 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על גן העדן של הלב השלם |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
25/7/2004 9:17 |
|
|
|
|
|
|
|
פעמים רבות אנחנו נמצאים בצומת כזו או אחרת ומנסים לעשות את הבחירה הנכונה. כל הנתונים תומכים בבחירה מסוימת, ועדיין, אנחנו לא מצליחים לעשות אותה. הלב פשוט מסרב.
ללכת עם הלב, כבר מזמן הפך למוטו. הלב, משכן הנשמה, יודע את הדרך. זה ברור. אבל רק בתנאי שהוא שלם.
קל להגיד שצריך ללכת עם הלב, אבל קשה מאוד ללכת עם הלב כשהוא לא שלם. לב שלם הוא לב פתוח, נקי וחזק. לב שאינו פתוח מייצר התנגדויות וסוגר דרכים. לב לא נקי מעלה בנו פחדים וחששות שמונעים מאיתנו תנועה.
רק לב שלם מאפשר לנו לבחור את הדרך בלי תחושה של החמצה. להיות חופשיים מהתנגדויות וגם להבין איך פחד או חשש מכתיבים לנו את השקר ששובה את נשמתנו מתוך חולשה.
הלוואי שהייתי שם, בגן העדן של הלב השלם. אני עדיין פוחדת, יש לי אינסוף התנגדויות וקשה לי להביא את עצמי כפי שאני באמת. אבל אני לא פוחדת מהפחדים שלי, אני מנהלת דיאלוג עם ההתנגדויות שלי ובסופו של דבר גם מצליחה להביא את עצמי כפי שאני, בלב שלם.
אולי זה בזכות אותו משפט שנחרט בי אי שם בנעורי: אין שלם יותר מלב שבור. לב שבור הוא לב שלם כי הוא מבין שהוא זקוק לכל
שלושת חלקיו כדי להיות לב אמיתי. לב אמיתי מוכן להודות שהוא לעולם לא יהיה שלם אם הוא לא יהיה פתוח, נקי וחזק.
לב פתוח מקשיב בלי התנגדות, לב נקי לא יודע פחד, לב חזק מביא את עצמו כפי שהוא. אין אדם שלא ימצא את מקומו בעולם אם לבו שלם עם בחירותיו.
התרגלנו לחיות במקהלה שבה אפשר לזייף באופן חופשי כי תמיד אפשר להגיד שלא אנחנו זייפנו. לסולנים אין פריבילגיה כזאת. סולן שמזייף נשאר בסוף לבד על הבמה. המקהלה שלו רועדת, הקהל שלו מסרב. סולן אמיתי שר בלב שלם. סולן ששר בלב לא שלם, מעולם לא נשאר על במת ההיסטוריה לאורך זמן אמיתי. ברגע מסוים בחייו, הזיוף שלו חוזר אליו. גם אם זה לוקח דור שלם. או שקולו יתרסק, או שהקהל לא ימחא לו כף, או שהמקהלה שלו לא תחפה עליו יותר.
אנשים יודעים מתי עומד מולם איש שלבו לא שלם. אנשים יודעים מתי לבם שלהם לא שלם. בדרך כלל אנשים יודעים הכל על עצמם, על מה שקורה להם וגם למה זה קורה להם, אבל קשה להם להודות באמת. גם כשהם ישרים עם עצמם ומודים בתוך לבם, הם מתקשים להודות בגלוי ומסתירים את חולשתם מהעולם. אבל הכי כואב לראות אנשים שאפילו בלבם הם לא מודים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
למען האמת - תשקר
|
|
|
 |
|
|
|
יש סיפור על איש אחד, שלא יכול היה לחיות יותר בלי לגלות את האמת. סיפורים כאלה קורים כל הזמן והם תמיד ארוכים. כדי לקצר סיפור שחוזר על עצמו באינספור וריאציות, מדובר באדם שיום אחד הרגיש שאין טעם לחייו אם הוא לא ימצא את האמת. הוא התחיל לחפש אותה בכל דרך אפשרית. בחיפושיו הנואשים הוא איבד את כל כספו, את ביתו, את משפחתו. גם חבריו הטובים התייאשו ממנו ובסופו של דבר התנכרו לו. הוא נדד בעולם חסר כל, אומלל, רעב ומותש, אבל נחוש בדעתו למצוא אותה, את האמת שלא הניחה ללבו.
כדי לעשות את הסיפור קצר באמת, הוא הגיע לבסוף אל הרי ההימלאיה (כמובן) וטיפס בשארית כוחותיו על ההר האחרון שבפסגתו. ככה, אמרו לו, חיה האמת האחת והיחידה.
בקצה ההר עמד צריף רעוע. בעודו זוחל אליו בשארית כוחותיו, הוא פגש נזיר זקן ונפל לרגליו. אנא, הוא פנה אל הנזיר, האם כאן גרה האמת?
אכן כן, ענה הנזיר.
ואיך אוכל לפגוש בה? שאל האיש המותש.
כל לילה, בדיוק בחצות, היא יוצאת מהצריף שלה, ענה הנזיר והמשיך בדרכו.
עד חצות הוא חיכה לה, לאמת שעליה חלם. לבו הלם מהתרגשות, עיניו נשארו פקוחות למרות עייפותו הרבה.
בדיוק בחצות חרקה דלת הצריף ומתוכה יצאה אשה זקנה ומכוערת, פניה מקומטות, גופה כפוף, גיבנת על גבה ושיערה דליל וחסר צבע. לאט לאט היא התקרבה אליו, חיוך עילג על פניה.
אמרו לי שכאן גרה האמת, פנה אליה האיש, לא מעיז להישיר בה מבט.
זה נכון, היא ענתה לו בקולה הסדוק.
האם את היא האמת? הוא לא מצא את נפשו מרוב מבוכה.
אכן כן, היא ענתה לו, צולעת לאיטה על השביל.
איך אוכל לחזור עכשיו, אחרי כל הדרך שעשיתי, הוא שאל אותה בוכה, אל האשה שהיתה לי ועזבה אותי, אל ילדי שהתאכזבו ממני, אל החברים שהתייאשו ממני, אל כל מה שהפסדתי בחיי, איך אוכל לחזור אליהם ולהגיד להם שככה נראית האמת?
למען האמת - תשקר, ענתה לו ונעלמה בדרכה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
