים רצים הלוך ושוב וחווים את מלוא העוצמה של השביל המסתורי.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
