 |
 |
|
|
|
|
| כל כך הרבה פעמים שאלתי אותה ממה היא פוחדת. כל כך הרבה פעמים היא ענתה לי שהיא פוחדת מהכול. עדית פאנק על גוף שזוכר בתאים של רגש |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
6/3/2005 14:56 |
|
|
|
|
|
|
|
אמא שלה צלצלה וביקשה לקבוע פגישה עבור ילדתה. שאלתי בת כמה הילדה. היא לא ענתה אבל התעקשה לקבוע את הזמן בעצמה. אני לא יודעת למה אבל גם אני התעקשתי. היתה לי תחושה שהילדה לא תגיע אם אמה תקבע לה פגישה מבלי להתייעץ איתה לגבי השעה והיום שנוחים לה. פקפקתי אם הילדה יודעת בכלל שאמא שלה מתקשרת אלי בשמה.
קולה הבוגר של האם היה יותר מרמז לגבי גיל הילדה שבה מדובר. בבקשה, אמרתי לה, מותר לי לדעת בת כמה הילדה?
הקול שלה השתנה כשהיא ענתה לי בלחש רך. הילדה שלי כמעט בת שש עשרה, היא אמרה, אבל היא כל כך קטנה. רציתי לשאול אותה בת כמה היא עצמה, ולא העזתי. התנצלתי כשסירבתי לפתוח יומן וגם ביקשתי
שהילדה תצלצל אלי בעצמה לקבוע פגישה שתתאים לשתינו, וגם שתחליט אם בפגישה הראשונה שלנו היא מעדיפה להיות עם אמא ואיתי או רק איתי.
את מבינה אותי? שאלתי את אמא שלה.כן. היא אמרה.את באמת רוצה לעזור לה, נכון? שאלתי.כן. מאוד. היא אמרה.זה טוב. אמרתי. אז אני מחכה. תחליטו ביניכן מה אתן רוצות. שתיכן.
ובלבי חשבתי שככה זה. ילדות בנות 16 מחליטות לבד למרות שהן לא תמיד ילדות גדולות באמת. לרוב הן עדיין צריכות אמא ואבא, אבל קשה להן להודות בזה. יש להן המון דעות על הכול ומעט מדי או יותר מדי כסף. אבל בעיקר קשה להן להודות שהן טועות בדיוק כמו אמא שלהן. הן נעשות נשים שלומדות לבעוט או לשתוק.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
היה לה קול של פעמון עצוב
|
|
|
 |
|
|
|
הטלפון צלצל. ידעתי שזו היא. היה לה קול של פעמון עצוב. כמו דינג-דונג צלול של חיוך רטוב מדמעה. שאלתי אותה אם היא תבוא לבד. היא אמרה שאמא שלה משלמת ולכן בפעם הראשונה היא לא תבוא לבד.
שתקתי. היא שאלה אם מפריע לי שאמא שלה תבוא גם. שאלתי אם לה זה מפריע. היא אמרה שמאוד מפריע לה לבוא עם אמא. שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות בעניין הזה. היא אמרה שהיא לא מסוגלת לעשות כלום. אני לא יכולה לבקש ממנה לא לבוא, היא אמרה. שאלתי אותה למה. היא אמרה שאמא שלה מתעקשת לבוא איתה, ואין לה כסף לבוא בלעדיה. שאלתי אם היא דיברה עם אמא שלה על המצוקה שלה. היא אמרה שלא. שאלתי אם היא מסוגלת ומוכנה לדבר עם אמא שלה על זה. היא אמרה שכן.
קשה לך? כן, היא אמרה, אבל אני אדבר איתה. מה לעשות כעת? שאלתי אותה וחשבתי לעצמי איך גבולות נוצרים כמעט יש מאין. כלום, היא אמרה, כמו קוראת את מחשבותיי. אני אטלפן אלייך.
והיא אכן טלפנה. לגמרי לבדה ובעצמה. זיהיתי את קולה הילדותי. מתוק ועצוב כמו לונה פארק סגור.
אמא הסכימה, היא אמרה. אני אבוא לבד. היא תסיע אותי ותחכה לי למטה.
טוב. אמרתי. קל לך יותר? כן ולא, היא אמרה ברגישות של בוגרת. את יודעת, היא אמרה, אני מרגישה אשמה איומה מול צורך בחופש מלא. כן. אמרתי. אני יודעת למה את מתכוונת. יום ראשון בעשר מתאים לך? מתאים, אבל אני חייבת לשאול את אמא. אמרתי לך שהיא משלמת, והיא גם תסיע אותי אלייך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אשה ממש אבל קטנה מאוד
|
|
|
|
|
|
|
היא באה בזמן. פתחתי את הדלת לאשה זעירה. נערה בוגרת וקטנטונת לגילה. מין סרבנית גדילה מתוחכמת. אשה ממש אבל קטנה מאוד. לבושה בבגדים גדולים של בנים. חיוך מתוק עם גומות חן של תינוקת ועיניים תמימות ומבוהלות.
היא הושיטה לי יד לשלום. יד חמה וקטנה. כף ידה היתה רכה, גמישה וחזקה. היו לה ציפורניים ארוכות. מטופחות. משוחות באדום נוצץ כמו נשק יקר ומדויק. מוכנות לנעוץ את עצמן בדיוק בזמן אם רק יהיה צורך.
בעוד היא שוכבת על גבה, הצעתי לה שמיכה. היא אמרה שלא קר לה. שאלתי אותה אם היא רוצה עוד כרית. היא אמרה שככה נוח לה. שאלתי אם היא רוצה מים. היא אמרה שהיא לא צמאה. נגעתי בה. שמתי יד על בטנה המתוחה. שאלתי אותה אם זה בסדר. היא אמרה שכן. ידעתי שלא. הרגשתי כמה היא מכווצת.
היא באה בגלל כאבי ראש איומים. כאבים שלא מרפים. חדים ודוקרים כמו סיכה שננעצת במוח. ממתי הכאבים בראש, שאלתי. מתמיד. היא ענתה. עשית בדיקות קונבנציונליות? כן, היא אמרה. הכול. גם c.t. וגם m.r.i.. הכול תקין.
היא שכבה שם, על מיטת הטיפולים, רכה ומתמסרת. שיערה הרך היה פרוש על הכרית כמו תפילה. הושטתי יד רק כדי ללטף אותה. לחפון את שיערה הדק, את עורפה, לעסות את גבה בעדינות. היא התכווצה מיד, אגרפה את ידיה וצעקה עלי שלא אגע בה. הרפיתי מיד. היא בכתה. הקשבתי בשקט. בלי לגעת. המון זמן.
ואז יום אחד היא ביקשה שאגע בה. נגעתי בה לאט. בעדינות. חפנתי את שיערה. ליטפתי את העורף הקשה שלה. את הכאב שלה שלא היה מוכן להתמסר. את כתפיה הנוקשות שנשאו בעול של הסוד ההוא מתוך אחריות של ילדה קטנה שכבר הבינה הכול.
כל כך הרבה פעמים שאלתי אותה ממה היא פוחדת. כל כך הרבה פעמים היא ענתה לי שהיא פוחדת מהכול.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אילמת כמו אלף סיכות
|
|
|
|
|
|
|
ושוב עבר זמן. ושוב נגעתי בה. ושוב חפנתי את שיערה בעדינות. ליטפתי את עורפה. באותו יום היא היתה שם רכה ומותרת מתמיד. שיערה, כמו זנב סוס עיקש, היה אסוף בתוך סיכת ברזל, שתלתליו נשפכים ממנו כמו מפל של גלים אבודים.
תגעי בי, היא אמרה. ואני נגעתי. נגעתי בסיכת הברזל. בשיער הרך שלה. השיער שהיה אסוף כל השנים על עורפה. זיכרון נורא שאסור לזכור.
לעולם לא אשכח את הבכי שלה. את קולה הקטן והרדוף בעודה מתרפקת על גופי, וידיה הקטנות והחזקות נתלות על צווארי.
הוא היה חבר של אבא שלי. חבר טוב. היא אמרה. הוא ליטף וחיבק אותי כל פעם שאבא לא היה. הוא אמר לי שהוא החבר הכי טוב של אבא ושהוא ידאג לי תמיד כמו אבא ממש. הוא אמר שיש לי שיער רך ודק כמו קורים מתוקים של דבש. הוא אמר שאני נראית כמו שמש. הוא עשה לי נעים בגב ובכתפיים. הרגשתי ילדה עם כנפיים.
אימא שלי לא אהבה שיש לי שיער ארוך. היא גם לא אהבה שהוא מלטף אותי ברוך. היא שמה לי סיכה מברזל בראש. היא סירקה את כל השיער שלי, מתחה אותו, קלעה לי צמה והשכיבה אותי לישון.
הוא נכנס למיטה שלי ראשון. הוא ליטף אותי לאט בגב. ממש לאט כמו צב. ואז הוא התחיל ללחוש. אחר כך הוא תפס אותי בראש. סיכת השיער שלי כאבה לי מאוד. לא יכולתי לראות. הוא חיפש בי כמו שמחפשים מחט בערימה של שחת. לא הוצאתי הגה מרוב פחד. העדפתי לשתוק ולחכות. אילמת כמו אלף סיכות.
פתאום היא השתתקה. ואז היא צעקה. ממש צעקה. לא ויתרתי לה. חיבקתי אותה ואספתי לאט את כל שיערה. הים מוותר, אמרתי לה שוב, לא תהיה סערה. זה הפחד אמרתי לה. הפחד החד במיוחד. כל הכאב הוא גל אחד.
רק גל אחד.
באותו לילה היא פיזרה את שיערה ואני הייתי שם איתה עד אור הבוקר. מלטפת שוב ושוב את הכאב ההוא, פורמת את הקשרים בתלתליה. בבוקר ההוא היא יצאה מחיי.
עברו לא מעט שנים מאז. פתאום, בלי שתכננו, נפגשנו, ככה סתם, בשדרות רוטשילד בתל אביב. היא היתה רכה ונינוחה. ילד קטן היה תלוי עליה. חייכתי אליה. כל כך שמחתי לראות אותה אמא. היא באה לקראתי ואז התחבקנו לאט לאט , חשות את הילד הרך שנמחץ בין שתינו באהבה רבה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
