 |
/images/archive/gallery/269/405.jpg
 |
|
|
|
|
| להיעלם בקצב מוזיקת טראנס או בתוך הריק הבודהיסטי של היקום: ניל מנוסי מציג שלוש פנטזיות מודרניות שמאירות צדדים שונים באישיותו של האדם הנרקיסיסטי - הישרדות, התמסכות והתאיינות. חלק ב' |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניל מנוסי
6/3/2005 11:23 |
|
|
|
|
|
|
|
אני רוצה הכי גדול הכי מהר הכי יפה / אני רוצה הכול הכי טוב הכי הרבה / אני רואה את זה מולי / צבעוני טבעי על המסך שלי / אני רוצה להיות שם אני רוצה להיות שם
(יהודה פוליקר)
במאמר הקודם הצגתי קווים לדמותו של האני הנרקסיסטי. במאמר זה אני מעוניין להצביע על שלוש פנטזיות מודרניות המוצאות ביטוי בתרבות הפופולרית, ומאירות צדדים שונים באישיותו של האדם הנרקיסיסטי: הישרדות, התמסכות והתאיינות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הישרדות
|
|
|
 |
|
|
|
אחת התוצאות של הנסיגה אל האינטימי והניכור כלפי הציבורי היא מה שמבקר התרבות האמריקאי כריסטופר לאש מכנה מנטליות ההישרדות. מנטליות ההישרדות מתבטאת בכך שבהתייצבות מול בעיות? בין אם בעיות חברתיות או סביבתיות, ובין אם בעיות פרטיות בבית הספר או במשפחה? השאלה העיקרית חדלה להיות "כיצד אנו פותרים את הבעיה" אלא "כיצד אני, אישית, שורד דרכה".
המלה "הישרדות", השואבת את כוחה מעולם הדימויים הדארוויניסטי, מופיעה שוב ושוב בעשורים האחרונים - בספרים, בכתבות ובמודעות, וביחס לשלל תחומים: "כיצד לשרוד את תקופת המבחנים", "כיצד לשרוד את המשפחה", "כיצד לשרוד את עולם העסקים". ב"החומה" של פינק פלויד הופך בית הספר היסודי לצבא פאשיסטי, והלימודים לשדה קרב. השיר "I?m a survivor!" ששרות בזעם חברות דסטיני'ז צ'יילד, והלהיט "I will survive" מבטאים את אותה תחושה גם ביחס לקשרי אהבה, מה שאמור לספק את המקלט מפני חוסר הביטחון; גם דרך מערכות היחסים הרומנטיות, מתברר, יש לשרוד. כאשר כל אחד מצטמצם לתוך עצמו, העולם הופך לשדה קרב של מכונות הישרדות, ושאיפתו העליונה של האדם היא להסתגר במקלט ולהמתין עד יחלוף זעם. הדבר מתבטא באימוץ "ראש קטן", תחושה שאת הדברים הגדולים כבר לא ניתן לשנות; ניתן רק להשלים איתם ולהתמודד באופן אישי עם הדברים הקטנים. העולם מהמם בטרגדיות שלו, אסונות הם עניין של יום יום, כוחות-על - כלכליים, פוליטיים ואחרים, שהם אינם נתפשים ואינם ניתנים להשפעה - שולטים בנו; לא נותר לתודעה אלא ללמוד להגן על עצמה, להתחמש ולשרוד.
הפנטזיות הנולדות מתפישות אלו הן פנטזיית המחלה האנושה ובקנה מידה יותר גרנדיוזי, פנטזיית האפוקליפסה. תכליתן הפסיכולוגית של שתי הפנטזיות האלה היא סיפוק הלגיטימציה להיות שורד אמיתי, או לחילופין, הלגיטימציה לוותר על הכול ולהיות קורבן אמיתי. שתי הפנטזיות מופיעות שוב ושוב בתרבות הפופולרית העכשווית. REM ואביב גפן שרים על "סוף העולם", ואין צורך למנות את כל סרטי האפוקליפסה שמילאו את מסכינו בשנים האחרונות. לאלו מצטרפים סרטים רבים העוסקים בהיקלעות לאי בודד או למקום אחר הדורש הישרדות חייתית ("להתחיל מחדש", תוכנית הטלוויזיה "הישרדות", להיט הסינמטקים "קיוב", ועוד). אתגר קרת, בסיפור קומיקס שכתב עם אסף חנוכה, משתף אותנו במשאלת המחלה שלו: "לפעמים מתחשק לי שייקחו אותי לניתוח... אבל באופן מפתיע, למרות כל הדם, אני לא ארגיש כלום, רק כבדות נעימה כזו של לפני שנרדמים". מחלה מפתה ביותר המופיעה רבות על מרקעינו היא מחלת האמנזיה - התירוץ המושלם לשמר את ה"אני" המצומצם.
פנטזיית המחלה היא ה"אני" הנרקיסיסטי השב אל ילדותו ומתמסר לכוחות גדולים ממנו; פנטזיית האפוקליפסה היא ה"אני" הנרקיסיסטי המדביק את התבל כולו במחלתו על מנת לקבל אישור לרחמיו העצמיים ולדימויו העצמי כקורבן. שתיהן, בסופו של דבר, עונות על אותה משאלה מתוקה: התיילדות, התבהמות והתפרקות מאחריות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רוקדים ומתאיינים
|
|
|
|
|
|
|
התמסכות
|
|
|
|
|
|
|
התמסכות היא הזדהות עם מסכה, הרצון להיות מישהו אחר. בעולם שבו האישי מתפרץ תדיר אל הציבורי, הצורך בגבולות ובמחסומים גדול מהרגיל. את הגבולות מספקות שלל מסכות: לבוש מתחדש תדיר, צבעים בשיער, פירסינג, דיאטות, ניתוחים פלסטיים, זהויות שאולות באינטרנט - ריבוי שמות המקנה אנונימיות. האדם האינטימי מחדש וממריץ את עולמו המצומצם באמצעות החלפת תחפושות. כיוון שזהותו אינה נבנית מתוך דיאלוג מורכב עם שחקנים אחרים על במת החיים אלא מתוך מונולוג, הרי שלפחות התפאורה והתלבושות יתחלפו. הוא שואף לברוא את עצמו כל יום מחדש, כפי שמציעה לו לאחרונה מודעה של רשת חנויות אופטיקה: "מי בראש שלך להיות היום?"
כיוון שהאדם האינטימי אינו מתחייב לדבר הוא חי בתחום הרגע, וחבריו חיים גם הם את חיי הרגע. כאשר ה"אני" והזולת שניהם נטולי מימד הזמן, הם בהכרח מושטחים ומוחצנים. המסכה שהם עוטים הופכת לתחליף של זהותם הפנימית, והנרקיסיזם הפסיכואנליטי חוזר להיות הנרקיסיזם של השפה הרווחת: התעסקות מופרזת במראה חיצוני. ומסכות הן גם בריחה: ברגעי מצוקה, כאשר נתבע מאיתנו לקחת אחריות, אין דבר שנרצה יותר מאשר היכולת, כמו של סופרמן או של זליג, לחמוק ולהיעלם חיש קל, להחליף את המסכה שעל פנינו ולהגיח מחדש במקום אחר, נקיים מכל חשד, פטורים מאחריות כלפי הזולת. המסכה מוחקת גם את ה"אני" וגם את "האחר".
כאן המקום להזכיר את האפקטים הממוחשבים בסרטי המדע הבדיוני והפנטזיה: התנזלותם של הפנים והגוף לכדי מעין כספית גמישה ויציקתם, שוב ושוב, לתוך תבניות חדשות. האפקט הזה - המייצג את נזילות הזהויות הווירטואליות בכלל - הוגדר כשלב השלישי בהיררכיית ה-Hardware (חומרה) וה-Software (תוכנה): ה-Wetware, או הנוזלה. דווקא הנוזלה, הרובד המופשט ביותר בהיררכיה, חוזרת ונוגעת בבשר: היא הגוף הדיגיטלי המשתנה ומתעצב מחדש בלחיצת כפתור.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
המסכה מוחקת גם את ה"אני" וגם את האחר
|
|
|
|
|
|
|
התאיינות
|
|
|
|
|
|
|
התאיינות היא המשאלה למחיקת האני והפיכתו לאין. המשאלה מתבטאת היטב במוזיקת מועדונים, שבעשרים השנים האחרונות מרכז הכובד שלה נע בעקביות ממלודיה לקצב. המוזיקה האלקטרונית השולטת היום במועדונים, על תת הז'אנרים השונים שלה, יוצרת את אותו אפקט כללי: התמסרות לגל קצב אחיד, התמזגות בו ומחיקתה של האישיות הפרטית. שיר מועדונים נפוץ של פייתלס משווה את מועדון הריקודים לכנסייה ואת התקליטן לאלוהים ("This is my church", "God is a DJ"), ובכך מדמה את אקסטזת הריקוד להתמזגות מיסטית עם האל. שירה של אפרת בן-צור, בעלת הקול המתיילד, מביע גם הוא את אותה משאלה: "הייתי צוללת וצוללת, עד שהייתי שוכחת הכול...". שם האלבום האחרון שהוציאה להקת נירוואנה (!) מתייחס ישירות לשורש הפנטזיה: "In Utero", "בתוך הרחם". תרבות המועדונים ומסיבות הטראנס, שמילותיהם של שירים אלו משקפות רק חלק קטן ממנה, כוללת גם שימוש רחב בסמים, כיוון שהם מסייעים בהשגת אותו אפקט: התמזגות, היעלמות, התאיינות. כמו בתוך רחם. ואין צורך להזכיר מה עלה בגורלו של סולן נירוואנה.
ביטוי נוסף הוא בחרדה/משאלה להתגלגל בעולם כנווד חסר עוגן, ואף להיאבד בארץ זרה. היומרה "לחפש את עצמך" בטיול לחו"ל היא לעתים קרובות דווקא מסווה לתשוקה לאבד את העצמיות; כיצד ימצא את עצמו אדם במקום שהוא חולף בו כתייר בלי ליצור קשרי מחויבות עם אחרים? הטיול הממושך מצמצם את הטיילן לאטום בודד המיטלטל ממקום למקום, נקי מקשרים ארוכי טווח, המתמלא ומתרוקן לסירוגין, ככלי קיבול ריק, בנופים שהוא עובר בהם. מפגשים אלו הם אינטנסיביים, אך בשל ארעיות החיכוך ביניהם, גם חסרי עומק.
ואולם, הביטוי הברור ביותר הוא בהתעוררות הרוחנית של החילוניות המודרנית: תרבות הניו אייג'. מכל המסורות הרוחניות בעולם התמגנט המערב דווקא לדתות המזרח, עם השוניאטה ("ריק") הבודהיסטית והנירוואנה ("היעלמות") ההינדואיסטית, תורות ההתמזגות עם היקום ואובדן האגו הפרטי. אימוץ הפרקטיקות המזרחיות על ידי המערב הוא מהפכני בכך שהוביל דור שלם של מטריאליסטים לחפש את האושר בערוצים רוחניים, אך שמרני להפליא בכך שאחר האושר המיוחל תרים כמעט תמיד בערוצים אינדיבידואליסטיים: "כיצד אני אגיע להארה", "כיצד אני אמצא את הנירוואנה", "אני רוצה לאבד את האגו!". בגירסתן המעוכלת למחצה הרווחת במחוזותינו מציעות התורות המזרחיות למערב פילוסופיית חיים סטואית, הקוראת להימנעות מהיקשרות (no attachment היא המנטרה הרווחת) על מנת להתגונן מראש מפני האפשרות לחוות סבל בעתיד. בגירסה זו, הבודהיזם אינו אלא תירוץ חדש לנסיגה אל האינטימי ולהתרכזות בגאולה הפרטית גרידא.
לבסוף, ביטוי מובהק נוסף לפנטזיה זו הוא תפישת המין כחוויה אקסטטית אך עקרה, פעילות גופנית המשוחררת מהמשכיות וממחויבות. המין הפלקטי של הטלוויזיה, כמו המועדונים, הסמים והטיולים לחו"ל, אינו מציע אהבה אלא הבזקים אינטנסיביים של תענוג אורגזמי, המלווים בתחושה של התמזגות ושכחה עצמית. המלה החדשה להתגפפות היא התמזגות, ואחת הפנטזיות החזקות של תקופתנו, שדימוייה ניכרים יותר ויותר, היא קיום יחסי מין עם זרים גמורים, אחד או יותר, ללא החלפת מלים. משאלה זו מבטאת את שלוש הפנטזיות גם יחד: הישרדות, כי כל אחד מוגן על ידי האנונימיות; התמסכות, כי כל אחד מזדהה עם מסכת גופו; התאיינות, כי כל אחד מתמזג בגוף נטול האישיות של האחר.
בחלק השלישי והאחרון אדון באובדן העל-מודע ובצדדים החיוביים של האני המודרני.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קורט קוביין. איין את עצמו למוות
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
ניל מנוסי לומד לקראת תואר שני בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית בירושלים וכותב ומרצה בנושאי יהדות, תרבות ומחשבה
המאמר פורסם לראשונה ב"ארץ אחרת".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
