'ניו אייג nrg - פוסט טראומה עונתית

ראשי > ניו אייג' > עדית פאנק

פוסט טראומה עונתית

המונח הזה, נפש תאומה, הוא שקר שהומצא מתוך חיפוש שמסיר מאיתנו אחריות. מונח שמאפשר לנו להאמין שעד שלא נמצא נפש תאומה, נוכל תמיד לתלות את האשם על צווארו של כל אלוהים. עדית פאנק על לב הטבע שבין ארבע העונות

דפדף בניו אייג'

עדית פאנק
15/4/2007 11:19

כבר בפגישתנו הראשונה היא אמרה לי שייתכן שהאלרגיה שלה נובעת מסימפטומים שמנהלים את חייה במעברים שבין העונות הברורות. קיץ וחורף.

שאלתי אותה אם יש גם עונות לא ברורות בחייה. היא אמרה שכן. אביב וסתיו הן כבר לא עונות ברורות כל כך כמו שהיו בילדותה. דיברנו על סימפטומים, כמו על מד לחץ שמאפשר חץ סמוי שתת ההכרה שולח אל המודע, כמו תנועת גוף לא מודעת ששולחת סמן אל הלב. שאלתי אותה מה היא מרגישה כשמופיעים הסימפטומים ואיך הם נראים. היא אמרה שהם בני זונות שרק דבר אחד מעניין אותם. כששאלתי אותה מה מעניין אותם,

היא השתנקה.

עץ האזדרכת, היא אמרה לי בפגישתנו השנייה, על כל פריחתו המסממת את נחירי הגופנפש של נשמתי, לעולם לא יעלה בדעתו לגבות ממני את אותו מחיר עצום שאני נענית לו בקלות, בעודי נכנעת לבושם כימי בדיוטי פרי של שדה התעופה האבוד שלי, שכל מטרתו היא לפצות את שפת המעמקים של ילדותי. ממש לא. אפילו להפך. עץ האזדרכת האמיתי שלי שומר עלי. הוא לא נותן לי להתפתות. נכון שפריחתו זמנית מאוד. אבל בדרכו הוא מעצים בתוכי ריח אביב מיוחד במינו, שמזכיר לי כל שנה, שזכותי לבחור כל עונה מחדש. כל רגע. כל שנייה.


	החיים מורכבים אבל לא מסובכים


	שאלתי אותה על איזו זכות בחירה היא מדברת. על הזכות להתעטש את הרעל בחורף, היא אמרה, או לקבל פריחה בקיץ. לבחור אם לפתח יבלות קור, או פטריות שמש, אבל במיוחד על זכותי להיאחז בסבל או לצאת לחופש. להיצמד או להיפרד מתוך בחירה. להבין שהזכות להגיד לא והזכות להגיד כן, שתיהן שלי. ובעיקר ללמוד איך להגיד לא דרך הטנגו ההדדי של זיהוי שריטות תואמות בריקוד זוגי. ואני לא מדברת על נפש תאומה, היא אמרה, ממש לא. המונח הזה, נפש תאומה, הוא שקר שהומצא מתוך חיפוש שמסיר מאיתנו אחריות. מונח שמאפשר לנו להאמין שעד שלא נמצא נפש תאומה, נוכל תמיד לתלות את האשם על צווארו של כל אלוהים או גורו מזדמן בדרך אל האושר. אבל זה פשוט לא עובד ככה. החיים מורכבים אבל לא מסובכים. אלה אנחנו שמערבבים מושגים כמו קשה קל מסובך ופשוט. המשוואות הלוגיות מושכות אל זרמים אינסופיים של תנודה שכל פעם ממציאה את עצמה מחדש ולא מחדשת דבר. כל דור ממציא זרם שמאפשר לו לבעוט בעצמו ובהוריו, ומתקשה ליצור מציאות עצמאית מבלי לחזור על דפוס שהופנם בו. אז ככה אנחנו שטים בים חיינו, חוזרים בלי משים על אותו פצע קיומי ולא מוצאים מנוח. מתנהלים בערפל בלי חוקים ועם חוקים. נאחזים במלל. עוברים לשפת הגוף. ממציאים גוף ורבאלי עם שפה גופנית. בונים גשר וירטואלי בין הלב לראש. מנתחים רגשית את המונח מיינד, ולא מוצאים לו תרגום בשפת האם שלנו. בפגישתנו השלישית היא שאלה אותי האם קשר שיצרנו בחיינו העכשוויים, לא בגלגולים קודמים, לא בעברנו, לא עם הורינו או עם ילדינו, מורינו או תלמידינו, קשר שלא קשור אלא לכמיהתנו לקשר שלנו עם עצמנו, יכול לאפשר לנו לשחזר שחרור של אהבה לשמה, או שוב יחזיר אותנו אל בעיטה של דור בדור שקדם לו. כמו דור ההיפים שהמציא את היאפים. חגורת האנורקסיה שהמציאה את הבטן הבולימית. דיאטת הטוסטר שמאפשרת ספירת קלוריות רוחנית בלחם חי משבעה סוגי דגנים. או אולי בכלל מדובר במלחמת שווא של דור האיקס בדור ה-y . בסוף הפגישה, ממש בדלת, היא גם אמרה לי שהיא לא מתביישת להודות שכבר שנים היא פשוט לא לבושה כמו שצריך. לא בין העונות וגם לא בעונות עצמן. נושאת מטריה למרות שהחורף נגמר. יוצאת בסנדלים למכולת לפני שהקיץ מתחיל. לוקחת סנדביץ' לסרט כמו דור שני לשואה, למרות ששני הוריה נולדו בארץ. כנראה אני מפתחת אלרגיה רגשית לאובדן הילדות. אלרגיה שמתחזקת עם הגיל, היא הוסיפה. בפגישה הרביעית היא ביקשה שנסגור את הנייד לפני שמתחיל הסרט הפרטי שלנו. ראית את "חיים של אחרים" היא שאלה. כן, עניתי. זה סרט חזק, נכון? מאוד, עניתי. ראית את "החיים בוורוד"? כן, עניתי. זה גם סרט חזק, היא אמרה, אבל אחר לגמרי. ואת "אביבה אהובתי" ראית, היא שאלה. כן, עניתי. אבל רק בווידאו, כי בקולנוע לא היו כתוביות. רק אז שתינו סגרנו את הניידים. זאת הייתה פגישת רינגטונים אילמת למופת. היא ביקשה שבפגישה החמישית לא אתערב כל זמן שהיא תדבר. זה ייקח יותר משעה, היא הזהירה אותי. אולי אפילו שנים. הסכמתי. מעולם לא עשינו חוזה טיפולי שגור. זה היה מראש דיאלוג פתוח שקובע את גבולות עצמו מעצם היותו חי בתנאי קיומו. הפגישה החמישית לא התקיימה. כצפוי. בפגישה מספר שש, היא נתנה לי כמה דפים. לדעתי, היא אמרה, ייקח לך בערך שעה לקרוא אותם. אני אחזור לאסוף אותם ולשלם לך בעוד שעה. היא חזרה, אספה את הדפים, ושאלה אם קראתי אותם. כן, עניתי. ומה את אומרת, היא שאלה. כלום, אמרתי, עד שלא תגידי מה את רוצה באמת. אני רוצה לחזור אל האי אפשרי שלי. אי ביוון. אי קטן. זה מה שהיא אמרה בפגישה השביעית שלנו. בעצם, השישית, כי הפגישה החמישית שלנו לא התקיימה. בפגישה השביעית,האחרונה שלנו היא אמרה לי שהיא נוסעת לזמן לא מוגדר. תביני, היא אמרה לי, אני נולדתי הרבה לפני שהומצאה המילה "הכלה" בעברית. הרבה לפני שהתחלנו להשתמש במילים כמו מיינד, סטינג, גראונדינג והולדינג, כאילו הן שפת אם. אני הנוסעת השמינית היא אמרה לי, ולימדה אותי פרק חשוב בספר חיי. השדרוג האמיתי הוא לא ספירה לאחור. היא אמרה. כי מה שהוטמע בנו, פשוט לא מאפשר לנו עצמאות מלאה. מתי נודה בזה, היא שאלה. נדמה היה לי שהיא בוכה. מתי נתראה שוב, שאלתי אותה, מקווה שהיא לא שומעת את הדמעות דופקות על הדלת הפרטית שלי כמו נקישות של חג. מיד אחרי יום העצמאות הבא שלנו, היא ענתה, שהוא כידוע זמן של אלרגיות פסיכוסומטיות...


	אי אפשר שהפך להיות אי אפשרי


	באותו לילה חלמתי חלום שבו אני והיא שואלים את המורה שלנו על סמיכות המקרים בין ליל הסדר ליום הזיכרון, יום העצמאות ויום השואה וכל מה שמונח ביניהם. בבוקר קמתי אל מכתב שהיא שלחה לי מאותו אי אפשרי שלה: לא כל מקום נמוך הוא בהכרח מקום לא מוגן. לא כל הר גבוה הוא מבצר. לא כל בחירה ברגעי משבר היא בחירה נכונה. לא כל בחירה שפויה היא גם נורמלית. לא כל החלטה מוחקת את ההיסוס. לא כל היסוס מקדם החלטה. חלום רע בלילה יכול להרוס יום שלם. יום רע יכול לטרפד שינה טובה. כל חלום, יכול להתהפך ברגע אחד. אין אדם שלא מתהפך בשנתו. היא ביקשה להיפגש על האי שלנו. על האי אפשר המוכר לשתינו. הסכמתי. זה אי קטן של פוסט עונה או טרום עונה, אי של כן או לא. אי אפשר שהפך להיות אי אפשרי בחיינו. טסתי אליה די בקלות, נפרדתי ממנה בקושי. היה נפלא. בשדה התעופה היא ביקשה לשלוח עוד מכתב אחד ואחרון וגם ביקשה ממני לפרסם אותו כלשונו. הבטחתי לה שאעשה את זה ברגע שהוא יגיע. ואכן, ברגע שהוא יגיע אלי, אפרסם אותו כלשונו.