'ניו אייג nrg - מותר לעוף

ראשי > ניו אייג' > עדית פאנק

מותר לעוף

האם יש מורה רוחני ומורה לא רוחני, או שמא התלמידים הם אלה שבוחרים להיות מה שהם בדרכם. עדית פאנק נפרדת מהמורה הראשון שלה לציור, רפי לביא שהלך החודש לעולמו

דפדף בניו אייג'

עדית פאנק
21/5/2007 12:53

לא יודעת מה הניע אותי באותו ערב לפתוח טלוויזיה ולראות את הסרט האחרון שנעשה על רפי לביא בעודו בחייו. אני, שכמעט לא פותחת טלוויזיה במקרה, ואיך ראיתי אותו פעמיים, מתחילתו ועד סופו, גם בחייו של רפי וגם לאחר מותו, בפרק זמן כה קצר, כשאני ממש לא חסידת המסך הקטן. כנראה שזה סדר דברי הימים.

בגיל 18, הגיל בו מתגייסים, נרשמתי למדרשה לציור. המדרשה הייתה אז עתודה. לימודים דוחי צבא. מאוד רציתי להתגייס. חלמתי על להקה צבאית, וגם התקבלתי אל אחת מהן.

אבל הורי העדיפו אותי מסודרת. גם בעלי לעתיד. קודם תעשי את המדרשה לציור, שיהיה לך מקצוע, ואז תחשבי הלאה. חשבתי הלאה. בדמיוני ראיתי מקום עם חזון. זה מה שגרם לי אז לקחת חלק בחלום המטורף של המדרשה, שהשם שלה אמנם היה עדיין ממלכתי למהדרין, אבל השמיים שהיא הציעה היו גבול פתוח ונועז באותם ימים. מבחינתי, זו היתה אפשרות לא פחות פנטסטית מ"המסודרים" של היום, רק בערוץ אחר. עפתי. לא טעיתי בתחושתי אבל טעיתי בזמן אמת. כנראה הקדמתי את זמנה או את זמני.

באדיבות גלריה גבעון

ציור של רפי לביא


	אין שאלות מיותרות כמו שאין מורים או תלמידים מיותרים


	כשנרשמתי למדרשה, היא נקראה: המדרשה הממלכתית למורי ציור ואמנות, תל אביב. רחוב בן סרוק 8. בית הסתדרות המורים. הייתי מספר 235. קיבלנו תעודת תלמיד. לא תעודת סטודנט, חלילה. במרתף של אותו בניין בו נולדה המדרשה, היה אולפן הקלטות שאליו הברזנו משיעורים כדי לשמוע מוזיקה. שנים אחר כך הזמין אותי חנן יובל, איש יקר, לשמוע באותו מרתף איך מילים שכתבתי "הימים שעוד נכונו לנו" הפכו בזכותו לשיר הראשון שלי שהולחן. חנן הלחין ושר תפילה שלי. הרגשתי שאני עפה מהתרגשות... האם זה מקרי שזה קרה ממש באותה כתובת שבה חלמתי לעוף כמה שנים קודם וכמה קומות מעל, במדרשה? ביוני 72 סיימתי את לימודי. באוקטובר קיבלתי את התעודה הרשמית, על דף קופי, עם אותיות סגולות, המצאה גאונית באופן יחסי לימים ההם, שעד היום שמורה בפולדר של לבי, למרות שעם השנים הפך הדף המקורי לדף חסר צבע, נוטה לוורוד דהוי. מעין הגשמה של דלות החומר, כנראה. נדדתי עם המדרשה מרחוב בן סרוק התל אביבי להרצליה, ומשם למורשה, רמת השרון. הייתי שותפה לחלום של ברל, אבל שם גם הסתיים הרומן שלי איתו. המדרשה נכנעה לחלום הסינדרלה שלה, בעודה מבינה שגם דלעת זקוקה לתקציב, אם היא רוצה להפוך למרכבת סוסים. בית ברל מעולם לא היה לי בית. במשך שנים שמעתי, שהאב מתכחש לא פעם לכל קשר למי שנכנסה להיריון יצירתי במדרשה, ומסרב לתת מזונות רוחניים לילדים שנולדו מאותם הריונות לא רצויים באותה תקופה אמנותית. ברור שלא מדובר באיש מסוים, חלילה. מדובר במערכת שלמה שאפשרה נידוי של שותפים זוטרים לחלום גדול, שבעודו מוגשם, הוא הפך לסינרגיה הפוכה. השלם שהפך לסך כולל של פחות מהחלקים שממנו הוא הורכב. האמת היא שזה כואב, בעיקר כשזה קורה לכולנו בחיינו. כמו למשל בחלומות שאותם אנחנו חולמים בשנתנו, בעוד נדמה לנו שאנחנו ערים. אבל גם ברגע בו אנחנו מתעוררים אל שכחת הבוקר, בה אנחנו מעדיפים את המציאות האפשרית בשינה הכרונית שלנו, על שברי החלום שנגוז בחיינו האמיתיים. מותו של רפי לביא, עשה לי צער של דמעות מתוקות. בסופו של דבר הוא לא ויתר. עישן בטירוף, קיבל את מגבלותיו, אסף חפצים כדי להרגיש קרוב למה שהוא באמת אוהב בחייו, פגע והתנצל, המציא את עצמו כל רגע מחדש, קיים זוגיות מרתקת עם אילנה, זכה להיות אבא וסבא, ויצא מהעולם בזמנו שלו, מדויק לחיים שאותם הוא בחר. מותו העלה בי מחדש את השאלה שאני שואלת את עצמי מנעורי. האם יש מורה רוחני ומורה לא רוחני, או שמא התלמידים הם אלה שבוחרים להיות מה שהם בדרכם. רוחניים או לא. למה תלמיד בוחר ללמוד את השיעור שלו דווקא ממורה מסוים. הרי ברור שגם המורה שממנו הוא בוחר ללמוד, היה תלמיד, בטרם הפך למורה. מורים ותלמידים הם כמו שאלות. אין שאלות מיותרות כמו שאין מורים או תלמידים מיותרים. אבל תשובות יש מכל סוג, והן תמיד נמצאות בידי כולנו. יתכן שמצפים מהמורה שישאל בעיקר את עצמו. אבל תלמידים לא פטורים מלשאול את עצמם מהי התשובה שלא מניחה להם בתוכם, מול מורה הדרך שבה הם בחרו.

באדיבות גלריה גבעון

ציור של רפי לביא


	עוד רקדנית על קרטון


	עד היום אני זוכרת את השיעור הראשון שלי מול רפי לביא, וכמה הוא איים על קיומי. הייתי בת 19, עם חלומות גדולים, כישרון שנאבקתי עליו, ובחירה מוחלטת בחזון האישי שלי. רפי היה אחר. סמכות לא מוכרת. הוא התעקש שלא לתת ציונים. רק עובר או לא עובר. היו שמועות איומות על המרפק שלו. על ידו הקצרה מלהושיע. על זה שהוא ירה בעצמו בכוונה כדי להשתחרר מהצבא, או להשתחרר מהוריו. דיברו על זה שהוא מקשקש אמנות עד שזה מגיע למוזיקה. דיברו על החיוך המתוק שלו שמסתיר את הכישרון הכי גדול שלו, הלשון שלו, יכולתו הוורבאלית האינסופית שמסתירה את הכאב. דיברו על חום מנוכר. הרכילות פשטה כמו אש, בעיקר בשדה הנואש של תלמידיו, שחלקם זכו לחיבתו, וחלקם לא העזו לגעת בו, או בתוך עצמם, כמו בפצע ישן שעדיף לא לגרד. כל שבוע ציירתי מחדש עוד רקדנית אחת שרפי לא סבל. לדעתי הוא היה אז בערך בן 48. זקן ממש. היום אני בת 55 ואני מודה שאני עדיין נמשכת אל אותו ריקוד של אור וצל שעושה לי מסתורין בלב, בלי קישקושים. הסדר היה קבוע. כל שיעור הנחנו את העבודות שלנו במרוכז. מישהו היה מרים אותן בזו אחר זו על כן הציור, ורפי היה מנתח אותן. לזכותו ייאמר שמהר מאוד הוא זיהה של מי העבודה, בעודו יושב, מעלה עשן קצר בידו הארוכה, וחותך מילים בידו הקצרה. אני זוכרת את הבוקר ההוא כמו אתמול. לילה קודם שוב ניסיתי לצייר עוד רקדנית על קרטון של דלות החומר ולא הצלחתי. היו שם כמה נגיעות של עיפרון שמסמנות את גופה, כתם ורוד של החצאית שלה. אני זוכרת את התחושה שלי שאני לא אני. אני זוכרת איך הפכתי את הקרטון שלא הצליח לי, ואז, ובבת אחת יצאה לי רקדנית כמו שאני אוהבת. אני זוכרת את הרגע בו הגיע תורי להציג את הרקדנית שלי, זו שרפי תמיד פסל, והחלטתי שהפעם אני אניח על הכן את הציור ההפוך. הציור שלא הצליח לי.

ציור של עדית פאנק

הרקדנית.


	אז עפתי


	לעולם לא אשכח איך רפי קם ואמר, של מי העבודה הזאת? איש לא ענה. גם לא אני. לזכותו ייאמר שהוא הודה שהוא לא מזהה את בעל העבודה. אולי, הוא אמר, מי שהגיש את העבודה הזאת עשה זינוק ענק. הוא ניתח את היצירה ברצינות מוחלטת. כתמי הרקדנית האבודה שלי הפכה בניתוח שלו לקומפוזיציה שרק בעוד שנים יכירו בקיומה. אז של מי היצירה, הוא שאל. שלי, הרמתי אצבע, ורק אז העזתי לבקש להפוך את הקרטון, שמעברו האחר התנוססה הרקדנית האולטימטיבית שלי. סליחה, אמרתי לו, אבל זה מה שבאמת אני רוצה לצייר... השאגה שלו היתה נוראית ואני בטוחה שהוא התכוון אליה. כל המדרשה, שהיתה אז בחלל הפתוח בהרצליה שמעה אז איך הוא צעק עלי: עופי מהכיתה. אז עפתי מהכיתה. וזה כנראה מה שלמדתי מרפי. לעוף. אחרי שנים ספורות נפגשנו באקראי ברחוב האוורירי של החיים. הוא אמר לי שייתכן שגם לו היתה כנראה סיבה טובה משלו להגיד לי לעוף מחייו, והזמין אותי לביתו לשמוע מוזיקה. באותה פגישה מקרית, סיפרתי לו שאני זוכרת איך אמא שלי היתה אומרת לי בילדותי עופי לי מהעיניים, ואיך אחי הבכור היה צועק עלי, עופי לי מהחדר. סיפרתי לו איך הייתי נסגרת בחדרי לבי, וכמה בקלות הייתי יוצאת אל דרך בה למדתי ליצור עולם ענק של דמיון, שלמרות כל הכאב, איפשר לי לעוף. ושוב עברו כמה שנים ושוב פגשתי את רפי. אתה בכלל זוכר אותי, שאלתי אותו. לא, הוא חייך כמו לעצמו, אבל את הרקדניות שלך אני ממש לא סבלתי, נכון? את הסרט האחרון שנעשה עליו ראיתי פעמיים. פעם בחייו ופעם לאחר מותו. אין שיעור שאי אפשר ללמוד ממנו לעוף.