 |
/images/archive/gallery/203/505.jpg מכשפה.
מתוך האתר witches.html  |
|
|
|
|
| טלה בר מנסה להבין למה ביהדות אין מכשפות נשים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
טלה בר
15/11/2004 12:43 |
|
|
|
|
|
|
|
ביהדות אין מכשפות. היהדות דוחה מכל וכל את אפשרות פעולתן, ובדרך כלל כשהן נזכרות בהקשר יהודי הן אינן משתייכות לעם ישראל.
הפעולה העיקרית והראשונית של בעלי הכשפים היא הניחוש. השורש כשפ נגזר מהשורש קסמ שפעולתו מציינת ניחוש בעזרת קיסמים, שהם גזירי עץ; שני שורשים אלה קשורים גם בשורש חשפ שמשמעותו גילוי נסתרות. במקביל לכינוי קוסמים למנחשי הקיסמים, נקראו המנחשים בעננים מעוננים, כלומר אנשי חוכמה המבינים בקריאת סימנים שונים בכבד חיה, במעוף הציפורים ועוד - ידעונים. אלה היודעים לשוחח עם המתים בעזרת דיבור פיתומי מהבטן (השלכת הקול) נקראים בעלי/בעלות אוב; והמבינים במשמעות מהלך הכוכבים וארגונם נקראים הוברים.
האדם הקדמון, ללא מצפן ומפה, ללא שעון, מדחום, ברומטר, סרגלים למיניהם, לוחות שנה או מרשמי תרופות על בסיס מדעי, נזקק למנחשים למיניהם כמדריכים בחיי היומיום. עם התבססות המונותיאיזם, מנחשים אלה נדחו על ידי כוהני אל עליון ונביאיו, שלקחו עליהם תפקיד זה בעזרת ה"שאילה באלוהים", במקום הניחוש בתופעות הטבע. הקשר עם הטבע הוא שעושה את המכשפה לאויבת האל המונותיאיסטי; אולם זה קרה בעיקר למכשפה הנקבית, מאחר
והמכשפים הזכרים החזיקו מעמד מאות שנים גם לאחר עלייתו של האל.
בסיפורי אגדה ומיתוסים יהודיים מסופר ללא כל ניואנס שלילי על כך שאברהם גילה לקטורה אשתו שמות של שדים לשימוש במעשי כשפים; שמשה רבנו השתמש בכשפים כדי להילחם בקוסמים המצריים ולהציל את ישראל; שיוסף חשף את אחיו בעזרת גביע הקסם שלו; ושיהודה המכבי השתמש למטרת הלחימה ביוונים בכשפים, קסמים ותרפים. לאף אחד מאלה אין התייחסות שלילית. לעומת זאת יהודה בן-יעקב חשד בתמר הכנענית שהיא מכשפה - ביטוי הרומז על קונוטציה שלילית לפעולותיה; בעלת האוב של שאול היתה עמלקית, לכן היתה כל כך רעה אליו; איזבל הצורית, המלכה המרשעת, השתמשה בכשפים; והמשפט המאיים שאין כמוהו מופיע בספר החוקים בתורה: "מכשפה לא תחייה". כל המובאות האלו קושרות מצד אחד את מעשי הכשפים אצל נשים עם רשעות, חטא ופשע, כפי שלא נעשה בהקשר עם מכשפים גברים; מצד שני, אף אחת מהנשים הנזכרות כאן לא היתה יהודיה. כדי להגביר את ההבדל במעמד של המשתמש בכשפים מצוין בתלמוד כי ראוי שבסנהדרין ישבו גם בעלי כשפים, הנחשבים לחכמים גדולים - ברור שהכוונה כאן רק לגברים, כי לנשים לא היה מקום במוסד מכובד זה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מכשפה בוחשת
|
|
|
 |
|
 |
|
ענת הזועמת
|
|
|
 |
|
|
|
במאמרו "המכשפות בתנ"ך ובתלמוד" מסביר מאיר בר-אילן כך את המצב הזה. בתקופת התנ"ך היה לנשים כוח חברתי שהתבטא בקיומן של נביאות ומנהיגות חברתיות רבות השפעה. בתקופת התלמוד (לאחר התבססות האל המונותיאיסטי - ט.ב), נעלם הכול, והנשים נזקקו לכשפים כמקור לכוח ולהשפעה שלא ניתן להן אחרת. הקשר בין נשים וכשפים", אומר בר-אילן, "שייך פחות להיסטוריה של הכשפים ויותר להיסטוריה של המעמד החברתי של האשה. הגישה האנטי-נשית (שהיום אנחנו מכנים אותה 'סקסיסטית' - ט.ב.) עושה אותן למקור הראשוני לכשפים".
הסבר משלים לזה ניתן בקטלוג של תערוכה המופיעה במוזיאון מגדל דוד בירושלים בשם "אלילות מקומיות" (הכינוי המשפיל "אלילות", במקום הכינוי "אלות" המקביל לכינוי הזכרי התקין "אלים", מפגין בעליל את נכונות הגישה הזאת), במאמרה של דבי הרשמן: "בחברות שמעמד האשה בהן חלש ביותר… הגברים חוששים מהן יותר והופכים אותן למכשפות או מקשרים אותן עם זעם ותוקפנות". אחת הדוגמאות לאשה כזאת במערכת מסוג זה היא האלה הכנענית ענת הזועמת. במאמר אחר באותה חוברת מציינת ד"ר אורלי לובין כי במערכת הפטריארכלית, גם זו הטרום-מונותאיסטית, הזדהו האלות החזקות מסוגן של הירה ואתיני עם גישתם של האלים הזכריים שבשלטון, וראו "בכל אשה יריבה… מכשפה שניתן לה כוח שליטה אלוהי". במקום שהשמים היה מקום השליטה העיקרי, הפכו אלות הקשורות בשאול למכשפות מסוגן של היקטי, קירקי ופרספוני. זה מה שקרה גם לאלת השאול, החוכמה והמשפט לילית, שהפכה להיות אשתו של השטן סמאל ביהדות, ובשירו עליה באותה חוברת מייחס לה יונתן רטוש כוחות של כישוף.
המכשפה, בעיקר כבעלת שליטה בכוחות הטבע, תופסת חלק נכבד בסיפורי האגדות של האחים גרים. היא הופכת בני אדם לבעלי חיים שונים; היא יוצרת סערות, בוראת הרים או נהרות; ומזמנת אירועים שונים, טובים ורעים, לאנשים שמוצאים או לא מוצאים חן בעיניה. הציון האחרון הוא אולי הבולט ביותר, המראה שהמכשפה באגדות עשויה להיות גם טובה וגם רעה. מה שמחזיר אותה לימים הקדמונים שבהם היא תוארה לא מבחינה מוסרית אלא מבחינת עוצמת כוחותיה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ידידות של השטן
|
|
|
|
|
|
|
בניגוד ליהדות, שדחתה את עצם מציאותן של מכשפות יהודיות, הנצרות, המורכבת משילוב של יהדות ופגאניות, ציינה את מקומן של המכשפות לצדו של אויבו של אלוהים, השטן. הדרך מכאן ועד לייחוס מעשי כשפים לאויבי הנצרות הגדולים ביותר - היהודים - קצרה והגיונית. יחד עם זה, הנצרות גם קיבלה על עצמה (שוב, בניגוד ליהדות) התייחסות שלילית ליחסי מין טבעיים. האשה, המפתה את הגבר למעשים כאלה, היא בת בריתו של השטן, והיא למעשה עצם התגלמותה של המכשפה. האינקוויזיציה של ימי הביניים לקחה על עצמה את התפקיד לבדוק מי הן מכשפות ולטפל בהן בהתאם. הסופר היהודי שלום אש תיאר את שריפתה של נערה יהודיה שנפלה קורבן למוסד נורא זה בספרו "המכשפה מקסטיליה".
טוב ביותר מתאר את מצבם של היהודים, ובמיוחד היהודיות, הסופר הסקוטי סר וולטר סקוט בספרו "אייבנהו". הספר, העוסק בין השאר במאבק בין הסקסונים לנורמנדים על השליטה באנגליה, נכתב על רקע תקופת ימי הביניים המאוחרים של המאה ה-12, שהיא תקופת מסעי הצלב האחרונים. האביר הסקסוני אייבנהו התלווה אל המלך הנורמנדי ריצ'רד לב-הארי למסעו לארץ ישראל. בחזרתו לאנגליה, הוא נפצע בתחרות אבירים ונזקק לטיפולה המוכשר והמסור של הנערה היהודייה היפהפייה רבקה. האציל הנורמנדי בואה דה גילבר, חבר המסדר הנזירי של הטמפלרים, מתאהב ברבקה. כתוצאה משני אירועים אלה נאשמת רבקה כעוסקת בכשפים ועומדת לעלות על המוקד.
כבסיס להאשמה זו מופיעים בספר שני ציונים. באחד מהם נאמר שהנשים והיהודים בקיאים בסודות הרפואה; בשני נאמר כי כל היהודים עוסקים במעשי כשפים. "אשמת כשפים", אומר המחבר, "משמשת בידיהם (של הנוצרים) עילה למעשי עוול כלפי היהודים."אימרה זו מאשרת את המציאות החברתית, בה מהווים היהודים גוף חלש בתוך החברה הנוצרית שבקרבה הוא חי, ולכן הוא נזקק לכוחם של מעשי כשפים. כך גם נוצר הקשר הרעיוני אצל הנוצרים בין הרפואה למעשי כשפים, וזה מהווה תירוץ לענישתה של הרופאה היהודייה. כדי לחזק את האשמת הכשפים מצוין כי התאהבותו של האציל ברבקה גם היא אינה אלא מעשי כשפים, בעוד שהמחבר עצמו מציין כי "בכוח קסמיה הגופניים ולא בכשפיה המדומים כבשה את לבו". כלומר הוא אומר כי יופיה של הנערה היה מספיק כדי לכבוש את לבו של האציל, וכי היא לא נזקקה לכשפים אלא לתרופות שלמדה לרקוח כדי לרפא את אייבנהו ואנשים רבים אחרים. אבל דווקא התרופות האלו משמשות עילה להאשמתה של רבקה, שלמדה להשתמש בהן מישישה יהודייה בשם מרים שנפלה גם היא קרבן לקנאות הדתית של התקופה ועלתה על המוקד כמכשפה.
חברי מסדר הטמפלרים מאשימים את האציל הנורמנדי כי "הביא לו פילגש, מכשפה יהודייה, לטמא את המקום הקדוש", שהוא בית המסדר עצמו, והם טוענים כי היא מרפאת חולים בלחשים, נחשים, קמעות, ויתר רזי הידעונים". כדי להוכיח את מציאות קסמיה של רבקה מביאים מאשימיה שורה של אנשים שהיא ריפאה אותם, בכשפים כביכול, ועליהם אומר המחבר, "כדי להציל את נפשו של האביר בעבור שקל הם מוכנים להישבע כי אמם היתה מכשפה". עד כדי כך חזקים דברים אלה באוזני גילבר, עד שגם הוא מתחיל להאמין כי נאחז בקוריה של מכשפה ולא נכבש על ידי יופיה של אשה רגילה. וכך הוא אומר: "בכשפים הוכיתי, כמעט אאמין כי אמת בפי", ומדמיין לעצמו איך "ראה אותה יושבת על מעקה המגדל, נהפכת לברבור צח כחלב שהתעופף מסביב לטירה שחזר להיות אשה על המעקה". עוד הוא אומר: "הנערה העיקשת מייסרת אותי על שלא נתתי לה להיספות בלהבות, יהודייה עקשנית וקשת עורף, קוסמת יפה". לדעתו, סירובה הנחוש של רבקה להיענות לדרישתו להשתייך לו בגופה מעיד על אופייה הכשפני.
רק אדם אחד, לאחר שהעיד כי ריפאה אותו בכשפיה, חוזר בו ומסכים לשמש לה שליח כדי לחפש לוחם שיוכיח במלחמתו נגד גילבר את צדקתה. כך מהרהר לו אותו איש, "קשה לראות יצור כה יפה וענוג נשלח לעולם האמת בלי שיימצא מי שיהלום מהלומה אחת למענה, ואפילו היו כישופיה קשים שבעתיים". כלומר, אין כמעט ספק שהיא מכשפה, אבל בגלל יופיה צריך לרחם עליה… זוהי עמדה מובהקת של החזק, האמור לרחם על החלש אם יש בו משהו חיובי כל כך כמו יופי.
בסופו של דבר, אייבנהו, אפילו לפני שנרפא כליל מפצעיו, מופיע כדי להילחם על חפותה של רבקה. הוא מניף את חניתו, אך עוד לפני שהוא מספיק לפגוע בגילבר, נופל זה מת מסוסו. בכך רואים השופטים "משפט אלוהים", מזכים את הנערה מהאשמת הכשפים שהוטלה עליה ומחזירים לה את חירותה. לפחות סופה של רבקה טוב מזה של "המכשפה" של שלום אש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מכשפות מודרניות
|
|
|
|
|
|
|
האשמת נשים בכשפים, בייחוד כאלו שעסקו ברפואה (שהיתה מבוססת על השימוש בצמחים שונים, ונעלמה מידיעתם של הרופאים הגברים של התקופה) נפוצה מאוד באירופה גם בתקופה מאוחרת יותר. אותו מאורע מתמשך של "ציד מכשפות" שהתרחש במאות ה-14-18 באירופה, משתקף במחזהו של ארתור מילר (היהודי) "המכשפות מסאלם" המספר על מה שנעשה בתקופה זו בעיר קטנה אחת בניו אינגלנד שבארצות הברית. מיותר לציין שהמחזה הוא אלגוריה על מעשיו של הסינאטור מקארתי, שיצא לצוד קומוניסטים באמריקה המודרנית, אבל המעשה אינו פחות אבסורדי מזה המקביל אליו.
"מכשפה" מודרנית אחרת היא הצוענייה אסמרלדה מספרו של ויקטור הוגו "הגיבן מונטרדם", שלא היתה רופאה משכילה כמו רבקה, אבל היה בכוח יופיה לכבוש את לבם של גברים מתנזרים כפי שאירע לרבקה, וגם היא כמעט והועלתה על המוקד לולא ניצלה בידיו של האיש המפלצתי קואזימודו.
מכשפה "יהודיה" מודרנית היא זו המופיעה באופרטה "המכשפה" של אברהם גולדפאדן, שחטפה נערה תמה במטרה למכור אותה לזנות באיסטנבול. ראוי לציין כי בהצגה מופיע גבר בתפקיד המכשפה, כך שלא ברור כלל שזוהי אכן מכשפה במובן המסורתי, ולא קוסם רשע. בדומה לגישתו של גולדפאדן, ב"מילון לעברית מדוברת" של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה אין שום קשר בין ה"מכשיפה" (באינטונציה אידישאית) לבין הטבע. זוהי תמיד רעה, בין אם זקנה ומכוערת או צעירה, יפה ומרשעת. לעומת זאת, המכשפות של שייקספיר ב"מקבת" מזכירות את המסורת הקדומה, במיוחד בקשר שלהן עם הטבע.
המכשפות של הדור האחרון הן כמובן אלו החברות בתנועת הוויקה, החוזרות למסורות הקדומות של הפגאניות. אין שום קשר ביניהן ליהדות, והמכשפות העבריות החברות בתנועה זו חייבות לדחות את הדת היהודית המסורתית, המונותאיסטית, כמגדירה איזשהו חלק באמונתן. מכשפות מסורתיות מופיעות כיום בספרים רבים מאוד, אם בנושאים עיוניים או בסיפורי פנטזיה. בארץ אפשר למצוא אותן בעיקר בספרי ילדים, המשמשים מפלט דמיוני לחיי היומיום וביטוי לשאיפה האנושית עתיקת היומין לשליטה בטבע ובכוחותיו.
המאמר פורסם לראשונה באתר וויקה ישראל
טלה בר עוסקת בקשר שבין מיתולגיה לספרות. סיפורים ומאמרים של טלה בר ניתן למצוא בכתב העת הספרותי ליטרטורה ובבמה חדשה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
