 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על כוחו של הדמיון. סיפור עם סוף טוב |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
5/12/2004 11:45 |
|
|
|
|
|
|
|
פתחתי את הדלת לאישה צעירה עם חיוך קטן ועיניים גדולות ועצובות. העיניים לא יודעות לשקר. מיכל היתה על סף ייאוש. היא היתה נשואה אז כחמש שנים בהן לא הצליחה להרות.
זוגיות חמה ואוהבת הולכת ומתפוררת מול עיניה. הבדיקות האין סופיות, ההורמונים המוזרקים לגופה, היחסים האינטימיים שאיבדו את צבע התשוקה, ההפריות שהולידו תקווה והסתיימו שוב ושוב בהפלה רגשית, האכזבות, הכאב הפיזי, המאמץ, סדרי העולם שהשתנו והתגמדו לתאריכים, זמנים, שאיבות של ביציות והחזרת עוברים מופרים שסירבו להיקלט בגופה המכווץ מחוסר אונים, התישו אותה.
תביני, היא אמרה, אני באה ממשפחה חמה ואוהבת ובעיקר גדולה. יש לי חמישה אחים ואחיות, ולכל אחד מהם יש כבר 2 או 3 ילדים והם רוצים עוד. כל הריון סביבי מכאיב לי כמו טבעת חנק. המשפחה החמה שלי מקיפה אותי באהבה, אבל גם בכאב. הם מעלימים ממני מי שוב בהריון עד שאין ברירה והבטן בחוץ. גם הם לא יודעים מה לעשות איתי. הם מתגעגעים אל מיכל שהייתי. מאושרת, צוחקת, שמחה. אפילו אני לפעמים מתגעגעת אל עצמי. אני כבר לא אני.
ובעלך? אני שואלת. אין לך מושג איזה איש יש לי. אוהב ותומך ועושה כל מה שהוא יכול
. אבל גם הוא כבר מותש. עשיתם את כל הבדיקות? כן. הוא בסדר. אצלי מצאו סתימה בחצוצרות. עברתי כל מה שצריך. אין שום סיבה פיזית שלא אוכל להרות עכשיו. וזה פשוט לא קורה.
מיכל בוכה. בלי ילד החיים שלי לא שווים, את מבינה? אני באה מבית שהמשפט " ילדים זה שמחה" היה חלק מהחינוך עוד לפני שהמציאו את השיר הזה...
מיכל, אמרתי לה, משפטים כאלה, כמו "בלי ילד החיים שלי לא שווים" מכווצים עוד יותר את הגוף שלך וגוזלים ממנו את האמונה שהוא מוכן ופתוח לקלוט את התפילה שלך להיות אימא.
היא שכבה על הגב. הנחתי יד על הבטן שלה וביקשתי ממנה לעצום עיניים ולהגיד לי מה היא רואה שם, מתחת לכף ידי, עמוק בתוך בטנה.
בור שחור. היא אמרה בלי היסוס.
ומה יש בבור השחור הזה?
לכלוך, היא ענתה בבכי, חושך מלוכלך.
יופי אמרתי.
יופי? מיכל התיישבה ופקחה את עיניה.
כן יופי. אני אומרת. עכשיו לפחות יהיה לנו קל יותר להבין למה את עוד לא בהריון. תגידי, שאלתי אותה, אם היית תינוק והיתה לך זכות בחירה, היית בוחרת להיכנס אל בור שחור ומלוכלך לתשעה חודשים?
מיכל הביטה בי בחוסר אמון מוחלט. זה קובע? היא שאלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כל כך עדינים, כמעט שקופים
|
|
|
 |
|
|
|
לא הבטחתי לה דבר אבל סיכמנו שבמשך שלושת החודשים הקרובים אנחנו עובדות על הניקיון בבור השחור שבתוכה ומחזירות לו צבע ואור.
בפגישות שלנו, מיכל סיפרה לי על האשמה שהיא חשה בגלל שהיא לא מצליחה להגשים את הפונקציה הבסיסית שלה כאשה ולהפוך לאמא. היא סיפרה לי על הצורך שלה לשמור על בית נקי, אוכל מבושל בזמן, שבעלה יהיה מאושר ואמא שלה תהיה מרוצה.
מה שאני לא עושה, היא אמרה בדמעות, הבור נשאר מלוכלך ומלא אשמה.
דיברנו על אנרגיה רחמית, על היכולת הנשית ליצור מעצם קיומה, ובעיקר על האמונה שמאפשרת לנו להפוך חשיבה שלילת לחיובית, לשנות אווירה פנימית שנוצרה בתוכנו ולהזמין לעצמנו את מה שמגיע לנו מטבע הדברים.
בכל הטיפולים הבאים עשינו עבודה של מגע ותרגילי נשימה כדי לשחרר את הגוף ממתחים שהצטברו בו. במקביל נעזרנו בדמיון מודרך. העיניים של מיכל היו פחות עצובות אבל נשארו תוהות בדרכן.
למה בכלל צריך להדריך את הדמיון היא שאלה אותי. כי לפעמים, אמרתי לה, אותו דמיון טבעי שהתברכנו בו, מושפע מכל כך הרבה הוראות שהוא פשוט שוכח ליצור את עצמו יש מאין, כפי שהוא היה כשהיינו ילדים, ואז הוא פשוט מתכווץ ממש כמו הגוף שלך. ומה עושים אז, היא הקשתה. עוזרים לו לחזור להיות מה שהוא תמיד היה. דמיון פורה, יצירתי, בטוח ביכולתו, דמיון אמיתי, משוחרר בדרכו כמו שרק ילדים יודעים. לאט לאט חוזרים למקורות ומשם מתחילים לגדול מחדש. עם הפחד שצברנו בדרך אבל גם עם הרבה אמונה. ביחד עם שחרור הדמיון, משחררים גם את הכלי שמכיל אותו, את הגוף שלנו.
גוף משוחרר, עם דמיון חופשי, מאפשר חיבור לרצון האמיתי שלנו, לזכות הבחירה שמגיעה לנו מעצם היותנו. הזכות לחיות ללא פחד ולהצליח להגשים חלומות.
מיכל בחרה בדרכה שלה את הדימויים שעזרו לה להתחזק. בדבקות מעוררת הערצה היא שינתה את סדר יומה העמוס ומצאה זמן לעצמה. רק לעצמה. היא הדליקה נרות, בחרה מוזיקה שאהבה, הניחה את ידיה על בטנה ודמיינה צוות מלאכים ורודי כנפיים שחודרים ברכות עדינה אל תחתית בטנה דרך הנשימה ומנקים את הבור השחור שלה.
אני לא מאמינה, היא אמרה לי, מלאכים כל כך עדינים, כמעט שקופים, אבל ממש מצחיקים. כל חומרי הניקוי שלהם זה אקונומיקה, אבקת כביסה, חומר מיוחד להסרת כתמים ומטאטא. לא מצחיק?
בפגישה ה-14 שלנו שאלתי אותה מה השתנה בחייה. היא הניחה את ידה על ידי שהיתה מונחת כדרכנו על בטנה.
היום הייתי אצל אחותי ועזרתי לה עם התינוק החדש שלה בלי קנאה, היא אמרה. אני שוב בקשר עם חברות שלי שהפכו לאמהות. בעלי ואני הפסקנו לעשות ילד וחזרנו לעשות אהבה. והכי חשוב, היא אמרה, ובעיניה העצובות נדלק חיוך קטן, שאני יודעת שאני אהיה אמא. היום או מחר או בעוד שנה. ועד אז אין בי שום אשמה. יש סדר בדברים והכול יבוא בזמנו.
הורדתי את ידי מבטנה והיא הניחה את ידה שלה באותו מקום בדיוק. מה את רואה שם, שאלתי אותה, מתחת ליד שלך. בעיניים עצומות ובלי ניד עפעף היא תיארה לי את הבור כאולם לבן עם חלון גדול. כל הקירות ורודים. אין שום מחיצות בחלל הענק הזה. בפינת האולם יש עריסה. ליד החלון אני רואה עציץ עם צמח מטפס. על אדן החלון יושב מלאך.
פתאום היא צוחקת ובעוד עיניה עצומות היא אומרת לי שהיא רואה את בעלה עומד בפתח האולם ומחייך.
למה הוא מחייך. אני שואלת. גם אני לא ידעתי למה, אז שאלתי אותו. והוא אמר לי שהוא מחייך כי הוא אף פעם לא ראה מלאך יושב על אדן חלון עם אקונומיקה ביד...
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרגע האחד בין מודעות להטמעה
|
|
|
|
|
|
|
חמישה חודשים מיום שנפגשנו מיכל לא קיבלה את המחזור החודשי. זה היה המפגש הראשון שהיא ביטלה. היא נשמעה נסערת. אני לא באה אליך כי אני הולכת להוציא את התשובה של בדיקת הדם שנתתי אתמול. זה בסדר, נכון? כן. אמרתי. זה בסדר. בסדר גמור.
מאותו רגע לא ראיתי אותה שוב. הבדיקות היו גבוליות. הרופא המליץ על שמירת הריון. הקשר בנינו נשמר בשיחות טלפון שבועיות בהן מיכל דיווחה לי על כל תנודה במצבה. נתנו שם לכל מלאך, היא אמרה לי, הגברנו את האור באולם, נפרדנו ברכות מכל אשמה והתפללנו לטוב.
בחודש השלישי מיכל אושפזה עם דימום קל ואל בטנה הוצמד מוניטור. בעלה צלצל אלי קרוב לחצות. מעולם לא דיברנו קודם. אני דני, הבעל של מיכל. הוא אמר. נכון שתהיה לנו ילדה?
לרגע שתקתי. למה הוא לא אמר נכון שיהיה לנו ילד, כמו שכולם אומרים?
זאת ילדה? שאלתי אותו.
אלף אחוז הוא אמר.
עשיתם בדיקה של מין העובר?
איזה בדיקת מין, הוא צחק. היה לו צחוק חם. מה זה חשוב בכלל. מי שבא ברוך הבא. שיבוא, רק שיבוא... ואז הוא אמר, כאילו תפס את עצמו לפתע, שתבוא, זאת ילדה על בטוח...
הגעתי לבית החולים לפנות בוקר. לפני הסיבוב של האחיות שמחליפות משמרת. הרבה לפני ביקור הרופאים.
שימי לי יד על הבטן. היא ביקשה בעיניים עצומות. שימי את היד שלך על הבטן שלך, אמרתי לה ועצמתי עיניים. עכשיו תורך, אמרתי לה. את הרי כבר בחרת. עכשיו רק תחליטי אם את נשארת עם הבחירה שלך. אם את מאמינה באמת בעצמך או שאת מוותרת.
אני פוחדת. מיכל בכתה. אבל היא כבר היתה אמא. זה היה בכי אחר. בכי שכל מה שהיה בו, היה הרגע האחד בין מודעות להטמעה. רגע אמיתי ודק בין התכוונות לקבלה. בין דמיון למציאות. בין הפחד להיכשל לבין הפחד להצליח.
אני פוחדת. היא בכתה וכל גופה רעד. אני לא רגילה להצליח.
מבלי שאמרתי לה דבר היא התחילה לנשום נשימות עמוקות אל הבטן. אל ים הרגש שעלה על גדותיו.
רק אז אמרתי לה בשקט בעודי מחבקת אותה אל גופי: בבקשה אל תוותרי. התפילה שלך התגשמה והיא מחפשת לה מקום בתוכך. אל תוותרי. תמשיכי להחיות אותה בתוכך אם זה מה שאת באמת רוצה.
זה כל מה שאני רוצה, זה כל מה שתמיד רציתי. רק לא ידעתי איך עושים את זה...
הבת של מיכל נולדה בלידה טבעית במחצית החודש התשיעי. מיכל ואני לא נפגשנו מאז.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
