 |
/images/archive/gallery/211/163.jpg ''צעד ענק קדימה''.
עטיפת הדי.וי.די  |
|
|
|
|
| בועז רוטשילד חזר נפעם מיום שישי מול הדי.וי.די: "צעד ענק קדימה", סרט דוקומנטרי שמסתובב ב-26 מדינות במטרה לחקור את תופעת האחדות שבתוך הגיוון |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
בועז רוטשילד
28/11/2004 11:02 |
|
|
|
|
|
|
|
"צעד ענק קדימה", נשמע מוכר, לא? למי שלא
זוכר או לא היה עדיין קיים מבחינה טכנית, ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שנחת על הירח בשנת 1969 אמר אותו בזמן שהגשים את אחד החלומות האנושיים העתיקים ביותר, להגיע אל הקרואסון הרומנטי הזה בשמיים שמאז ומתמיד שימש מקור של השראה, מיסתורין וסמל לבלתי נודע. "צעד קטן לאדם וצעד ענק לאנושות" היה המשפט המלא, והיום, כשאנחנו שולחים את ציפורני המדע שלנו למקומות אחרים בשמים, אפילו שכולנו יודעים שניל וחבריו לא מצאו שם כלום, על הירח, כבר מותר לחזור ולהביט מה באמת קורה על הפלנטה היחידה (בינתיים) שיש לנו. אני בטוח שאינספור מאמרים ותזות פילוסופיות (וזה לא כולל את ים המילים המדעיות שנשפכו על הנושא הזה) יכולות להסביר יותר טוב ממני למה הנחיתה על הירח היא אחד מקווי פרשת המים החשובים בהיסטוריה האנושית, אבל עבורי, שראה אותה בשידור חי גלובלי (הראשון כמדומני שהגיע גם לטלוויזיה הישראלית בינקותה) זמן קצר לפני שהתגייסתי לצה"ל, זה היה ונשאר אחד מאותם רגעים באוטוביוגרפיה של כל אדם, אירועים שנחרתים בזיכרון בצורה שאפילו הסביבה, הרעשים והריחות שליוו אותם לא נמחקו. בדרך כלל הם נכנסים לקטיגוריית השאלות "איפה היית כש....?" איפה היית בארבעה בנובמבר 1995, איפה היית ברעידת האדמה האחרונה או איפה שמעת פעם ראשונה את סרג'נט פפר של הביטלס?
צעד קטן לאדם וצעד ענק לאנושות - המשפט הזה, מהווה השראה לאחת החוויות הקולנועיות המרתקות ביותר שעברתי בזמן האחרון, שלשום ליתר דיוק. אני אומר בפירוש חוויה קולנועית, מכיוון שזה יותר מסרט, ובטח יותר מפסקול (ישנו תקליטור נפרד הכולל את הפסקול המעולה) זו חוויה אודיו-ויזואלית מרתקת עם אמירה שנשארת גם הרבה אחרי הפריים האחרון. מהבחינה הזאת, "צעד ענק קדימה" (giant leap1) הוא הסרט האידיאלי לצפייה לא בקולנוע, אלא בבית, גם למי שאין ברשותו הציוד האולטימטיבי. הסרט יצא לאקרנים ב-2002 בארצות הברית.
יוצרי הסרט, דנקן ברידג'מן וג'יימי קאטו, יצאו לעשרים ושש ארצות בעולם, לשתף פעולה עם כמה מהמוחות המשמעותיים ביותר של דורנו, הוגי דעות, מוזיקאים, אמנים, סופרים, שחקנים ומדענים כדי לחקור את תופעת האחדות שבתוך הגיוון.
התוצאה היא אודיסיאה ויזואלית ומוזיקלית המשלבת הופעות מדהימות של כמה מגדולי היוצרים בז'אנר מוזיקת העולם, וראיונות מרתקים עם אנשים חכמים, ידועים ולא ידועים. הסרט מחולק לפרקים, שכל אחד מהם מתחיל בציטוט פילוסופי, המלווה בפרשנות באמצעות קטע מוזיקלי, ראיון וחומר דוקומנטרי. בין המרואיינים אפשר למצוא בין השאר את הסופרים האמריקאים קורט וונגוט,
ותום רובינס בחירה טבעית למי שמכיר את סגנונם האירוני של השניים. למעשה אלה שני סופרים שהתעסקו בספריהם באותו פרדוקס שאחריו עוקב הסרט, הקו האחיד, הבלתי נראה אבל בהחלט קיים, שבתוך ים השינויים.
לצדם אפשר למצוא את במאי הקולנוע דניס הופר, שסרטו המהפכני "אדם בעקבות גורלו" הוא גרסה שונה לחלוטין על אותו נושא, את מייקל סטייפ, נועם חומסקי, ג'ורג' נוקו - פסל בניו זילנד, לילה שִיש - בעלת חנות לכלי עבודה במומבאי (לשעבר בומביי) בהודו, פרד ריד - יליד אוסטרלי ועוד רבים אחרים, מכל רובד חברתי אפשרי.
הפסקול תואם את הגיוון הוויזואלי והמחשבתי, וכולל ביצועים של אמנים שונים זה מזה כמו יום ולילה: באבא מאאל הסנגלי, לינדון קוֶסי ג'ונסון האנגלי, נֶה נֶה שרי שאינה זקוקה להכרה (או שאולי כבר כן?), די.ג'יי סוואמפ ומוזיקאים נוספים מגאנה, בנגלור, ג'ייפור ועוד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
קורט וונגוט
|
|
|
 |
|
 |
|
"הומניסט אמיתי חייב להיות קוסמופוליטי"
|
|
|
 |
|
|
|
"צעד אחד קדימה" מתרכז במשהו שכמעט לא ניתן להעביר במילים: הקשר המוזיקלי. תוך כדי שיטוט בעולם על כל כיעורו ויופיו, מתייחס הסרט למוזיקה כאל הדבק החזק והנצחי שמחבר בין כולנו. כפי שמוזיקה היא מיזוג של תו עם תו, סאונד עם סאונד, כך גם תרבות היא מיזוג של אנשים - לא יותר ולא פחות. אנושות לעומת אנשים. אנושות היא מושג מופשט אנשים הם דבר חי ואמיתי, וכשהם מתחברים למוזיקה הפנימית שלהם נושרים כל ההבדלים החיצוניים. כשהראש מתנועע בקצב הידיים טופחות, הכתפיים נעות והגוף כולו זז, גם הנשמות רוקדות. וזה קורה. ובגדול. ההוכחה העיקרית, ומי צריך יותר מזה, היא החיוך, אותה עווית פנים מופלאה שקצת קשה למצוא כאן בימים אלה, אבל מלווה כמעט כל תמונה בסרט.
ג'יימי קאטו הוא מוזיקאי, עורך ובמאי ודנקן ברידג'מן הוא מפיק ומוזיקאי שמנגן על כמעט כל כלי אפשרי. במשך למעלה מארבעה חודשים אספו השניים מילים, תמונות ומוזיקה ממקורות השראה שונים, השראה גם ליוצרי הסרט, גם למשתתפיו, וגם כמובן בסופו של דבר לצופיו.
אלמנט חשוב נוסף בסרט הוא התנועה. התגובות הפיזיות למוזיקה הבלתי פוסקת, במקביל לתנודת המחשבות והרעיונות המתלווים אליה, היא סמל של פתיחות, טולרנטיות, קבלת האחר וחמלה.
אחת הסצינות החזקות בסרט מראה תופים אפריקאיים ישנים וחדשים מלווים גברים ונשים אפריקאים בריקוד מעגלי. התחושה הנוצרת כמעט מיד היא שהם נעים באחדות מושלמת, כגוף אחד, פיזית ונפשית, בהרמוניה מושלמת עם התיפוף, כפי שרואים לפעמים להק צפרים עף בשמים כאילו היו ציפור אחת. והכי חשוב - הריקוד מדבק. לא הייתי אומר שרקדתי כל הדרך למיטה אבל ישנתי מעולה כשהגעתי אליה.
הגישה הקולנועית של קאטו וברידג'מן מצביעה על אהבה בלתי נדלית ליצירתיות בצוות, ואהבה לא פחותה לכל מה שיצירתי ביקום. היוצרים יצאו מניו יורק במטרה להקליט את המוזיקאים בסביבתם הטבעית, ואת תגובותיהם של השומעים למוזיקה. עם מצלמה דיגיטלית, מחשב נייד ושולחן עריכה המופעל במצברים הם חיפשו את האחדות האנושית בתוך ים הניגודים התרבותי - ומצאו. יש אחדות בתוך הכאוס. הכאוס הוא קליפה למשהו עתיק כאנושות עצמה.
התוצאה היא ביטוי מושלם של קוסמופוליטיות. האם היה זה פרופסור לייבוביץ' שאמר שהומניסט אמיתי חייב להיות קוסמופוליטי. כך או כך זהו יותר מכל סרט הומניסטי. הקולות, האימאז'ים והמקצבים הם לא רק הביטוי לקשר הבלתי ניתק שבתוך תוכה של הרוח האנושית, אלא גם אבות המזון של הקיום. סרט גדול ועמוק. מומלץ ביותר.
הסרט ניתן להשאלה בספריית האוזן השלישית ברחבי הארץ
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
