 |
 |
|
|
|
|
| ליסה פרץ מבקשת ממסניפי השורות להחזיר את תאי השירותים למרחב הציבורי |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ליסה פרץ
22/9/2005 12:31 |
|
|
|
|
|
|
|
אני יודעת שמדובר בהכרזה חלודה משהו, אבל איך אמר מנחם בגין - גם המובן מאליו ראוי שייאמר: לא היה קיץ לבן כמו קיץ 2005. ממש מתחת לאף שלכם, בכל רגע נתון, מישהו קרוב לכם עושה קוק: השכנה, המורה לנהיגה, הברמנית, הבוס. אני מהמרת שאפילו סבתא שלכם נותנת באף. ושהיא לא תמכור לכם סיפורים על חוגים לברידג', כולנו יודעים בדיוק מה היא עושה עם החברות בבית אבות.
המעטים שלא עושים, קודחים על זה, מתראיינים על זה, סוחרים בזה ויש שאף כותבים על זה מחזות. אני כשלעצמי, פרט לזרת שלי, מעולם לא בא אל ארובות נחיריי דבר. זאת משום שהנני ינטע חרדתית וחולת שליטה עצמית, תמיד הייתי ואני מקווה שכך גם אגיע אל הקבר.
כמאמר דאלי: אינני זקוקה לסמים, אני בעצמי סם. אם מדי פעם בא לי להתיר מעט את הרסן ולהיות צעירה ושובבה, אני יורדת על כוסית שיכר, עדיף של סברה או משהו
דומה שהדור שלי, דור תש"ח, היה נוהג לשתות. כוסית אחת נוספת, ואני מציעה לכם שתניחו בידי צו אשפוז ותאמרו לנהג מונית שייקחני אל האברבנאל. כאמור, קונטרול פריק.
לפני שמישהו פה מעז לקחת קרדיט, אני רוצה להזכיר שהייתי אחת הראשונות לשים את הספוט על התופעה. לפני שלוש שנים בערך כתבתי בסופשבוע של מעריב כתבה - מיתולוגית אם יורשה לי - על אודות הקאמבק של הקוק. נברתי בכל חוטם שנקרה בדרכי, התעלקתי על משתמשים כבדים, תחקרתי דילרים, דיברתי עם רופאים ופשפשתי במסמכים של מכוני גמילה. הנתונים שנאספו הצביעו על כך שבשטח הצטמח פרופיל "קוק הד" חדש: לא מזן הזוהר ארגוב או הארכי-יאפי, כי אם צעיר, בסביבות גיל 30, בעל מקצוע חופשי, הנמנה סוציואקונומית עם מעמד הביניים ומטה. צריכתו את החומר קז'ואלית, בין פעמיים לשלוש בשבוע, ולא תלויה באירוע חגיגי כזה או אחר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
זה לא קוק אמיתי, שבדיוק נגמר לנו. סתם ריסקנו כמה אקסטות. צילום הדמיה: מוריס
|
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
בשנים שחלפו מאז הופקע הקוק מידי אותו קהל עלק איכותי והפך למוצר צריכה מן השורה, כמו סושי, כמו iPod, כמו מנוי לחדר כושר, כמו פלאפל. מחירו ירד וזה הפגיש אותו עם קהלים רחבים ועמעם את זוהרו משכבר הימים. אני אומרת לכם, לא ירחק היום ומילואימניקים ייתנו באף, ככה ישר מהקנה של הרובה.
אחד הביטויים להמוניותו של הקוק הוא צריכתו בשירותים. בכל רגע נתון שבו תיכנסו אל אחד מבתי השימוש במסעדה או בבר בתל-אביב תיתקלו בנחילי בני אדם האחוזים התרגשות ומיסתורין. זה לא טיפוס הבטן שמריץ אותם לשם, כי אם הצ'רלי, קוק בעגת המסניפים.
משעמדו על הפופולריות של הסם, החלו בעלי העסקים להשקיע בעיצוב בתי הכבוד. החללים שילשו את גודלם והותקנו בהם מראות מאוזנות לנוחיות הקהל הלבן. אך אליה וקוץ בה: אתרים אלה כל כך מפונפנים, שאתה מפחד לזהם אותם במימיך. גם המבטים העוינים שנועצים בך המסניפים הארמידיליים האלה לא ממש תורמים לתחושה שלהשתין זה טרנדי.
כנקמה על הנזק המצטבר שנגרם לשלפוחית השתן שלי, אני זוממת יום אחד לחדור אל השירותים בעת שכולם שם דוהרים על שורות ולחולל שואה באסלה. אשתדל ערב קודם לכן לדגום דליי עמבה, בואו נראה אותם לא נסים על נפשם.
באדיבות רייטינג, שבועון הטלוויזיה והבידור של ישראל.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
