 |
/images/archive/gallery/110/351.jpg שי טובלי.
צילום: רענן כהן  |
|
|
|
|
| שי טובלי מבקש לערער על האמונה שגורואים הם בהכרח סורחים וכושלים ושתלמידיהם הם שוטים ועיוורים. חלק א' |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שי טובלי
17/3/2005 11:02 |
|
|
|
|
|
|
|
מהי אחת המלים הכי לא "קוליות" בחברה בת זמננו? אני מפחד אפילו להגות אותה: "גורו". כמו הלורד וולדמורט ב"הארי פוטר", זוהי פרסונה נון גראטה, אישיות לא רצויה, מילה מושמצת שהס מלהזכיר. אפילו באגף שלנו, ה"ניו אייג'", הכי "אין" זה לשנוא גורואים.
לאט אבל בטוח, "גורו" הלכה והשתרשה בתודעה הקולקטיבית של ימינו בתור אחת הרעות החולות, עדות להתפוררותן של ציוויליזציות. "גורו" הוא, בלי ספק, נוכל ומאחז עיניים (אבל שרמנטי ובעל כאריזמה), שכל מה שהוא מחפש הוא שליטה באנשים וניצולם השיטתי. הגורו הוא מעין ערפד אנרגיה אכזרי, שגם אם כרגע הוא נראה חביב ונוח לבריות, הרי שביום מן הימים נגזר עליו
(בהתאם לחוק הגורואים הקוסמי) להפוך לנבל: הוא בהכרח ישכב עם תלמידותיו, יעשוק את כספם ורכושם של מעריציו ויתמכר לכוח שבידיו. לאמיתו של דבר, הכל התחיל בילדותו כשחבריו לכיתה צחקו עליו והוא סינן בין שפתיו מבלי ששמעו: "חכו שיום אחד אהיה גורו, ואז נראה מי יצחק...". תלמידיו של הגורו, מן הצד השני, הם בלי כל צל של ספק חבורה של יצורים תלותיים ואומללים, אשר מחפשים גאולה ממשיח שקר, וגם להם היתה כמובן ילדות נוראית. הם מחפשים משמעות מכיוון שחייהם ריקים, וכצאן מובל לטבח הם מפקידים את חייהם בידי הגורו הרשע. ביום מן הימים, הם כמובן יקפצו כולם אל מותם בהוראת הגורו וכך ימצאו להם ישועה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
קרו דברים, אבל אותם אנו נוטים לשכוח
|
|
|
 |
|
|
|
אני מודה שאותי זה לא משעשע. למען האמת, אני מלווה בשנים האחרונות בכאב רב את התהליך שבו מופקעת המילה הזאת מידי הקדושה ועוברת לשעשועיהם של ההמונים. לא שאני מתלונן: אחרי הכל, כך זה היה בכל עידן. ישוע נצלב, סוקרטס הורעל, וגורלות דומים פקדו עוד כמה מהחברים. ויחד עם זה, אי אפשר להתעלם מן המפולת התקשורתית שמתגלגלת לה מעל לראשינו בימים אלה ממש: אילנה דיין מגישה לנו מסמך מזעזע על הגורו דוד הר-ציון; אורי לוטן כתב כאן סדרת כתבות חשובה (ומזעזעת) על הגורו אושו; ב"שבעה ימים" סיפרו לנו איך מורה הדרך הרב מרדכי גפני ניצל/או לא ניצל מינית תלמידות שלו, וכן הלאה וכן הלאה. ובלי קשר לגורואים, אבל עם קשר עצום לתרבות הרוחנית, אושרת קוטלר הגישה לנו מסמך (שוב, מזעזע) על המרכז לקבלה של הרב ברג, ובמוצאי השבת שעברה צפיתי במסמך (המזעזע) ששודר בערוץ שמונה, תחת הכותרת "עידן הנשמה" - שעה שמציגה בקפידה את הניו אייג' העולה בתור קריסתה הסופית של החברה הישראלית לדורותיה. בתוכנית הזאת כל אדם שפנה לנתיב רוחני מסודר - מחסידי ברסלב ועד תלמידיו של הגורו הישראלי טיוהר - מוצג כתינוק שנשבה, כמי שעל החברה לעשות הכל כדי להשיבו לחיק הנורמליות הבטוחה.
עכשיו, אני הראשון שיודה, בלב נחמץ, שהסצינה הגורואית התוססת העלתה לא פעם ולא פעמיים פירות באושים. אני גם מאמין, למרבה הצער, שלמעלליהם של גורואים מסוימים יש תרומה מכרעת לציניות ההולכת וגוברת ביחס לאפשרות החיה של טרנספורמציה: אם אותם גורואים שמדברים על טרנספורמציה יכולים ליפול כפי שנפלו, אז נשאל ובצדק על איזו טרנספורמציה אנחנו מדברים בכלל? האם יתכן שינוי יסודי באדם, אם מנהיגיו הרוחניים אינם מדגימים טוהר של מניע בכל מעשיהם?
יחד עם זאת, אני תוהה האם בזיכרון הקולקטיבי שלנו חבויה תרמית מסוימת, בכך שאנו זוכרים רק או בעיקר את הגורואים שכשלו ואת הקהילות שנפלו. משהו בנו מסרב להכיר, באופן קולקטיבי, שקרו גם דברים יפים ואפילו נפלאים במסגרות של גורואים ושל קהילותיהם. משהו בנו מתעקש ללמוד לקח שאיננו נגזר באמת מתוך ראייה שלמה של המציאות. בפועל, היו גורואים נפלאים ואפילו (כן, כן) כתות נפלאות. אנשים למדו והתחייבו, והיו מסורים לתהליך טרנספורמטיבי עמוק. קרו דברים, אבל אותם אנו נוטים לשכוח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
טריפ שנתקענו בו קצת יותר מדי
|
|
|
|
|
|
|
למה? יש לכך סיבות די טובות. לפעמים קשה לשים לב, אבל אנחנו חיים בתוך עידן ותרבות מסוימים, שחלק גדול מאוד מאמונות היסוד שלנו הוא תוצר שלהם ולא שום יחודיות אינדיבידואלית כפי שהיינו רוצים להאמין.
אנחנו חיים בתקופה שאך זה עתה נחלצה מציפורני המסורות, הדתות, הפילוסופיות הגדולות, הלאומים ויתר ה"איזמים" (לא שאני חושב, כמו חילוניים רבים, שהמסורות והדתות הסתכמו ברצח, שחיתות ובגידה במורה הראשון, או שה"איזמים" למיניהם היו כישלון נורא, שבעור שינינו נמלטנו ממנו; אני מאמין שגם בהם היה יופי רב והישגים לא מבוטלים). המאה העשרים היתה מעין אנחת רווחה קולקטיבית: הנה אנחנו, אינדיבידואלים חופשיים, שיכולים לחשוב בכוחות עצמם ולנוע להנאתם בתוך המרחב של אינספור האפשרויות. אנחנו חופשיים לבחור, ויותר מכל - חופשיים לקדש את ההתנסות הסובייקטיבית שלנו מעל לכל. במילים פשוטות, אנחנו חופשיים לנסח את האמת שלנו, כי אלה הם החיים שלנו, ואנחנו נעשה בהם מה שבא לנו, ואף אחד לא יגיד לנו יותר מה לעשות!
לא שיש לי בעיה עם זה. זה נחמד מאוד, רק שלעניות דעתי, עכשיו, במאה העשרים ואחת, קצת נתקענו עם הטריפ הזה ומוטב להתקדם הלאה. ההישג היה יפה מאוד בתוך ההקשר של המאה העשרים. גם המורים הרוחניים הגדולים דחפו אותנו להינתק מכבלי המסורות, הדתות, הארגונים והסמכויות. אושו דיבר בתיעוב על הרבנים והכמרים ששלטו בחיינו עד לאותה נקודה. קרישנמורטי שלל כל סמכות רוחנית על מנת להדגיש את הנקודה שהאחריות למציאת האמת ולהגשמתה בחיים אלה מוטלת על כתפי האינדיבידואל לבדו.
וזה היה לגמרי "קול" אז, לדבר על "להיות אור לעצמנו" ולשחק את המשחק של "להיות עם אבל להרגיש בלי" (למשל, להיות עם קרישנמורטי, ובכל זאת להגיד שאין מורה ואין תלמיד). ויחד עם זה, משהו בעידן הנרקיסיסטי שלנו החל לעשות שימוש מתוחכם וציני באמיתות החשובות הללו, שהיו רלבנטיות כדי לשחרר אותנו כאנושות באותה תקופה: הגאווה שבהתנסות הסובייקטיבית וביכולת שלנו לנסח אמיתות, שנחשבות מכוח התקופה לתקפות כמו כל אמת אחרת שמסתובבת בשוק, גרמה לנו להאמין שאין יותר אנשים מפותחים מאיתנו ותודעות גדולות משלנו. אנחנו מקדשים את אי הוודאות ואת היחסיות של כל האמיתות ("האמת שלי", "האמת שלך"); אנחנו סוגדים לאינדיבידואליזם, בזים לכל סממן דתי ולועגים לכל ה"איזמים". כמו בסופרמרקט, אנחנו עוברים ולוקחים מפה ומשם, קצת מהמורה הזה וקצת מהמורה האחר. אבל גורו? מה פתאום?!
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ודאות בהכרח נתפשת כמגלומניה
|
|
|
|
|
|
|
רובנו מסכימים שבודהא היה מורה גדול, ומשה רבנו, והבעל שם טוב, והאר"י, ולאו טסה וכו', אבל זה רק כי הם מתים ורחוקים. הם לא מאיימים עלינו. הם נמצאים לגמרי בשליטתנו. אולם איננו יכולים להאמין לאף אחד שיצוץ כך פתאום ברוב חוצפתו, ויכריז על ודאות ועל חזון, וידבר על קיומה של אמת מעבר לאמת האישית שלנו, ויאתגר את האינדיבידואליזם שלנו ואת מידת המקוריות של החשיבה שלנו. ודאות בהכרח נתפשת כמגלומניה, מכיוון שאסור לאף אחד לטעון שהוא יודע משהו שאנחנו עשויים לפספס. ולא משנה שגם בודהא צץ פתאום מאי שם, וישוע, ולאו טסה, ומשה רבנו. הם כולם היו חוצפנים בלי תעודות. זה הרי מה שהופך את ההכרזה "אני יודע" לכל כך פרובוקטיבית, חצופה, אסורה, ולכן גם מחייבת עד דמעות.
מה אני מנסה להגיד כאן? אני מנסה לערער כאן (ברוב חוצפתי, אני יודע) על התפישה שהתקבעה נגד עצם הופעתו של גורו בשמי החברה והתרבות. אני מבקש לערער כאן על האמונה שגורואים בהכרח סורחים וכושלים, ושתלמידיהם הם שוטים ועיוורים. אני מאמין בכל לבי שכל עוד אנחנו שוללים בכזאת מכאניות את הסיכוי שיופיע אדם וידבר בשם האמת הנצחית, ויתכוון למה שהוא אומר, ויילך עד הסוף עם מה שהוא אומר ולא ייפול, וימשוך תלמידים רציניים שגם לא יפלו אלא רק יגדלו ויפרחו - אנחנו, למעשה, שוללים את הסיכוי להופעתו של טוב בעולם הזה. למעשה, אנו שוללים את הסיכוי להופעתו של טוב מוחלט בנו ודרכנו.
אני מבקש להציג מחדש את הפורמט הזה של גורו-תלמיד כאחת מצורות האהבה הנעלות ביותר שיש, כאשר גם הגורו וגם התלמיד מונעים מכוחה של אותה אהבה אחת ויחידה. ומעבר לכך, בשבוע הבא גם אציג תפישה משוכללת ועדכנית של תופעת הגורו, פוטנציאל שטרם נחשף במסגרת היחסים הזאת.
שי טובלי, מורה רוחני, סופר, עיתונאי וראש קהילת דהרמה | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
