'ניו אייג nrg - תוגת יום ההולדת

ראשי > ניו אייג' > עדית פאנק

תוגת יום ההולדת

זיכרונות הלידה נשארים חקוקים עמוק בתוך הגוף שלנו. אולי בגלל זה אנחנו תמיד קצת עצובים ביומולדת - כי אנחנו שוב מציצים באלבום הזיכרונות השקוף שלנו מתעלת הלידה

דפדף בניו אייג'

עדית פאנק
1/5/2007 13:51

אנחנו נולדים אל החיים וגם מתים בתוכם ממש. זה קורה תוך כדי. כולנו נולדים תוך כדי. המצוקה שלנו בהיוולדנו, מקבילה למצוקה של אמא שלנו בעודה יולדת אותנו, ולמצוקתו של אבא שלנו שגם אם הוא לא ממש יולד אותנו, הוא חש שותף, או חש אשמה אם הוא לא. מדרך הטבע, תוך כדי חיי הורינו, אנחנו נולדים בחייהם אל חיינו וגם אל מותם.

תוך כדי מה? תוך כדי ויתור על הרחם החופשית המתעגלת מול תעלת הלידה הצרה. תוך כדי הכאב המעורב בריגוש. תוך כדי האורגזמה של הלידה עצמה, שאין בה סקס אבל היא מלאה גם בריגוש וגם באותו פחד מאובדן שליטה. כי בסופו של דבר, משם באנו ומשם אנחנו מביאים את ילדינו, ולשם גם נלך באמצע או בתום התוך כדי של חיינו.

אז מה בעצם

אנחנו עושים בחיינו תוך כדי? כנראה הכול. תוך כדי העלייה במשקל, נולד הכובד. ותוך כדי תהליך ההורות, נולדת ההבנה שלעולם לא יהיו לנו תשובות מלאות, תוך כדי חיינו.

כל תהליך של הולדה משותפת, בין אם מדובר בהורות, ובין אם מדובר בזוגיות, גם שלנו עם עצמנו, מעצים את הערבול של היותנו מי שאנחנו באמת . מי בתוכנו הוא המזריע ומי המניב? מתבלבלים לנו המים והשמים. הים והאדמה. שרת הפנים ושר החוץ. שר הפנים ושרת החוץ, ומי מהם מניע אותנו? החירות הפנימית או העצמאות החיצונית? כי הכול קורה לנו תוך כדי. למשל, לגלות תוך כדי חגיגות העצמאות שזו בעצם החירות הפנימית שלנו שמוטלת בספק. גילוי מכאיב בטבור הכי קיומי. במקור הבסיסי של התוך כדי שלנו.


	נשימה דו כיוונית


	יש בחיינו רק דקות אחדות ומיוחדות במינן בהן אנחנו נושמים במקביל דרך שני מקורות שונים, בשלמות מנוגדת. גם דרך חבל הטבור וגם באופן עצמאי. אלה הדקות היחידות בחיינו בהן אנחנו נושמים נשימה טבורית התלויה באופן מוחלט בנשימת אימנו, בעוד אנחנו נושמים גם בזכות עצמנו באופן מלא. אלו רגעים נדירים ואמיתיים של התוך כדי בחיינו. זו זכותנו בהתפתחות שלנו מתלות לעצמאות. לנשום באמת ובתמים משני מקורות חיים שלשניהם אנחנו זקוקים בוזמנית. גם בתלות המוחלטת וגם בעצמאות המלאה. במקביל, בנחת, וגם במוגנות. לקחת את הזמן של התוך כדי שמגיע לנו מטעם הטבע, ולהיפרד ברכות מחבל הטבור שיגמור את תפקידו הטבעי וישחרר את התלות שלנו בו, כי הוא סיים את תפקידו בחיינו, וגם לנו אין יותר שום צורך בו. רגעים של תוך כדי, שמאפשרים לנו מעבר רך מתלות לעצמאות. נשימה שכולה נעשית בזכות ולא בחסד. לצערי, רגעי הזכות האלה בחיינו נגזלים מאיתנו בחיתוך מהיר של חבל הטבור הפיזי. אל תבינו אותי לא נכון. אני לא נגד רפואה קונבנציונאלית או לידות בבתי חולים ממשלתיים, ממש כמו שאני לא בעד הימורים רוחניים שחותכים חבל טבור וירטואלי בלי מרחב מוגן. אני גם לא בעד לידות טבעיות באמבטיה המשפחתית בכל מצב. ממש לא. אבל קשה לי שלא לחשוב על האקווריום, זה שבו כולנו היינו אי אז דג קטן ונטול דאגות, שט במי הרחם החמימים, מתהפך, שוחה, אוכל ושותה, מתוך תלות מלאה, ותוך כדי כך גם גדל ואפילו נעשה גדול מכדי שיוכלו להכיל אותו. ואז יום אחד, בעודו מתהפך, הוא מגלה שהוא לא יכול יותר להתחרט. זהו. הוא מונח בקצה תעלת הלידה. הרופאים מאשרים שהוא מוכן לדרך. ההורים מאושרים. ורק הוא שם, חסר אונים בתנוחתו החדשה. ואז, בלי כל הכנה, נשאבים כל המים ממיכל חייו הידועים עד כה, והוא בתוכם, נשאב אל הלא נודע. התעלה חשוכה וצרה. הוא עושה תנועות הישרדות שהוא לא רגיל להן, נאבק על קיומו החדש, חש קולות חדשים, נגיעות זרות, פתח חדש, ראשו באוויר הקר והחופשי, בעוד כל גופו עדיין לחוץ בתעלת חייו. עוד ציר אחד, והוא בעולם חדש ולא מוכר. עוד רגע, וכבר מנתקים אותו מנשימתו האחת וסומכים עליו שינשום לבד. עוד שנייה אחת, וכבר נשמע בכיו הנואש, שמסמל את היותו בחיים. וברגע שאחרי, כולו עטוף תכריכים, הוא חוזר אל אמו, שזה הרגע הראשון בחייו, שבה הוא חש בה מבחוץ, זוחל אל שדיה, כמו אל חבל הטבור. ואם התמזל מזלו, גם אבא שם.


	שמש וירח עולים ויורדים במקביל


	עוד מעט גם אני שוב יומולדת. אני לא מתפלאת שאני נוטה לדמעות. זיכרונות הלידה נשארים בגוף האם כמו חותם, אבל הם גם מוטבעים בגוף העובר שבתוכה. המפגש עם התעלה הצרה שמכריחה אותו לנוע אחרי תשעה חודשים של נוחות תלותית חמה ורכה, חוזרת כל יומולדת מחדש. מעובר, לתינוק, לילד, לאדם עצמאי. הפחדים מציפים את מצוקת ההיוולדות ואת שמחת העצמאות באותה עוצמה. לפני מספר שנים זכיתי לפגוש אי קטן ביוון. אי בלי שדה תעופה. על האי הזה ראיתי בפעם הראשונה בחיי, כאדם בוגר, איך שמש וירח עולים ויורדים במקביל משני צדי האוקיינוס ברגע נתון אחד עד כדי בלבול חושים. ממש כמו הרגע בו אנחנו נושמים משני מקורות שונים ברגע היוולדנו. הרגשתי שמגיע לי לזכור את זה. היה לי צר לגלות שבמשך שנים התעקשתי לשכוח את מקור הנשימה האפשרי הזה, אבל שמחתי לגלות אותו מחדש. אותו מקור דואלי שמאפשר לנו לבנות חיים שלמים על הניגוד שבתוכם. אולי הפחד הוא שגורם לנו לחתוך את חבל הטבור טרם זמן, תוך התעלמות מהצורך שלנו בו, ובוזמנית להיפרד ממנו בקושי, כשמגיע הזמן הנכון לממש את זכותנו בעצמאות מלאה. לא קל לצאת לחופש. אולי יום היומולדת, מאפשר לנו התבוננות נוספת באלבום הזיכרונות השקוף שלנו מתעלת הלידה.