 |
 |
|
|
|
|
| אורי לוטן חוזר אל "המדריך לטרמפיסט לגלקסיה", הספר ה"לא רוחני" שמנפק הכי הרבה תובנות רוחניות. ויש גם עם ראיון קצר על כוס טקילה אינטר גלקטית
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אורי לוטן
18/11/2004 10:38 |
|
|
|
|
|
|
|
היתה תקופה, מתישהו, בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, כשהמילה הכתובה היתה במעמד טיפה יותר גבוה מהמילה המשודרת או המקווננת, ש"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", ספרו הנפלא של דאגלס אדאמס היה חלק מהציוד האישי של כל האנשים הנכונים. גם היום, ממש כמו "מאה שנים של בדידות" של גבריאל גרסייה מרקז (שהוא כמובן ספר מז'אנר אחר לגמרי) "מדריך הטרמפיסט" הוא קאלט שסחף ועדיין סוחף אחריו מאות אלפי מעריצים בעולם ואינספור פורומים, וכמוהו הוא שימש השראה ליצירות אמנות בכל תחום אפשרי, משחקי מחשב, תיזות אוניברסיטאות ומיליוני ויכוחים סוערים אל תוך לילות שטופי ויסקי או מה שזה לא יהיה שעוזר להעביר לילות כאלה.
וכמו לגבי "מאה שנים", נשאלת השאלה למה אתם קוראים עליו בערוץ ניו אייג' ולא במדור ספרות או בערוץ מדע בדיוני? יש כמה סיבות. החשובה ביותר היא שאני נורא רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו אותו, כי הוא פשוט עושה טוב. ואם זה לא מספיק אפשר גם להוסיף שהספר צמח מתוך אותו מילייה תרבותי שהוליד את הניו אייג', מהפכת שנות השישים; שהוא במתכוון או שלא במתכוון גורם לתובנות עמוקות ביותר אצל הקורא; שהוא עוסק בחיפוש, מהלך כמו בלרינה על החבל הדקיק שבין מציאות ומציאות נפרדת, ומתעסק בשאלות טריוויאליות כמו היקום, אלוהים וכל השאר, אף שהתשובות (אם אפשר בכלל להגדיר אותן כך) שהוא נותן הן אקסצנטריות למדי, בלשון המעטה. אבל יותר מכל בגלל שהוא אחד הספרים המצחיקים ביותר בעולם, וזה לעניות דעתי איך שהעולם החדש אמור להיות: קצת יותר מצחיק, קצת פחות הגיוני והרבה יותר פנטסטי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דאגלס אדמס
|
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
