 |
/images/archive/gallery/255/646.jpg
עיבוד מחשב: דיוויד רפפורט  |
|
|
|
|
| דיאלוג קבלי פילוסופי בין ד"ר טוני לביא והמקובל הרב עקיבא אורצל |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
NRG מעריב
7/2/2005 15:04 |
|
|
|
|
|
|
|
דיאלוג שני מתוך הספר "אלוהים, הרב והפילוסוף": שמות האל כמגשרים בין האדם לבורא, השוואת צורה לעומת שינוי צורה, הדואליזם הקבלי - אור וכלי, הריקבון כאמצעי להתפתחות, מתן תורה ועגל הזהב.
לביא: בשיחה האחרונה אמרת שהקבלה נותנת תשובות לשאלות. בדרך כלל תשובה מופתית ניתנת לביקורת ולבחינה אובייקטיביים - אם אומרים שמים רותחים ב- 100 מעלות, הדבר ניתן להוכחה. השאלה היא האם לדעתך הקבלה היא מערכת שנותנת תשובה שלמה ואפילו האקסיומה שלה ניתנת לביסוס?
אורצל: אתמול בשיעור נגעתי בנקודה מסוימת, שהיא מאוד מאוד שורשית ויסודית. בעל הסולם פותח בכלל האומר: "כלום יש לך נותן מה שאין בו?" הווי אומר האם ייתכן שמישהו נתן לך דבר מסוים שלא היה אצלו? לכאורה, על פי הדברים לא תיתכן בריאה, כי משמעותה היא דבר חדש. בלשון אחר, אם הכלל נכון לא יכול להיות נברא חדש, אלא שהוא כביכול היה בכוח אצל הבורא. ראשית כל, את עצמוּת הבורא איננו יכולים לדעת, וזה אומר שבשאלה זו אין בידינו ידיעה מופתית. עם זאת, הסברה שלנו אומרת שאין לו רצון לקבל, כי ממי יקבל? האל הוא שלם, ורצון לקבל מעיד על חסר. אם כן, אנחנו מאמינים באמונה שלמה שאין אצלו רצון לקבל, וביכולתו לברוא דבר חדש שאינו אצלו. ואין לי כל בעיה אם תכנה את הסברה הזו אמונה. זאת אומרת נקודת המוצא, הקו האדום, שאין אצל בורא עולם רצון לקבל, והשאלה איך הגענו לבריאה? התשובה היא: הוא כל יכול - הקב"ה יכול לברוא יש מאין. מנקודה זו והלאה הדברים הם תוצרת של הנברא - כל השמות למיניהם, כל סוגי העולמות, כל הכינויים קשורים אך ורק לנברא. הרצון לקבל הוא תכונה שקיימת רק אצל הנברא, וכל עוד אינה מתוקנת, היא שלילית וגורמת למרבית ייסוריו וצרותיו של האדם עלי אדמות.
אדם אינו יכול להאשים בשום פנים ואופן את הבורא בבעיותיו, לו אין רצון לקבל. האדם צריך להיות מודע לרצון לקבל שבטבעו, ולהשתלט עליו. כל עוד
הוא כרוך אחריו, זה יביא אותו לעוד ועוד ניסיונות קשים בחיים. מהו הרצון לקבל? הוא שינוי צורה מן הבורא, שברא את העולם רק מתוך רצון להשפיע. המצב של שינוי צורה שבו נמצא הנברא גורם לו לריחוק מהבורא ולכל צרותיו, וככל שהמרחק גדל הקשר יותר רופף. עם כל הרצון של הבורא להסב הנאה לנבראיו, איך אפשר להיענות אם אדם לא פועל להשוות צורה? הוא אוכל חינם. פירוש הדברים, שאדם הרוצה להאשים, קודם יאשים את עצמו - הנברא צריך לדאוג להשוות את צורתו לבוראו ואז יבוא על שכרו.
לביא: במחשבה מעמיקה, קשה לאדם להאשים את עצמו מפני שהוא לא ברא את עצמו. אדם יכול לטעון שאילו נבראתי שלם לא הייתי תועה, רק חסרונותיי שהוטבעו בי בבריאתי הם שמביאים עלי את הצרות. מצד אחר, מטבע הדברים אנחנו מבינים שמציאות שמכילה ריבוי מחייבת שונוּת, ולכן מתחייב בה קיום שינויי צורה וניגודים. כלומר, האדם בעולם הזה נמצא במלכוד שאין ממנו מוצא.
אורצל: אדם נברא שלם, אולם החוק שהוטבע בבריאה - המבחין בין השוואת צורה לבורא (רצון להשפיע) לבין שינוי צורה ממנו (רצון לקבל) - הוא מחויב המציאות. יש להבין: אם לא היה שינוי צורה, הבריאה לא הייתה קיימת, היא ניכרת רק מעצם שונוּתה ממנו. המציאות היא שיש נבראים והם שונים לחלוטין מהבורא. הריחוק הזה של הנברא מחייב אותו לחוש רגשי בושה על שמתרחק ממי שברא אותו ונתן לו את החיים. מהו הפתרון? במוקדם או במאוחר אדם חייב לפעול, לתקן ולהידמות לאל במעשיו. אם כן, האמונה אינה עיוורת, יש לה ביסוס, וככל שאדם במדרגות רוחניות גבוהות, הביסוס שלו הולך וגדל. עם זאת כפי שאמרת, "לו ידעתיו הייתיו" - הפער קיים, ולכן ברור שתמיד תיוותר ידיעת האדם חסרה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
.
|
|
|
 |
|
|
|
לביא: פירוש הדבר שהטענה שהעליתי בתחילה, שבסיס הידיעה הוא האמונה, היא נכונה. אני מניח שההכרה במוגבלוּת הידיעה של האדם היא שהניעה את הרמב"ם להחזיק בהשקפה המכונה "שלילת התארים". והנה, תורת הקבלה עוסקת בתוארי האל, ואילו הוא אמר שהדרך היחידה לזהות את האל היא דרך תארים שליליים. כלומר, מה האל לא (הרמב"ם, מורה נבוכים). בתגובה לדברים אני סבור שמבחינה אינטלקטואלית אין כל משמעות פורמלית או אונתולוגית לתארים חיוביים ואף שליליים שאדם מייחס לגבי האל כשהוא לעצמו.
אורצל: מבחינת הקבלה התשובה היא פשוטה. כל הכינויים שייכים רק לבריאה. וכשמסלקים אותם מגיעים לבורא עצמו.
לביא: מצד אחר כשמסלקים אותם נשארים באוויר, ללא כל נקודות אחיזה לאדם. אפשר לומר שבהתאם לנתונים של האדם אין לו ברירות אחרות. ולכן כל הכינויים ושמות האל השונים הם כלים, הם גשרים, וייעודם לפתוח בפניו צוהרים מטפוריים אל עצמוּת מופשטת וטוטאלית. כך גם העמדה לגבי משמעות המצוות. דומני שהרמב"ם אמר שבאחרית הימים כאשר האדם יגיע אל תכליתו, אל תיקונו ייעלם הצורך במצוות, כפי שאדם שהחלים מפציעה ברגליו אינו זקוק יותר לקביים. ההכרות, המצוות, הן רמזים הנותנים לאדם כיוון - מעין רסן לסוס בלתי מאולף - והתפקיד שלהן לחנך את האדם לזהות את תכליתו בעולם הזה. הרמב"ן מתאר את האדם המתוקן:
"לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאווה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. (רמב"ן, על התורה-ויקרא דברים, עמ' ת"פ).
אורצל: בנושא המצוות, הזהר מכנה אותם אברים של הקב"ה, ללא המצוות אין לאדם שום דרך אחרת להתקשר אליו. יש את הכינויים למיניהם. כשאני משתמש בשמות כמו אלוהים, או שדי, או שם הויה, למי בעצם אני מתכוון? כמובן, אלה שמות של בורא עולם שניתנו לנו, וכל אחד מהם מספק לנו ביטוי לשפע הבא ממנו. העובדה שאנו משתמשים בשמות ככינויים אומרת לי שאני לא מתכוון אליו ישירות. הקונספציה היא הצורך להכניס עוד אלמנט שיגשר כדי להגיע אליו. יש להבין שאיננו מדברים חס ושלום על שתי רשויות, אין דבר כזה, בורא עולם הוא אחד ויחיד ואנחנו לא מתפללים לאף אחד אחר. הריחוק, שינוי הצורה שלנו כנבראים, מצריך כלים שיתמכו בנו, ובקבלה מלמדים אותנו שיש סולם ערכים, והתפילה עולה בשלבים.
לביא: אם נתרגם את הדברים לשפה שימושית, אדם מתפלל, ובעזרת השמות, הכינויים למיניהם והצהרת הכוונות תפילתו עולה, ובהתאם גם השפעתה וכוחה. האדם בעולם הזה נמצא תמיד בתנועה מתמדת של התקרבות או התרחקות מן האל. בידו החופש לבחור את דרכו, ועל פי כוונותיו הוא עולה או יורד. בני אדם מנסים לקשור בין הצלחה או כישלון לבין עשיית מצווה או חטא. אני סבור שהשכר והעונש הוא אוטומטי בעצם המעשה. עצם ההתרחקות שלו או התקרבותו הם השכר או העונש. העולמות העליונים הם עולמות זכים, בעלי השוואת צורה מאוד גבוהה, ולכן אין להם חופש בחירה בדומה לאדם. הם קנה המידה שלפיו מתקבלת ישירות מידת שינוי הצורה של כל אדם בכל מקרה ומקרה. הדבר דומה לילד שעל פי מדרגת ידיעתו את לוח הכפל משתווה אליו או רחוק ממנו באותה מידה. אני תופס את האימרה "שכר מצווה מצווה", שבעצם המצווה כלול השכר, ו"שכר עבירה עבירה" שבעצם העבירה כלול העונש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
אורצל: "שכר מצווה מצווה" הכוונה היא שהשכר הוא מצווה נוספת. על כל אדם ויצור בעולם יש השגחה מאוד מאוד מדויקת, והמתעלם מכך נוהג כבת יענה.
לביא: רעיון המצווה הנוספת יפה מאוד, זו נקודה חשובה. בלשון אחר, אדם שעשה מעשה טוב פותח בפניו את האפשרות למעשה טוב נוסף, זה מין בונוס הפועל על בסיס העקרונות שציינתי. כלומר, אדם שעושה מצווה עולה מדרגה, מתקרב להשוואת צורה, ואדם העושה עבירה יורד מדרגה, מרחיב את הפער בינו לבין האל. ומן המעשה אל העיון, אם כל השמות והכינויים הם רק סולם עבור האדם, אפשר לראות אותם כתוצרת עצמית שלו.
אורצל: לא. כל השינויים למיניהם הם השתלשלות של הבריאה יחד עם האור, והרי אין כלי בלי אור או אור בלי כלי. פירוש הדבר שכלים רוחניים הם השתלשלות משותפת של אור וכלי. הדבר דומה לאדם שהוא בא לעולם בגוף ונשמה, ולא ייתכן חיים בעולם הזה ללא שני האלמנטים הללו. החלוקה כפי שאמרנו היא כזו: השפע האלוהי, שהוא הנשמה, הוא יש מיש, והרצון לקבל, שהוא הכלי, הוא יש מאין.
לביא: פשט הדברים: שהרצון לקבל הוא בעצם החידוש שבבריאה, ואינו קיים אצל האל. מכאן שבנוסף לרצון לקבל הרוחני, כל החומר הפיזי שמתגלה בבריאה גם הוא רצון לקבל, והוא כלי שנועד לקבל את השפע האלוהי הנצחי. האדם, בדומה לשאר הנבראים, גם הוא מורכב מרצון לקבל, מכלי, ומרצון להשפיע, מאור אלוהי. מבלי להיכנס כעת לשאלת חירות הרצון, אני סבור שמידת היחס אצל כל אדם בין שני המרכיבים הללו היא שתקבע את הדומיננטיות של אחד מהם בהתנהגותו. התכלית הראויה על פי שני הווקטורים - רצון לקבל ורצון להשפיע – שבן אדם יהיה מעין צינור: מצד אחד מקבל ומצד אחד משפיע. בדרך כלל, בני אדם קרובים לעצמם ולכן משתדלים לשמור הכול לעצמם, אולם אלה ש"אינם מבקשים חשבונות רבים" מבינים שרק הנותן יכול עוד ועוד לקבל. זה מזכיר את ההבדל בין צינור לכוס - צינור לעולם לא מתמלא, מפני שהוא פתוח משני צדדיו, ואילו כוס מוגבלת עד גדותיה. פראנץ רוזנצווייג אומר דבר דומה במילים אחרות, שהתיקון הוא באהבה שאלוהים משפיע על האדם, והיא הופכת לאהבת האדם אל רעהו. רוזנצווייג גם אומר שהעולם נברא מאינסופיות האל, ובסופו של דבר הוא ישקע שוב באינסופיות, כי ככלות הכול, הגאולה השלמה היא שאדם יתאחד עם האלוהות. (פראנץ רוזנצווייג, כוכב הגאולה). אם כן, התמונה הקבלית מזכירה את הדואליזם הפילוסופי של דקרט, שפינוזה ואחרים. כל נברא החל מהעולמות המכונים עליונים ועד לאדם בעולם הזה, מקבל משמעות פרטית רק בתרכובת של אור אלוהי עם כלי.
אורצל: בדיוק. כאשר אנחנו מדברים על נשמה חייב להיות רצון לקבל כלי התוחם את גבולותיה, הן במציאות הרוחנית והן הפיזית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
לביא: אני מבין מכך שהנשמה ובריאת הרצון לקבל הם מחוץ לזמן, ורק בהיותם בעולם הזה הם מחיים את גוף האדם הן בזמן והן בהיסטוריה.
אורצל: נכון מאוד.
לביא: תורת הקבלה מועברת מדור לדור, אולם לא כל אדם מסוגל לרדת לעומקה. חז"ל הגדירו את האדם המוכשר לכך במילים: "חכם ומבין מדעתו". מכאן, שאם אנסה לדרג את מדרגת הכרתם של העוסקים בקבלה נקבל משוואה זו: ככל שאדם יודע ומבין יותר מחברו, כך חלק יחסי גדול יותר ממחשבת הבריאה מבוסס על ידיעה ופחות על אמונה. ואילו החלק היחסי הגדול של חברו מבוסס יותר על אמונה ופחות על ידיעה. יוצא שהגדולים בחכמי התורה כמו רשב"י, האר"י, רמח"ל בעל הסולם ועוד, בשבילם המערכת הקבלית כמעט סגורה, כי החלק המרבי מבוסס על ידיעה.
אורצל: הידע אינו הכול. הגמרא מסבירה שהתנאים זכו למדרגות גבוהות יותר מאשר האמוראים, בגלל מידותיהם ומסירות נפשם על תורה ומצוות. האם אתה מחשיב את התורה שקיבלנו מסיני כאמונה או כידיעה?
לביא: בשבילי זו אמונה, גם העברתה בקבלה מדור לדור מבוססת אך ורק על אמונה בדורות קודמים.
אורצל: האפשר להעלות על הדעת שאתכחש לאינפורמציה שקיבלתי מאבי? כשסבא שלי מספר לי שקיבלנו את התורה מסיני האם אני מחשיב את זה לידיעה או לאמונה? כמובן לידיעה. כך השתלשלה הידיעה דרך הדורות ממעמד הר סיני ועד ימינו. זה אומר שאלפי השנים שחלפו מאז לא הפכו את הידיעה לאמונה.
לביא: נתאר לנו את התמונה: בני ישראל יצאו ממצרים, אני מתאר לי שבני עם שזה עתה יצא מעבדות לא היו בעלי השכלה, לבטח לא היו אנשי עיון מובהקים. והנה, למדנו מחז"ל שבשעת מתן תורה, אותו עם עבדים ראה ללא מאמץ מה שהנביאים אפילו לא ראו. הם הגיעו בנשימה אחת למדרגת הכרה מאוד גבוהה. איך להסביר את הפרדוקס הזה שהתורה ניתנה לבני אדם בהיותם ברמה אינטלקטואלית נמוכה, בו בזמן שמן הניסיון אנו יודעים עד כמה קשה אפילו לאנשי עיון להגיע להכרות מופשטות? הרי נקודת המבט הזו סותרת את ההנחה שהעיון מקרב את השגת האל!
אורצל: היה מתן תורה, העם ראה, אבל זה לא אומר שכולם הבינו. הזמנים של אז לא דומים לזמננו, כל המהלכים היו ניסיים. עם זאת, כידוע, זה לא היה הצלחה גדולה, מיד לאחר מכן ראינו מה קרה, מעשה העגל. ארבע לשונות של גאולה יש לנו: הוצאתי, הצלתי, גאלתי ולקחתי. בעל הסולם דיבר על המחלוקת שדנה בשאלה איך מתחילים את ההגדה של פסח, האם ב"עבדים היינו במצרים" או ב"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"? המסקנה היא שמתחילים ב"עבדים היינו". איך הגיעו לזה? הסוגיה מתחילה בשאלה: עד לאיזו מדרגת ריקבון צריך להגיע שממנה ניתן להצמיח את העם, את האומה? רב אומר שהמקום הנמוך ביותר הא עבודה זרה, ושמואל מצדד בעבדות. הסיכום היה שמתחילים ב"עבדים היינו" כי "עבודה זרה" רחוקה מדי.
לביא: למעשה, כל הוויכוח שהתנהל הוא על מידת הריקבון הראויה שמסוגלת לעורר את העם לצאת מעבדות לחירות ולקבל את התורה. עם זאת יש לקבוע גבול מתאים, כי מידה יתרה של ריקבון יכולה לגרום לעם לגווע ולא להתאושש, ואילו במידה פחותה יותר הוא לא היה ממלא את הדרישות. על פי אותה משוואה אם אני מתייחס למדרגת הריקבון בעולם שלנו במאה האחרונה, אני חושב שניתן היום להגיע למדרגות הכרה מאוד גבוהות לעומת דורות קודמים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
אורצל: עבודה זרה היא דרגה גבוהה. חז"ל הסבירו לנו שחכמתו של בלעם מקבילה לחכמת משה רבנו. נאמר "לא קם נביא עוד בישראל כמשה", על כך אמרו חז"ל, שאכן בישראל לא קם כמשה, אבל באומות העולם קם. ומיהו? בלעם. בלק היה בתחום הקסמים, ובלעם היה עוסק בניחושים. עבודה זרה היא כל כך רחוקה, היא הקַצְוָה המרוחקת ביותר מן האמונה בבורא עולם. אם כן, יש עבודה זרה שהיא אלוהים אחרים, ויש את העבדות שאדם אינו עצמאי, הוא עבד. הריקבון של העבדות הוא זה שהכין אותנו לקבל עול מלכות שמים.
לביא: בני ישראל היו אמורים להיות במצרים 400 שנה ולמעשה בפועל היו רק 210 שנים. על בסיס המשוואה הזו אני יכול לומר שתקופת עבדותם צומצמה מפני שהם "הצטיינו", השתדלו בעבודתם, זירזו את הריקבון. בלשון אחר, הדבקות העזה שלהם בעבודתם שלכאורה הייתה יכולה לפעול כמכשול הוציאה מתוק מעז - התהליך המזורז שעברו גרם להם להבשיל קודם זמנם.
אורצל: חז"ל מסבירים זאת בשמונים השנים של עבודת פרך שהיו מקבילים ליתר השנים החסרות. אך בסך הכול לא גמרנו את העבדות הזאת, את הגלות הזאת, ואני סבור שלא התפכחנו מספיק. עוד נקודה מעניינת, אני לא יכול להחשיב את ידיעת בני ישראל במתן תורה כידיעה ברורה מאחר שכתוב "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים". מה לך יותר מזה? ראו את כל הניסים והנפלאות, ולמרות זאת עשו עגל. יציאת מצרים ומתן תורה הם אתערותא דלעילא, יוזמה מלמעלה, ואילו ההתעוררות הייתה מלמטה. ההיסטוריה שלנו מאז ועד היום הייתה שונה לחלוטין.
לביא: למעשה, משה הוריד את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה. לגבי הקבלה, עד דורו של רשב"י היא הועברה בעל פה, ומן החשש שתשתכח היא הורדה על הכתב. מאז היא מתפרשת לעברים רבים, הולכת ומתפתחת, מתגלים יותר ויותר פרספקטיבות והקשרים, כמו במדע, שעד לא מזמן עסקו באטומים והיום עוסקים בחלקיקים אלמנטריים. אני חושב שאין מנוס, זו המתודה שנבראה עבור האדם - לחקור קודם את הפרטים. מאידך גיסא, אני סבור שלא פחות חשוב להוציא מדי פעם את הראש מן המים ולאחד את הפרטים, לראות את המאקרו ולא לעסוק רק במיקרו. בעניין זה ישעיהו ליבוביץ, שהיה בעל ידע עצום בתחומים רבים, אמר לי שלמרות זאת איחוד הפרטים לא מביא לידי השקפה כללית על העולם (ישעיהו ליבוביץ/טוני לביא, מה שלמעלה ומה שלמטה). בניגוד לו, אני טוען שהיתרון הסגולי של כל הידע שאדם צובר בא לידי ביטוי בעיקר ביכולת שלו להרכיב את פסיפס הכרותיו לידי תמונה כללית. כך גם לגבי הכרת האל. המשמעות של הכרת הלכה מסוימת, או סוגיה קבלית, היא בהתקשרותה להבנה הכללית, למציאת מקומה המתאים בהשקפה הגלובלית.
אינני יודע עד כמה החכמנו היום, מה שברור שהתווספו לנו עוד ועוד שאלות. זו מהותה של החשיבה. בשיחה הבאה נדון בנאצל המגשר בינינו לבין האין סוף. אני מניח שזה יהיה דיאלוג פורה.
אורצל: מעצם הקלקולים שבנו אין לנו ידיעה מוחלטת מתי תבוא הגאולה השלמה, אבל ברור לנו שכל דור שקם ועולה מקדם ומשלים את הדורות הקודמים. חז"ל אמרו שאין חכמה שאינה רמוזה בתורה, הכול כלול בה.
"אלוהים, הרב והפילוסוף" יצא בהוצאת זמורה ביתן
|
|
|
|
|
|
|  | | טוני לביא ועקיבא אורצל. עטיפת הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
