 |
 |
|
|
| הפסיכולוג הראשון והאחרון שלי |
|
| למעלה מ-25 שנה חלפו מאז באתי אליך צעירה, מבולבלת ומחפשת. עדית פאנק נפרדת מיצחק הון |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
3/10/2004 9:52 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני הרבה שנים אנשים האמינו שאם אתה הולך לטיפול אתה משוגע. ללכת לפסיכולוג באופן גלוי היה בערך כמו להודות שיש לך טחורים. אבל בחדרי חדרים ובסודי סודות הם היו שם. גם הפסיכולוגים וגם הטחורים. פשוט לא דיברנו עליהם.
אתם יודעים איך זה עם בושה שלובשת אשמה, רק כשעוברים עוד גבול ביחסים שלנו עם עצמנו, מתקשים להבין מה מנע מאיתנו לעבור אותו קודם. היום, מי שבוחר ללכת לטיפול פסיכולוגי נשמע מיושן ועל טחורים מדברים בסלון החברתי ממש כמו על המצב הפוליטי. כך או כך, החיטוט
בנפש ובגוף יעבור עוד הרבה שלבים בטרם נודה כולנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה כל עוד אנחנו חוזרים על עצמנו.
למה היום אנחנו מתגאים בטיפולים עם שמות מוזרים כמו דיקור, הומיאופתיה, רייקי, הילינג, שיאצו או טווינה? מה היה קשה כל כך להודות אז שהנפש זקוקה לטיפול "עשרת אלפים" ממש כמו הגוף? מה מנע מאיתנו לקבל את העובדה שאין שום הבדל בין מי שטורח על גופו ומזניח את נפשו או להפך? למה קראנו למי שעובד עם הגוף שלו ספורטאי, אבל למי שעבד עם הנפש קראנו משוגע?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שיעור בחוכמה אלטרנטיבית
|
|
|
 |
|
|
|
הייתי צעירה אבל כבר אמא לשניים כשהלכתי לטיפול פסיכולוגי. הלכתי בלי בושה, בלי גאווה, אבל גם בלי שום תחושה שיש לי מה להסתיר. אולי זה היה הפסיכולוג שלי, הראשון והיחיד בחיי, שבזכותו או בגללו, הרשיתי לעצמי ליהנות או לסבול בדרך אל האושר, בלי אשמה ובלי להתבייש במצוקה.
הגעתי אל בית מדהים, לא בעושרו. ביושרו ובאושרו. בחצר היו עצי פרי, תרנגולות, שפנים ומחסן. לקח לי שנים להבין עד כמה המחסן ההוא הכיל בקושי רב את האובססיות האישיות של המטפל שלי.
הפסיכולוג, שהתאהבתי בו מיד, כמו שכתוב בכל ספר פסיכולוגיה קלאסי, היה איש ישר, תמים, כחול עיניים, עדין, מופנם, כזה שלא נוגע ומתקשה לדבר על רגשותיו, אבל מתלחלח בקלות בזווית העין. חוץ מזה הוא גם היה בעל שפם, מה שהסתבר לי מאוחר יותר כעיקשות גברית על הצד הנשי שבנשמתו.
נדרשו לי שנים של הבנה ובגרות נפשית על מנת לרדת לעומק הקשר שנוצר ביני לבינו, וביני לבין המשפחה שלו. נדרשה לי כמעט מחצית חיי להבין את גודל קיומו בחיי.
אני הייתי אז מטופלת "קלאסית". התעקשתי לבדוק כל גבול אפשרי, כל חוק מקובל, כל דרך שבה המטפל שלי יהפוך להיות המטופל שלי, הכי מהר שאפשר. הוא הביס אותי בדרכו הרכה. בתוך שבועות ספורים, ולמרות שהיתה כניסה נפרדת אל חדר הטיפולים הקטן והעמוס שלו, נקשתי על דלת ביתו, באמצע הלילה, בידיעה ברורה שאשתו תפתח את הדלת. אשתו אכן פתחה את הדלת ולמזלי הרב, גם את ליבה.
הפסיכולוג ההוא, הראשון והאחרון בחיי, היה כנראה המורה האלטרנטיבי הראשון שלי, כולל אשתו ובנותיו, החצר הזרוקה, המחסן העמוס והכתובת שלו: רחוב נווה רעים בשכונת נווה מגן.
מה עוד יכולה לבקש נפש מורכבת כמו זו שהתברכתי בה מלבד כתובת כזאת שפירושה: בבית הזה יהיה מי שייתן לך מגן וגם יהיה לך חבר - נווה רעים, נווה מגן.
ביתו אכן הפך עם השנים לביתי השני. השיעור הראשון שקיבלתי בחיי בחוכמה אלטרנטיבית היה לצידו. ברחוב נווה רעים בשכונת נווה מגן, אצל הפסיכולוג הראשון והאחרון בחיי, שהעיז לגעת בלי לגעת, לפתוח דלת בלילה, לפנות מקום בשולחן המשפחתי שלו בלילות שישי, לי ולילדי, וגם פסק לקחת כסף על הטיפול בי, כי הוא ידע שהוא עובר על חוקים שמרניים שהיו מקובלים אז, אבל לא היה מוכן לעקוף את חוקי לבו הרחב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האיש שנתן הרבה יותר ממה שהיה מסוגל לקבל
|
|
|
|
|
|
|
הונצ'יק יקירי (יצחק הון כפי שהוא מכונה בתעודת הזהות שלו) היה כבר לפני למעלה מ-25 שנה פסיכולוג אלטרנטיבי. אבל הוא באמת לא ידע שהוא כזה. נעמי, אשתו, דווקא ידעה שהיא אלטרנטיבית, אבל לא ידעה שהיא גם פסיכולוגית, כי לא יצא לה ללמוד באופן מסודר.
למזלי הרב הם היו זוג. למזלי הרב יותר, הם לא ממש ידעו שהם פשוט עובדים ביחד. לכן, למזלי הרב מאוד, זכיתי מן ההפקר, כלומר הוא הפסיק לקחת ממני כסף כדי שיוכל להמשיך לטפל בי בדרכו, בלי החוקים שבהם הוא ממילא אף פעם לא האמין. והיא, שמעולם לא גבתה כסף, המשיכה ללמד אותי שיעורים בנאמנות, במסירות ובאימהות, מה שגרם לי באופן נוגע ללב לצבור מולה גם מטענים רגשיים כאילו היתה אמי. מטענים שאולי לא הקלו על שתינו אבל גם הפכו אותנו למשפחה אמיתית.
בדרך אחרת ומיוחדת במינה, שלא נענתה לשום חוקים אבל היו בה הרבה חוקים ברורים, הפכתי להיות "מטופלת הבית" של הפסיכולוג שלי. בשלב מסוים, כשהתחלתי להגיע גם עם הילדים וגם לארוחות ערב שבת, הוא נקט עמדה נחרצת ופסק לגבות תשלום, אבל התעקש על שעות קבועות וחוזה טיפולי שרמת המחויבות המוסרית שלו עושה לי עד היום געגועים ליושר שהולך ונעלם מעולמנו.
חיינו בדרך המים, מצאנו את נתיב הנתינה. ילדינו התערבבו וגם חלק מחברינו. אבל בעיקר גדלנו. הם וגם אני למדנו אהבה. מתוך לבו הרחב וגם בזכות גילי הצעיר שהיה סקרן וחסר מנוח, עשינו, הוא ואני, משפחתו ומשפחתי, דרך ארוכה.
דרך של אהבה שאין בה אלא מה שהיא. אהבה שאינה שואפת לדבר ואינה מפסידה דבר. אהבה לשמה באשר היא. לא בזכות ולא בחסד. אני באמת התאהבתי בפסיכולוג הראשון והאחרון שלי. אולי כמו שמתאהבים בגבר שהוא גם אדם, גם מטפל, גם אבא וגם מורה. אבל רק היום, כשהוא כבר כמעט שלוש שנים לא איתנו, אני יודעת לבטח, שיותר מכל התאהבתי בנשמתו.
למעלה מ-25 שנה חלפו מאז באתי אליו, צעירה, מבולבלת, מחפשת דרך ואמא לשניים. כל כך הרבה שנים חלפו מאז הסבתי את האמנות שלי לאמנות הטיפול. ובכל אותן שנים, בדרך זו או אחרת, נשמר הקשר בדרכו. קיים את עצמו באהבה פשוטה.
ואז הוא חלה, האיש היקר הזה, שעזר ללא תמורה לכל מי שנזקק לו מתוך אהבת האדם שהיתה חלק מנשמתו, וגבה תשלום רק בגלל שצריך להתפרנס.
יום אחד נעמי אשתו ביקשה שאבוא. אנשים פוחדים לדבר על סרטן. אני לא. וגם לא נעמי. זה התחיל דרך העור. ברפואה הסינית העור נקרא הריאה השלישית, כלומר מדובר ביכולת שלנו לנשום. לשאוף ולנשוף, לתת ולקבל, לאגור ולשחרר. היכולת ליצור איזון בין מה שאתה מוכן לקבל לבין מה שאתה נותן.
והאיש הזה נתן הרבה יותר ממה שהוא היה מסוגל לקבל. העולם הבין אותו ונתן לו המון אהבה. בת זוג מופלאה, בנות, חתנים, נכדים וחברי נפש אמיתיים. מעין פיצוי על החולשות שלו שכללו תמימות כמעט ילדותית ונתינה אינסופית. העולם החזיר לו אהבה עד הסוף.
בחודשים האחרונים לחייו טיפלתי בו מתוך בחירה שלו. הפסיכולוג הראשון והאחרון בחיי, הפך אותי בערוב ימיו למטפלת שלו. אשת סודו. הרשה לי לגעת בו בכל אותם מקומות שהוא עצמו לא העיז לגעת אף פעם. ליטפתי אותו בכל מקום כואב. גופו היה צמא כמו מדבר. כמו מי שנתן כל חייו ולא האמין שמגיע לו גם לקבל וזאת למרות האהבה שהורעפה עליו כל הזמן.
הפסיכולוג שלי, שלא העיז לגעת, ביקש ממני שאגע בו בגוף, 25 שנה אחרי שהוא נגע לי בנשמה.
ליוויתי אותו כמעט עד מותו. אני יודעת שהוא מת נינוח, מסופק ושקט כי הוא היה מוקף בטבעת אהבה משפחתית ובחברים שהם משפחה אמיתית.
היום, כשאני בעצמי מטפלת באחרים, אני מבינה כמה נדיר היה המפגש בינינו ואיזה מטפל מופלא הוא היה ועד כמה הקדים את זמנו כשבחר להיות מטפל אלטרנטיבי עוד לפני שבכלל המציאו את המונח הזה.
איש נפלא שהמציא את הגישה הכי נגישה למטופלים חסרי מנוח, כמוני למשל, מבלי לקרוא לה בשם, עם חוקים שמכתיב הלב ומבלי לעבור שום גבול של חוקי הטיפול הקלאסי השמרני שהיה מקובל אז.
מפעם לפעם אני נזכרת איך חשבתי שאני חכמה גדולה כשעשיתי לו מניפולציות טיפוליות כדי לברוח מהעיקר וכמה הוא היה חכם ממני בכל פעם שהוא שחרר חוקים אבל יצר חדשים, רכים כמו מים אבל ברורים כמו קו החוף או קו האופק. אני כל כך סמכתי עליו. בערוב ימיו הוא מצא דרך משלו להגיד לי שגם הוא סמך עלי.
הוא הרשה לעצמו להיות מטופל בידיי. חיבקתי אותו. פירקתי את כאביו. ובעיקר הקשבתי לו, לאיש שכל חייו שתק. הוא קרא לי אליו כמו שקוראים לחברה אמיתית והוא צדק. כי בסופו של דבר הוא היה האיש שגידל אותי אל השיעור הבא שלי. השיעור האמיתי. השיעור שבו בוחרים בחיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תודה שנשקת לחיי
|
|
|
|
|
|
|
אני לא אוהבת בתי קברות, מצבות וימי זיכרון. אני לא אוהבת לוויות ונמנעת מהן כי יש לי דרכים משלי להיפרד ולחיות את מי שיקר לי. גם בחייו וגם במותו.
הייתי בלוויה שלך, מורה הדרך שלי, כי היה בי צורך עז לראות איך אתה עושה את זה בדרכך, ללמוד ממך בפעם האחרונה איך אפשר לנטוע שורש עמוק באדמה ובו זמנית לעשות צמרת בשמים. לא נשאתי דברים ביום בו בחרת לנוח על משכבך בשלום ולא אבוא לציין את יום השנה למותך כי אין לי צורך בסימני דרך. מה שנתת לי חתום בי לעולם. נתת לי חיים. את החיים האלה אני נותנת כל יום לכל מי שמוכן להיות עוד חרוז אחד בשרשרת הלב האנושי ולכל מי שהשחיל את חייו בחיינו מתוך בחירה אמיתית.
שלום הונצ'יק. מעולם לא נפרדתי ממך ואולי הגיע הזמן. אולי היום אני מוכנה להיפרד ממך באמת, כי רק עכשיו אני בטוחה שאני לא חייבת להיפרד ממך. מה שנתת לי ומה שקיבלתי ממך, מה שנתתי לך ומה שקיבלת ממני, יהיה שם תמיד. תודה שנשקת לחיי.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
