ראשי » מדע ומחשבים » מדע » מדעי החיים והחברה

מחקר חדש: הסוף לצריבת המדוזות?

מחקר בטכניון עוסק במציאת הדרך לחסימת מנגנון הצריבה של המדוזה. אז האם בקרוב נוכל לרחוץ בים ללא חשש? אוקיינוסים יגידו. מחט המדוזה נעה אל עבר קורבנה במהירות העולה כמה פעמים על זו של כדור רובה. מסתבר כי תהליך הירייה של המחטים הוא כזה שניתן להקטין את האפקטיביות שלו

כמות המדוזות בעולם ובים התיכון גדלה בהתמדה ובעקבות כך אנחנו נתקלים בכל שנה בנחילים גדולים בחופי הארץ. המילה היתקלות אין בה כדי להסביר את התחושה שחש מי שנצרב על ידי מדוזה, או ששחה במים מלאים בארס של המדוזות.

גם אם הצריבה לרוב לא מסוכנת, היא פוגעת אנושות בחוויות השחייה בים ומטרידה רבים. לכן, באופן טבעי נשאלות השאלות: האם יש דרך לעצור את מחטי המדוזות? האם קיים חומר שהכנסתו למי הים ליד החופים, תקטין את כמות הארס במים ואף תפגע ביכולת של המדוזות לצרוב? התשובות לכך, לפחות במעבדה הן ככל הנראה חיובית. כך עולה ממחקר חדש שנערך בטכניון אשר בחן את הדרך שבה המדוזה יורה את חיצי הארס שלה. אמנם מדובר בבדיקת מעבדה, אבל אולי בעתיד נוכל סוף סוף לרחוץ בים בלי לחשוש מארס המדוזה.
 
החוטית הנודדת
המדוזה הנפוצה ביותר בישראל היא החוטית הנודדת שהגיעה לים התיכון בשנות השבעים. המדוזה משתייכת למשפחת הצורבניים - בעלי חיים התוקפים את טרפם (פלנקטון) ומתגוננים באמצעות תאים צורבים המכילים מזרקים שהם למעשה חצים מורעלים. אף שאין להן עיניים, אוזניים ואפילו מוח הן שורדות כבר 600 מיליון שנה, כמעט ללא שינויים התפתחותיים, ובכך הן מהיצורים המורכבים הקדומים ביותר שלא נכחדו עד היום.

כעת מחקר שנערך בטכניון מסביר לראשונה את מנגנון הצריבה הייחודי של החוטית הנודדת. לדברי פרופ’ אורי שביט מהפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית בטכניון, “המדוזה תוקפת את טרפה או את אויבה באמצעות הזרקה של חומר רעיל על ידי אלפי מזרקים מיקרוסקופיים הממוקמים על כל אחת מזרועותיה. בתוך תא הצריבה נמצאת מחט המזרק, הארוזה ומקופלת לתוך עצמה בתוך קפסולה כדורית בקוטר של כ-10 מיקרון. בתגובה לשינויים כימיים בסביבה או למגע פיזי, גדל הלחץ בקפסולה והמחט נורית החוצה בתאוצה עצומה של יותר מ-107 מטר לשנייה בריבוע - פי כמה מתאוצה של קליע רובה”.

מנגנון הירי של המחט, ממצב מקופל בתוך הקפסולה ועד להתארכותה המלאה, מעסיק חוקרים רבים ברחבי העולם. ההסבר המקובל גורס כי המחט נשלפת ויורה את החומר הרעיל, על פי מנגנון הדומה למשאבה שדוחפת מים במעלה בניין. הלחץ המופעל בתהליך זה עצום - 150 אטמוספרות. כדי לשבר את האוזן, זה הלחץ הנדרש כדי להעלות מים לקצהו של בניין בגובה קילומטר וחצי.
 
אלא שבמחקר המתפרסם כעת בכתב העתJournal of the Royal Society Interface, נמצא שהכוח המניע אינו מוגבל לקפסולה בלבד. לאמתו של דבר מדובר במנגנון אוסמוטי אדיר המתפתח בקצה הנע של המחט. מנגנון זה משחרר את המחט ומושך אותה אחריו בדומה לקטר המושך קרונות.

המחקר מבוסס על מדידות בטכנולוגיה של "מעבדה על שבב" ועל פיתוח של מודל מתמטי העוקב אחר תנועת החומר בתוך המערכת. מנגנון ההתארכות של מחטי הצריבה פוענח על ידי פרופ’ שביט עם פרופסור גלעד יוסיפון מהפקולטה להנדסת מכונות בטכניון ועם ד”ר תמר לוטן מבית הספר למדעי הים ע”ש צ’רני באוניברסיטת חיפה.
החוקרים הסיקו מהמחקר כי "אפשר להשפיע על מסלול ההתקדמות של המחט וכך להקטין את יכולת החדירה שלה לעור ולמנוע את הצריבה”.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg