 |
/images/archive/gallery/110/527.jpg פסטיבל שאקטי, שיטים
צילום: אשראם במדבר  |
|
|
|
|
| שרית סלאי-קדוש חושבת שאין דבר מרהיב יותר ממקבץ של נשים שמפסיקות להתנצל וזוקפות את קומתן. רשמים מפסטיבל הנשים שאקטי
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שרית סלאי-קדוש
18/5/2004 10:26 |
|
|
|
|
|
|
|
היינו מכל הסוגים, המידות, הגילאים והצורות; מגורות אדם בנות חודשיים שינקו משדי אמהותיהן חשופות החזה ועד לטובה בת ה-90, החמושה במקל הליכה, שהידסה את דרכה מן הבריכה אל הצאי' שופ וחוזר חלילה, הלוך ושוב. היינו כהות ובהירות, עבות בשר וצנומות, הרות ובתולות, פריקיות וממוסדות, אבל נדמה שהשונה נמחק כבמטה קסם לטובת דומה שאין עליו עוררין - היינו כולנו נשים. לרגעים, כשהבטתי סביבי, ראיתי אשה אחת גדולה ועצומה, שאקטי, התגלמותה בעלת אינספור הפנים של האלה בכבודה ובעצמה.
שאקטי הוא שמו של פסטיבל נשים ישראלי שהתקיים בל"ג בעומר באשראם במדבר שבשיטים. שאקטי במסורת הטנטרית היא האנרגיה הנשית, בת זוגו הנצחית של שיבה, המייצג את האנרגיה הגברית.
וכך, למשך יומיים תמימים,
התנהלו להן שתי האנרגיות הללו בדרך קצת שונה מן המקובל; הגברים לקחו על עצמם את כל העבודות ה"מסורתיות" של הנשים: הכנת אוכל, ניקיון ודאגה לכך שכל מה שצריך לעבוד, יעבוד. ואילו לנו, הנשים, התפנה מקום אמיתי של עשייה נשית.
אני חשה הערכה עצומה לנשים שצלחו את השרב הבלתי נסבל, המרחק העצום והתנאים הלא מזמינים של "אשראם במדבר" על מנת לפנות מרחב של זמן ומקום לעצמן ולעצמן בלבד. והפסטיבל, כאשה אמיתית, סבל מחבלי לידה רציניים. במשך שש שנים התדפק רפיק (הוגה הרעיון של פסטיבל נשים אשר נתמך באופן פיזי על ידי גברים) על דלתותיהן של מפיקות רבות ונענה בסירוב ואף בשאט נפש כלפי הרעיון הגטואי המאלץ נשים לשהות עם בנות מינן בלבד, במשך כמעט יומיים תמימים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
איך את מעזה שלא להיות עוצמתית
|
|
|
 |
|
|
|
מה זו העצמה נשית? אני שואלת את עצמי לאחרונה, לנוכח התדירות בה אני שומעת ביטוי זה.
אני חשה בהתעוררות נשית הממלאת את לבי שמחה, בעיקר מכיוון שהיא אינה מיליטנטית ואינה מכוונת נגד גברים. וכשאני מנסה לרדת לעומקה של השאלה, אני נזכרת במילותיו מעוררות ההשראה של נלסון מנדלה:
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי,
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור
זה האור שבנו - לא האפלה שבנו - שמפחיד אותנו יותר מכל
אנחנו שואלים את עצמנו איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?
למען האמת איזו זכות יש לך לא להיות.
אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון..."
נשים, משכילות ומצליחות ככל שיהיו, ידועות במומחיות הצטמקותן במחיצת גברים. כמעט תמיד בחברת זוגות אני רואה את האשה "עובדת", כלומר עסוקה בפמפום אינסופי של הערות ואזכורים שמטרתם האחת והיחידה היא חיזוקו של האגו הזכרי.
היום אנחנו רוצות להתרחב. אנחנו מבקשות לצאת מן הכלא שסורגיו הם בטן שטוחה, ישבן מהודק ומראה חיוור ונטול חיות, פרי דמיונו של מעצב אופנה הומוסקסואל שפינטז אותה עת על אהובו הצעיר. אנחנו מבקשות לשחרר את קפלי השומן, הציצי והצלוליטיס מבלי להתבייש, להפסיק לספור קלוריות, להתענות במכוני כושר או לכסות בקונסילר קמטים פוטנציאליים, שלא לדבר על ניתוחים. אנחנו מבקשות לבטא את עצמנו ללא מעצורים.
בפסטיבל שאקטי, שהוקדש כולו לקידוש העיקרון הנקבי של ההוויה, ניסינו לעשות בדיוק את זה. התעוררי. שאגי. צרחי. פצחי בקול. דרשי. דברי. הביעי רצונך, נאמר לנו מכל עבר, או כפי שניסחה זאת ברוח דבריו של נלסון מנדלה, לליטה, המפיקה בפועל: איך את מעזה שלא להיות עוצמתית!!! אין דבר כזה: בוכה מדי, צוחקת מדי, רגשנית מדי. אין דבר כזה מדי!
אל תתני שישקיטו אותך, יצמצמו אותך, יקטינו אותך וידחסו אותך לתוך תבניות. וכאן המקום לומר שאין מראה יפה יותר ממקבץ אדיר של נשים שמפסיקות להתנצל ומזקיפות את קומתן.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
