 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על שיעור באהבה עצמית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
13/6/2004 10:02 |
|
|
|
|
|
|
|
השיעור שלך הוא סבלנות ואורך רוח. השיעור שלך הוא לא להישאר במקום שאת לא נאהבת. השיעור שלך הוא להאריך את הפתיל הקצר שלך גם כשאת מתפוצצת מבפנים באמת. השיעור שלך הוא להבין את התבנית החוזרת בחייך, לקבל אותה, לאהוב את עצמך כמו שאת, להיפרד מרגשות אשמה בלי בכי, לבכות כשבא לך, לבחור שוב ושוב בבן זוג שמזכיר את אבא שלך, להודות שאת דומה לאמא שלך, להרגיש לפני שאת חושבת, לחשוב שאת מרגישה ולכן את יודעת הכול. השיעור שלך הוא להישאר רגועה למרות שנשמתך בוערת מאהבה או מחמת זעם. להיות אסרטיבית, להישאר זקופה ודעתנית בין מה שלא השגת לבין מה שלא תשיגי, או לחילופין להגיד לא, למרות שרצית להגיד כן, רק בגלל שהוא היה בטוח שתגידי כן. השיעור שלך, כמו שבטח הבנת, הוא שיעור ארוך, מבלבל, שיעור שלא נגמר. שיעור קשה ומכאיב. אם לא בא לך לסבול, אני מציעה לך שיעור קשה לא פחות אבל שווה. תהיי מה שאת. תפסיקי ללכת על קצות האצבעות או על קליפות של ביצים, כי במילא זה לא יעזור לך. ברוב המקרים, נשים שהולכות על קצות האצבעות מקבלות שיתוק בזרת של כף הרגל, ונשים שהולכות על קליפות של ביצים נחתכות באזור הלב הרפלקסולוגי. מה שלא יהיה, נשים כאלה לא נעשות מאושרות יותר, להפך, הצליעה הרגשית שלהן מקצרת להן עוד יותר את הפתיל, והכעס שלהן על עצמן או עליו גובר וממילא לא
מאפשר להן לשנות את התבנית שמקשה עליהן את הדרך.
בסופו של דבר, יש הרי דבר אחד שלגביו כולנו מסכימים: גם גברים וגם נשים נולדים, פורחים, מבשילים וקמלים, כל אחד בדרכו, וכולנו, בסוף סיפור חיינו, הולכים באותה דרך ידועה מראש. אבל במשך המסע המופלא הזה, פתאום מגיע רגע של התנשאות אנושית. רגע הזוי ומטעה מעצם קיומו. רגע זמני לחלוטין שגורם לנו תחושת כוח שנראית לנו נצחית, ואנחנו נאחזים בתחושה הזאת כאילו ניצחנו את הנצח. אבל את הנצח ננצח רק אם נודה שאין נצח ואין ניצחון, וזה לא מקרי שכל המילים האלה נגזרות מאותו שורש. יש רק את מה שיש, כפי שאנחנו, לרגע דק, במיטבנו. וזה לא מעט. אם רק נהיה מוכנים להודות שאנחנו לא יותר מפירור בכיכר לחם, מדמעה בתוך בכי גדול, מחיוך בתוך שמחה עצומה, מנהר שהולך אל הים, אד שעולה לשמים והופך לענן שחוזר אל האדמה, כוכב אחד קטן במערכת ענקית או נמש שנוצר בנקודה מסוימת בגופנו לאורך שנים של דיבור עם השמש.
השיעור שלך נגמר. נכון שאנחנו רק פירור, אבל פירור מיוחד. תהיי מה שתמיד רצית להיות, איך שאת, כמו שאת. תהיי מה שחלמת, מה שידעת שאת כשהיית קטנה ואיש לא אמר לך איך תהיי מאושרת. את ילדה גדולה. ואת יודעת מה הלב שלך מבקש. תעשי את הצעד הזה בכף רגל בטוחה, בלי קליפות ביצים, ותדרכי גם על העקב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כשהלב מתחבר עם הראש
|
|
|
 |
|
|
|
לשיעור האמיתי אין פונקציה של גיל, מעמד או תואר. לשיעור האמיתי יש איכות משלו, איכות כובשת. שיעור אמיתי מתחיל אצל כל אחד ביום מסוים ובגיל מסוים ולכן מי שהתחיל את שיעור חייו יודע בדיוק מתי בא השיעור אל קיצו. נכון שאומרים ששיעור אמיתי לא נגמר אף פעם. נכון שמדובר בעובדות כמו, כולנו באים לבד, עוזבים לבד, מבלים זמן מסוים מול מישהו שמאפשר לנו לגדול כל יום מחדש או להישאר עיקש ואבוד למרות כל האפשרויות שהחיים העניקו לנו. לפעמים קוראים לזה סבל, לפעמים קוראים לזה אושר, אבל בסופו של דבר, מי שבאמת מתחיל את השיעור האמיתי, יודע בוודאות שיש רגע שבו גם הזמן מאבד מקסמו. חיים ומוות הופכים לאחד. מה שנשאר הוא לאהוב את מקומך בעולם, את ייחודך בדרכך, את האושר שאתה מעניק לאחרים וחש אותו עמוק בלבך. שיעור באהבה. גם אם אין יותר מזה, פחות מזה לא מגיע לנו.
בגיל מסוים, במקום מסוים, מתוך תובנה רגשית, הלב מתחבר עם הראש. וזהו. נגמרו השיעורים. אתה לא מוכן להיות יותר במקום שבו אתה לא נאהב באמת. אתה לא מוכן יותר להיות במקום שבו אתה נושא מונולוגים במקום לנהל דיאלוגים. אתה לא מוכן יותר להיות נאשם או מאשים, קורבן, מתנצל כרוני, נצלן או מאהב פתטי. זה הרגע שבו נשברת התבנית. נס שבו במו ידיך אתה בורא את עצמך מחדש. ואז אתה פשוט מרפה. פותח את כף היד שלך, שבה החזקת במשך שנים, באגרוף קמוץ, יהלום אמיתי ומחייך. נכון, זה היהלום ששמרת עליו, אבל אתה כבר לא פוחד לאבד אותו. אתה מביט נינוח בכף ידך הפתוחה, מביט ביהלום היקר שבמשך שנים גרם לכף היד שלך להיות אגרוף, ואין בך פחד. אם ייקחו אותו, ייקחו. זה הכל. ואז אתה מבין שהפחד מהפחד גדול יותר מהפחד עצמו. עיניך מביטות בכף ידך הפתוחה כמו מגש, כמו מסלול המראה שמוכן לקבל טיסה או נחיתה באותו שקט. כמו מי שמבין שאותו מסלול עצמו יכול גם להפסיד יהלום שטרם זכית בו, כי כל חייך היית עסוק בשמירת היהלום שכבר השגת ושמרת עליו באגרוף קמוץ שאין בו מקום לקבלת החדש.
יש רגע בחיים שבו מסתיימים השיעורים כולם. אבל עוד קודם, מותר לבחור רגע אחד שבו שיעור אחד ומיוחד פותח את כף היד לרווחה ומרפה בלב שלם. ואת השיעור הזה חשוב ללמוד. מותר לרצות להיות נאהב בלי אשמה, לאהוב בלי גבולות, לבחור בהתרגשות, לנוח בשמחה. מותר לחיות בשביעות רצון ולמות בנחת. מותר להפסיק ללמוד. מותר לנוח. גם זה שיעור באהבה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
