'ניו אייג nrg - סדר הדברים

ראשי > ניו אייג' > עדית פאנק

סדר הדברים

האם ביעור חמץ מדחיק רגשות או עושה סדר בארונות הנשמה? טור של עדית פאנק

דפדף בניו אייג'

עדית פאנק
1/4/2007 15:44

לא קל לי לגלות שיש לי הרבה יותר שאלות מארבע הקושיות העולות בליל הסדר, המקביל בעיני לסדר ארבע העונות. למשל, האם שולחן ליל הסדר הוא כמו שטיח משפחתי הפוך שבו כל הפירורים למעלה? האם הוא שטיח מעופף בשמים קסומים או שטיח שקט שלא מדברים על אילמותו? האם הוא שטיח משפחתי שמתנהל בדרך הטבע, או שטיח ארוג שלא מכיר בשורשיו? האם הוא שטיח שמעמיק את הכאב, או מרבה שמחה? האם ביעור חמץ מדחיק רגשות או עושה סדר בארונות הנשמה? האם סדר חולין בארונות הבגדים

שמפנה מקום במדפי היום יום עושה גם קודש בלב? האם הלחם שמצטמצם למצה, מאפשר מרחב? האם יש סדר בסדר הדברים, האם אותו כאב של חשבון נפש, שמאפשר לנו לחצות באומץ את ים הסוף האולטימטיבי, גם מביא את שמחת הנגיעה בחוף מבטחים?

ובעיקר, לאיזה ים שאנחנו חוצים ברגעי משבר אנחנו קוראים בתוכנו ים סוף? לים התיכון? לים השחור? לים המלח? ים הילדות? ים האמונות? האם הים הוא בעצם כל יום בחיינו שנועדנו לחצות אותו כדי ללמוד גבולות חדשים ביכולות שלנו?


	האם העולם קשה אלינו או שאנו קשים אל עולמנו הפנימי?


	האם תמיד בלכתנו במדבר, לחם החסד האלוהי, נטיפי מן, אכן יירד משמים, או שמא המן הוא תשובה לאותו סדר הפוסח על רעב גדול בתוכנו, שבו נוצרת ציפייה לנס או תמורה, לפלא או התמרה, במדבר האגוזים הקשים לפיצוח, שלא קל לקחת בו אחריות? האם המשפחות שלנו גדלות או מצטמצמות בדרכן? האם כוחנו גובר או אוזל? האם הכמיהה הסמויה שלנו לקשר מרחיבה את הלב או מגבילה את מרחביו? האם אנחנו נענים לתנועת העונות האוניברסאלית או עוזרים לעולם שנבראנו אליו לסגת אל מפה מצומצמת, שבה אביב וסתיו מוותרים לקיץ חריף ולחורף נוקשה, ממש כמו שאנחנו מוותרים לעצמנו על הרגישות הייחודית שלנו, האלרגיה הבין עונתית שלנו, זו שמקשה עלינו, אבל גם מייחדת אותנו כפרט? בילדותי היה סדר רך במפגש בו חורף פינה מקום לאביב. אבל כבר שנים מישהו קובע עבורי להזיז את מחוג הקיץ, עוד לפני שהספקתי ליהנות משעות הפריחה באביב הנשמה. האם העולם קשה אלינו או שאנחנו קשים אל עולמנו הפנימי. האם הכוכב שלנו מאוכזב מאיתנו, או שמא אנחנו הם אלה שוויתרנו עליו? האם הבוקר שאחרי ליל הסדר הופך את השטיח נקי מפירורים? האם אכן נפרדנו בקלות או בקושי מכול מה שאי אז נראה היה כמו יציאת מצרים בים הנפש, וגילינו שבעצם עדיין לא הגענו לחוף בטוח? האם זה הכאוס שמזמין אותנו להביט בליל הסדר האישי שלנו בעיניים פקוחות לרווחה, ודרכו אנחנו מגלים את הסוד של סדר הדברים הפרטי שבתוכנו?


	האם איבדתי את אליהו הנביא?


	בליל סדר החולין שלי, אני שואלת שאלות מפתח עם דלת פתוחה. האם איבדתי את אליהו הנביא? כל ילדותי הייתי נרגשת מבואו של אליהו. הייתי רצה לפתוח את הדלת. מישירה מבט אל הכוס שרעדה לרגע. אל היין שזלג ממנה והכתים את המפה הלבנה. ובעודי סוגרת את הדלת אחרי צאתו של הבלתי נראה, הייתי עוצמת עיניים ומבקשת ממנו בקשה שלא יכולתי לבקש מאף אחד אחר. הייתי ילדה כשאיבדתי אותו. אני לא זוכרת את גילי המדויק אבל זה קרה מתחת לשולחן החג, שאליו התחלקתי מהכסא כדי להרים מזלג שנפל לי, וגיליתי את רגלו של אבא שלי מרעידה את השולחן, שמרעידה את הכוס של אליהו, שהיין נשפך מתוכה כאילו הוא שתה ממנה... איך זה מתקשר לסדר הדברים? כמו בהגדות. אם רק אפשר היה לתרגם את האגדה, הפנטזיה, בכל שפה שהיא, בכל צורה שהיא, בכל גיל, כמו ילדים שמוצאים דרך בשפת הגוף התמימה והראשונית, לבטא את עצמם וגם להאמין שיש מי שיבין אותם, הרבה לפני שנוצרת השפה המילולית. אולי ההגדה היא ארבע קושיות ואגדה היא ארבע עונות החיים. למרות שאיבדתי את אליהו מתחת לשולחן, מעולם לא איבדתי אותו באמת. הוא הופנם בי כמו אגדה שמאפשרת מימוש פנטזיות. כי מבחינתי הכול אפשרי כל עוד חוקי הלב פתוחים לכל צורה של תקשורת שאין בה הדחקת פירורי לחם כל השנה, ואז פסילת קיומם כשהם הופכים לאפיקומן סודי מתחת לשטיח. הפתרון הוא לא פיצוי חומרי או מניפולטיבי, משום שגם לפירורים מודחקים מתחת לכל שטיח יש חוכמת קיום משלהם, והם מתגבשים מדרך הטבע לחצי מצה סודית, וחצי מצה גלויה. גם אם אנער עוד שטיח משפחתי כזה או אחר, ואכעס על העולם שבו אני חיה, שלא תמיד יש בו כתוביות פשוטות בשפה שאני זקוקה לה, לא אוכל להימלט מאותה קושיה של התלבטות פנימית. איך זה שהסכמתי לשעון קיץ כלכלי, בטרם חשתי אביב מלא. האם זהו אותו פער בין מה שגלוי לבין מה שסמוי, בין שעון הקיץ הכפוי לבין האביב במלואו שאותו אחגוג השנה בנווה מדבר, בזכות ערוץ הלב האנושי שנשאר פתוח בחולין למהדרין כל השנה. כן. כי יש בי אמונה שבכוכב שבו זכינו לחיים, תמיד יהיה ערוץ שגם אם אין לו שם, יש לו מקום. כמו אותה החלטה להקים נווה באמצע מדבר. החלטה שנבעה מיחסי אהבה בין ראש לרגש. גם תל אביב שלי הייתה מדבר כשהוריהם של הורי עלו לפתחה, והתמקמו בין יהודה הלוי לבוגרשוב, ילדיהם גלשו מרחוב סוקולוב לחוף מציצים, או זרעו יסודות בשכונת אפקה שהייתה אז שממה. הם נחשבו אז ליורדים אמיצים, לא כמו כל אלה שעזבו לימים לחופי מנהטן, אבל גם להם, אני זוכרת, הודבקו שמות גנאי לא מעטים עקב בחירתם. בחירה היא בחירה, כל עוד היא חופשייה לנפשה. כלוב זהב תלוי בציפור שמוכנה לוותר על כנפיה בתוכו, לא פחות ממה שהכלוב עצמו מוכן לכלוא ציפור בלי כנפיים, כדי לא לחוש עד כמה המנעול שלו רופף.


	הפארק הלאומי של החיים


	סדר הדברים משתנה ולא משנה דבר. המקור נשאר מוקד פתוח של געגוע שאין לו סוף. יש פחד גדול במפגש עם האביב בעיקר בגלל הפחד לאבד אותו. הפחד להודות שגם האפיקומן, הסוד שמתחת לקרחון, לא יוכל להציל אותנו באמת, אלא אם כן נודה בגלוי בסדר הדברים הפרטי שלנו. שום רוחניות סדרתית לא מאפשרת חופש אם אין שם תרגום שיוצר שפה משותפת, בין הסוד שנמצא מתחת לשטיח, לבין הבחירות שלנו. גם בתוך עצמנו וגם בינינו לבין אחרים. פירורים שנאגרים מתחת לשטיח משותף במשך שנים רבות, הופכים לגל ענק מתוך תסכול שאין לו מוצא. הכעס שוטף את החוף בזעמו, אבל גם מאשים אותו על כך שהוא הפך מחוף מבטחים לחוף אבוד. ככה הוא מקל על הכאב האישי שאין לו מוצא בנפשו, חוץ מאותו הרס שמרגיע את כאביו. אביב מביא איתו ראייה אחרת. אביב הוא המקף הטבעי בין קור לחום. המקף שמאפשר נגיעה רכה ברווח בין שרב למבול, בטרם נפסח עליו. עם או בלי תרגום. לבד. ביחד. לאט. מהר. פירורים מתחת לשטיח. מצה שמורה. בתים שמורים. אבל עם לב פתוח שיודע מי בעד מי וגם לא נסגר אם כואב לו. לב שמוכן לחגוג כל אביב מחדש, במשחק אינסופי על מגרש, שבו שום אגוז לא הולך לאיבוד, כי השער נשאר פתוח ולכן כל גול הוא גול מנצח, כי הוא מפצח האגוזים הסמוי שבתוכנו שהופך כל שער של קושי לעוד הזדמנות. אותה הזדמנות שאי שם החמצנו בחיינו, ובדרכה שלה היא הופכת למקפצה במגרש המשחקים של אביב ילדותנו, בפארק הלאומי של החיים.