 |
 |
|
|
|
|
| באותו יום שהפך ללילה סוער, ניצחנו אני והוא את כל השדים של שנינו. עדית פאנק על שמחה שהופכת לכאב שהופך שוב לשמחה
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
10/10/2004 10:46 |
|
|
|
|
|
|
|
זה היה חורף אחר. אחד מאותם חורפים שזוכים לכותרת ראשית בעיתוני הבוקר. בלילה, פתאום, השמים נפלו בדמעות כבדות, מוארים שוב ושוב במכות ברק ומיד אחר כך רעשה הארץ כאילו מדובר ברעידת אדמה ממש. חורף אמיתי שכמוהו לא נרשם בהיסטוריה המקומית אלא אם כן מדובר בפנקסים הפרטיים של זקני צפת וירושלים.
מיום שהיא זכרה את עצמה היא רצתה לכתוב ספר. חייה שלה היו ספר בזכות עצמו, שאם היא היתה מצליחה לשכתב אותו בכישרון הוא היה הופך לרב מכר. אבל היא מעולם לא הצליחה לסיים שום ספר שהחלה לכתוב. ספר חייה היה סוד אפילו בעיניה שלה.
באותו חורף הכול קרה לה. היא נפרדה פעם נוספת מאהוב שהבטיח לה נצח. היא ניסתה פעם נוספת להבין את התבנית שגורמת לה למגנט אליה את כל חולשותיה מבלי לפענח את הצופן שיביא לה שקט.
המקרר שלה היה כמעט ריק. מבחירה. חלב. עגבנייה אדומה אחת. חמאה. גבינה צהובה. לחם טרי על השיש.
היא היתה נרגשת מאוד. דומה אולי לאותו ריגוש שנחתם בגופה במסיבת בת המצווה שלה, בחגיגה הנשית הראשונה שלה. כמה רע היא הרגישה אז בחליפה המחויטת שלא החמיאה
למותניה העבות. חצאית כפלים ומעליה עליונית. שיערה העיקש היה משוך לאחור אסוף בסרט קטיפה שמתוכו נשפכו כמו מים סוערים תלתלים אילמים. מראה שהיום אולי היה זוכה להיחשב כמותג אנטי שיקי. אבל אז, עמוק בתוכה היא נאבקה בתחושה של חוסר אונים מוחלט מול החיוך הענק המקובע על פניה, בעודה מקבלת את האורחים ורוקדת עם החברים מהכיתה. מלכה לערב אחד.
מי בכלל חלם אז על "בריתה" לבנות, אמהות חד הוריות, נישואים בגישור או גירושים בתיקשור. ופתאום, דווקא החורף הזה שבו הכול קרה במפגיע, מזכיר לה בדרכו את אותה מסיבה. את הסערה הפנימית המבלבלת בין כאב לאושר. את הילדה שמתוכה מתחילה לצמוח אשה קטנה. את הצורך שהתעצם בה אז לאהוב ולהיות נאהבת. היא כמעט יכולה לחוש את הרעד שעבר אז בגופה מרוב התרגשות כשהבן שהיא היתה מאוהבת בו בסתר הזמין אותה לרקוד. החורף הזה בחייה היה מטורף מכל בחינה שהיא. לא פלא שבאותו חורף היא סיימה לכתוב את הספר הראשון שלה. סוף סוף ספר שלם. אחד מיני רבים שעלו במוחה הקודח אבל בניגוד לאחרים שהזתה הוא בא אל סיומו. ספר שלם באמת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כמו תינוק ראשון
|
|
|
 |
|
|
|
העותק היה חבוק בזרועותיה. מאתיים ושלושים עמודים בכתב ידה העגול. חלום שהוגשם. באותו יום שהפך ללילה סוער, היא קיבלה אישור מהוצאת ספרים מכובדת, אבל בתנאי אחד: כתב היד היה חייב להגיע להוצאת הספרים מוקלד ומודפס בשלושה עותקים תוך שלושה ימים.
איש לא ידע עד כמה היא התקשתה להקליד על המחשב המיושן שלה ושבעצם אין לה בכלל שום עותק של הספר שלה, אלא זה שנכתב בכתב ידה. אבל איך היא לא ויתרה על המזל שדפק על דלתה. בערב היא מצאה קלדנית שהיתה מוכנה לעבוד עבורה במהירות ובתשלום סביר בתנאי שהחומר יגיע אליה עוד הלילה.
לספר שלה היא קראה "חומר". זה היה לילה נורא באמת, אבל לא היתה לה ברירה. היא עטפה את דפי ה"חומר" בשקית ניילון, עטפה את עצמה במעיל והזמינה מונית שתסיע אותה אל כתובת אלמונית בפאתי שכונה בחולון, אל אשה שתקליד לה בסוף שבוע אחד את כתב היד שלה ותהפוך את החלום שלה לספר.
היא צלצלה לתחנת המוניות הקרובה, מרגישה בתוכה כמו מיליון דולר. הנה זה קורה. הנה זה בא.
הגשם הפך לסופה מטורפת. המונית הגיעה. היא גמעה בריצה את המטרים הספורים שבין הבית למונית. המבול היה בעיצומו. כולה רטובה, היא פתחה בקושי את דלת המונית, החליקה לתוכה, למושב האחורי הקר, בעודה מחבקת בזרועותיה את כתב היד שלה כמו תינוק.
הנהג היה קר כמו החורף ההוא. לאן, הוא שאל בקול זועם מבלי להסב את פניו אליה. היא היתה כבדת שמיעה והתקשתה להבין את מה ששאל מבלי לקרוא את שפתיו. היא אמרה את הכתובת, שכונה רחוקה בחולון הישנה.
רק זה היה חסר לי, הוא זרק מילים בקול קשה וגס, איפה זה בכלל המקום הזה, הוא נהם, ספק אליה ספק לעצמו. למה זה מגיע לי, היא הצליחה לשמוע אותו ובו זמנית עבר בה הרהור על חייה שלה.
מכווצת במושב האחורי, מחבקת את כתב היד שלה כמו תינוק ראשון, היא רצתה לצעוק על הנהג הגס, לצאת מהמונית, לצלצל לתחנת המוניות, לצרוח על הסדרן, לבקש מיד נהג אחר ולדרוש מכתב התנצלות מהנהג שהעז לדבר אליה ככה במקום להסיע אותה אל החלום שלה.
אבל בבת אחת היא ויתרה לו. ממש כמו שגולם מוותר ונשאר בפקעת רק כדי לעוף בסוף כמו פרפר.
בעודה מחבקת את חלומה הרטוב, היא הבינה הכול. אלוהים, היא נאנחה במושב האחורי של המונית, עכשיו הבנתי, בוא נעזוב הכול. די, היא אמרה לנהג או ספק לעצמה, פשוט תעצור. החלטתי לרדת. גם לי כנראה לא מגיע. תעצור כאן ודי.
מה לא מגיע לך, גברת? הוא שאל, מופתע מהתגובה שלה, מסובב את פניו אליה. היו לו פנים יפים וטובים אבל גם כעוסים ועייפים מאוד.
פשוט לא מגיע לי להגיע, היא אמרה לו, כנראה לא מגיע לי שתפתח לי את הדלת של המונית בגשם הזה, שתמצא לי את הכתובת, שתסיע אותי בשמחה לחלום שלי, שתהיה שמח איתי בלילה הנורא הזה, שתגיד תודה שלמרות שאתה עובד בלילות הנוראים האלה, יש לך מזל, כי גם יש לך עבודה וגם אתה מסיע אנשים אל החלום שלהם. כנראה לא מגיע לי לקבל נהג אמיתי שפשוט עושה את העבודה שלו בלב שלם גם אם זה לא באמת מה שהוא היה רוצה לעשות. מה חשבתי לי בכלל? שיבוא נהג שמח וירוץ בשבילי בגשם ויפתח לי דלת רק בגלל שיש לי חלום שאולי עומד להתגשם? זה לא איום ונורא שהעזתי בכלל לחשוב שהנסיעה הזאת תוכל לשמח גם אותך?
האמת היא שאף פעם לא חשבתי על זה ככה. הוא עצר ופנה אליה שוב. את בסדר?
אני בסדר. פשוט תביא אותי לשם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לחיות את הכאב לוקח הרבה יותר זמן
|
|
|
|
|
|
|
ואז הם התחילו לדבר. הוא סיפר לה את הסיפור שלו שמעולם לא נכתב. הבכור שלו נהרג בקרבי. מאז הוא לא ישן. בגלל זה הוא על מונית במשמרת לילה.
כשהם הגיעו אל הכתובת שחיפשה הוא עצר וסובב את פניו אליה בפעם ראשונה מאז שהחל לדבר. עיניו היו רכות. כמה זמן ייקח לך לתת את כל הכאב לב שלך לאשה הזאת שתעשה לך ממנו ספר, הוא שאל.
לא הרבה, היא חייכה אליו, לחיות את הכאב לוקח הרבה יותר זמן מאשר למסור אותו לידיים אחרות.
טוב. הוא אמר. היה שמץ של חיוך בעיניו הבוכות. אז אני מחכה לך כאן עם מונה פתוח ואז אני אקח אותך בחזרה הביתה. במילא לא תמצאי מונית במקום הזה ובשעה הזאת ותאמיני לי שככה זה ייצא לך פחות כל הסיפור הזה שלך.
היה חורף כזה. משוגע ונורא. המון מים שנזלו מהשמים בלי הפסקה.
בדרך חזרה, בכניסה לתל אביב, הוא בכה. אני מת לסיגריה וקפה שחור. אני עוצר את המונה.
היא הזמינה אותו לקפה שחור. הוא הדליק לה סיגריה.
הוא לא הפעיל יותר את המונה. הם דיברו כמעט עד אור ראשון. הגשם פסק כשהוא נתן לה פתק. זה המספר שלי, הוא אמר לה בסוף אותו לילה מטורף, אם את צריכה משהו, לא חשוב מתי, לא חשוב למה, אפילו באמצע הלילה, פשוט תצלצלי אלי.
לפני שירדה מהמונית הוא הבטיח לה שאם הספר ייצא לאור הוא יבוא למסיבה שלה. אירוע ראשון שהוא ילך אליו מאז שאיבד את בנו.
הספר יצא לאור. הוא בא למסיבה שלה. אורח כבוד אמיתי. היא הציגה אותו בגאווה לעורך שלה. בזכותו, היא אמרה, הבנתי איך הים רוקד בשמים. איך שמחה הופכת לכאב שהופך שוב לשמחה. תכיר את נהג הבית שלי. אני והוא פשוט ניצחנו לילה אחד את כל השדים של שנינו.
מאז, במשך השנים התפתחה ביניהם ידידות מפתיעה ותומכת. כשהכאב גבר הוא היה מצלצל באמצע הלילה, יודע שהיא ערה וכותבת. לפעמים היא היתה זו שמצלצלת אליו.
לאן, הוא היה שואל, מזהה את קולה.
לאן שתגיד, היא היתה עונה, אני רק צריכה לנשום קצת נוף עם חלונות פתוחים.
לפעמים הם דיברו כל שבוע לפעמים הם לא דיברו חודשים. אבל ערוץ הלב נשאר ביניהם פתוח תמיד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זמן שלא סופר את עצמו
|
|
|
|
|
|
|
באותו בוקר הכותרות בעיתון היו קשות במיוחד. כל אותו יום היא צלצלה אליו בלבה. בלילה היא התקשרה למספר שזכרה בעל פה. למרות החודשים שחלפו הוא מיד זיהה את קולה.
מה שלומך, הוא שאל.
אני בסדר, ואתה?
גם אני בסדר, הוא אמר. אני רק בוכה כבר שעות. זה בסדר, נכון?
כן. זה בסדר. ככה זה כשנזכרים. הדמעות הן הגשם של הכאב. בא לך שניסע קצת?
כן, הוא אמר, תביאי קפה. אני אביא סיגריות.
אני יורדת, היא אמרה, ואל תפעיל מונה.
טוב, הוא אמר, הרי הזמן של כולנו במילא לא סופר את עצמו, הוא עושה את שלו בדרכו.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
