'ניו אייג NRG - דרושה תרבות רוחנית חדשה

ראשי > ניו אייג' > שי טובלי

דרושה תרבות רוחנית חדשה

יש תלמידים, יש מורים, יש סדנאות, מפגשים, ספרים ומגזינים - אבל תרבות רוחנית אמיתית אין בישראל. שי טובלי בוחש בסלט הישראלי העשיר והכאוטי המכונה "ניו אייג'"

דפדף בניו אייג'

שי טובלי
6/4/2005 12:45

לפני שלושה שבועות פורסם במוסף הספרות של עיתון מעריב מאמר מצוין של הפרופסור והעורך הספרותי מנחם פרי. הוא העלה בו נקודה חשובה ומעוררת: שאף על פי שבישראל יש סופרים טובים, ויש קוראים טובים, ויש ספרים טובים, אין ספרות. רוצה לומר: אין תרבות ספרותית בישראל. אין שיח רציני ואין אווירה של התלקחות יצירתית משותפת - התחושה של כיוון וכיוונון קולקטיביים יותר ושל חזון שעומד באוויר, שהוא גדול יותר מסך כל הספרים, הסופרים והקוראים הקיימים.

זה היה מאמר רציני וזו היתה תלונה רצינית, אבל אני בטוח שהוא הרגיז לא מעטים בסצינה הספרותית בישראל. מה הבנאדם רוצה? אנחנו עסוקים. ואם יש ספרים, ויש סופרים, ויש קוראים, אז יש ספרות. אפשר להאשים את הפרופסור פרי שהוא רומנטיקן או לחילופין, אליטיסט. ויחד עם זאת, אני לגמרי יכול להבין את הרעב שלו. כמי שיש לו עבר ספרותי מאחוריו, גם אני זוכר איך בנעורי מוספי הספרות בישראל

היו אירוע ששווה לצפות לו. ביקורות ספרות לא היו סתם ביקורות בנות 400 מילה - הן היו מסות שדנו בהתרגשות בתהליכים ספרותיים ובעקרונות ספרותיים וברעיונות, ולא רק בשורה התחתונה של "אהבתי, לא אהבתי".

עכשיו, איך הסתנן הפרופסור פרי אל אגף הניו אייג'?. ובכן, מפני שהקביעה שלו תקפה לחלוטין גם לגבינו - לגבי כל אלה שנכללים כמרכיבים בסלט הישראלי העשיר והכאוטי המכונה "ניו אייג'" (ועוד נדבר על הסלט הזה קצת יותר בהמשך). גם כאן יש תלמידים רוחניים, ויש מורים רוחניים, ויש סדנאות ומפגשים וסמינרים, ויש ספרים והרצאות ומגזינים - אבל לא, אין רוחניות בישראל. אין תרבות רוחנית אמיתית, של שיח ער, מתלקח ויצירתי, של בחינה משותפת וכנה. כך קורה שמרוב פעילות רוחנית מיטשטשות כל ההבחנות ולפתע נדמה שלא רק שיש רוחניות בישראל אלא גם שמדובר בתנועה חזקה ומשמעותית, במומנטום חדש שנוצר. אבל, לדאבון לבי, זוהי אשליה.


	יותר מדי סובלנות עשויה להפוך לאויב של צמיחה תרבותית


	אני כותב את השורות האלה דווקא בזמן שעל שולחני מונח ניצן ראשון של תרבות רוחנית אמיתית. בימים אלה ממש יצא ספרם המשותף של נסים אמון ונחום לנגנטל, "כשמשה פגש את בודהא: שיחות על יהדות ובודהיזם". לא אדבר כאן בהרחבה על הספר הזה (שהוא ניסיון מעניין בפני עצמו), אך באופן עקרוני קרה כאן משהו חשוב: ניסים אמון, מורה הזן-בודהיזם הפופולרי, ונחום לנגנטל, איש המפד"ל והציונות הדתית, נפגשו לסדרת שיחות שלב לבה הוא הקשבה והפריה הדדית. ביחד הם מצביעים על גדולת וחולשת שתי הגישות שלהם. ביחד הם מביטים על הרוחות המנשבות בישראל, ובודקים האם ניתן למצוא מענה למצב העניינים שבו אנו נתונים מתוך המסורות שאליהן הם משתייכים. ביחד הם מביטים אל העבר ואל העתיד, ומנסים להבין תופעות ומגמות. ביחד הם נפגשים בנקודות השקה מעניינות בין שתי המסורות, וביחד הם מדגישים הבדלים חשובים. מבחינתי, החשוב הוא שהם הלכו מעבר לסובלנות. סובלנות היא דבר נחמד וטוב, אבל יותר מדי סובלנות עשויה להפוך לאויב של צמיחה תרבותית. אם נתקעים בעמדה של סובלנות, נשארים לכודים בנקודת מבט של "אני מכבד אותך ואת דרכך, וגם אני מכבד אותך ואת דרכך, אז בוא ניפרד כידידים". מעבר לסובלנות, נח לו פוטנציאל יצירתי עצום, הגלום בסינתזות ובאינטגרציות - בהרכבות של כמה נקודות מבט, סותרות רק לכאורה, לכדי הפכים משלימים, ואז בהתעלות משותפת לנקודת מבט חדשה, שהיא גדולה יותר מסך כל נקודות המבט, ובו בזמן כוללת אותן בחובה.


	מה זאת הארה


	כשאני מביט לכיוונה של ארצות הברית (ומצהיב מקנאה), אני רואה תרבות רוחנית משגשגת. אין לי שום כוונה לעשות אידיאליזציה לארצות הברית - אני מודע לגמרי לתמונה השלמה ולתחלואים הזועקים שבתוכה. ועם זאת, אני רואה שם חבורה של עשרות מורים רוחניים, הוגים, מדענים, חוזי עתיד ופילוסופים, שנתונה בתוך שיח מתלקח ואקסטטי, אשר מוליד בתורו צורות חשיבה חדשות, שבנפרד הם לא יכולים היו להשיג. מי שאחראים במידה רבה לתרבות החדשה הזאת הם המורה הרוחני האמריקאי אנדרו כהן והפילוסוף האינטגרלי קן ווילבר. כהן עשה זאת באמצעות המגזין שלו What Is Enlightenment, שהוא כמדומה כתב העת הרוחני החשוב ביותר בעולם כיום, שבמשך כבר למעלה מעשר שנים מעלה שאלות רוחניות גדולות ומאתגרות ודוחף את גבולות החשיבה האנושית ואת גבולות החוויה האנושית המוכרת בצורות מעוררות מחלוקת וחצופות ביותר. בשנותיו הראשונות כתב העת הזה אסף תשובות מעמיקות מכל מורה רוחני או הוגה רוחני רציני שיש בנמצא - מכל המסורות, הגישות והדתות. בשנותיו המאוחרות יותר הוא כבר החל להתבסס כמוביל דרך בעצמו: נוצרה דרכו חבורה ממשית של אנשים שעסוקים באופן אותנטי ולהוט בשאלות הקיומיות הכי גדולות; אנשים שעסוקים בקפיצה הקוואנטית הבאה של האנושות באותה מידה של עניין שרובנו משקיעים בשאלות כמו מה יעלה בגורל האוברדראפט שלי בבנק או מתי סוף סוף אמצא את החצי המשלים שלי. ווילבר עשה את אותו דבר באמצעות המכון שלו לפילוסופיה אינטגרלית. ביחד הם עושים שם שמח: משווים מודלים, נתיבים ורעיונות חדשניים, וכך מעוררים אותי, ועוד רבים אחרים, לחשוב אחרת, לחשוב בגדול. ב- What Is Enlightenment הם משווים את עצמם, בלי בושה או היסוס, לתקופות הכי משמעותיות של רנסאנס תרבותי ורוחני בהיסטוריה של האנושות: התקופה של יוון העתיקה (סוקראטס, אריסטו ואפלטון), התקופה שבה נולד בודהיזם המאהיאנה כקונטרה להתנוונות הכללית שקרתה בבודהיזם, התקופה שבה הופיע ישוע, וכן הלאה וכן הלאה. ולא נעים לי לומר, אבל הם צודקים, לגמרי צודקים: הם מביאים לעולם תרבות במקום שנדמה שאין יותר מקום לתרבות. הם מביאים לעולם שיח במקום שנדמה שאין יותר על מה באמת לדבר.


קו ווילבר (למעלה) ואנדרו כהן. מייצרים שיח רוחני אמיתי


	עשיר וססגוני אבל לא כל כך אכיל


	הניו אייג' הוא סלט עשיר וססגוני, אבל לא כל כך אכיל. הוא סלט, מכיוון שהבחנות חשובות כבר לא נעשות בו. למשל, ההבחנה שלפיה השתתפות בוויפאסנה מפעם לפעם וחיים של שיפור עצמי והתבוננות עצמית שקולים לחיים שמוקדשים לטרנספורמציה אמיתית. צמחונות, סדנאות שתיקה, תקשורים, הילינג ושיאצו מתערבבים זה בזה ללא הכר. כך זה גם נראה בפסטיבלים הרוחניים שלנו: קצת מזה וקצת מזה, והנה יש לנו סצינה רוחנית. אבל אחד התנאים הבסיסיים ליצירתה של רוחניות אמיתית הוא להעז לעשות הבחנות חשובות. כך, במציאות ישנם מתי מעט שדוחפים את גבולות החוויה והחשיבה האנושית. עניינם הוא טרנספורמציה ממשית, שינוי כולל מן היסוד - לא רק של עצמם. והם תמיד בודדים. לכן, טרנספורמציה אינה ניתנת להשוואה עם שום דבר אחר. למעשה, היא מצויה מחוץ לסלט הניו אייג', והיא קנה המידה של עצמה. כמו אצל הפרופסור פרי, יש רם אורן ויש דוד גרוסמן, ישנם מובילי תרבות רוחנית וישנה "רוחניות" של המסות, וחיוני להבדיל ביניהם. ברגע שנתחיל לסמן הבדלים אמיתיים, מגיע השלב הבא: אנחנו חייבים לחפש האחד את השני. אלה שבאמת מעוניינים ליצור משהו חדש, שהוא גדול יותר מסך כל החלקים המרכיבים אותו, צריכים לשלוח איתותים שהם מעוניינים בהידברות ובחשיבה משותפת. תרבות רוחנית פעילה תהיה מצב שבו מוחות טובים, חושבים ויצירתיים, ייפגשו וידונו בכנות במצב העניינים הנוכחי, יעוררו השראה האחד בשני ויולידו ביחד משהו גדול יותר (ולו זמני בלבד). החשוב מכל הוא שהם יתאגדו תחת שאלות משותפות ולא רק בצלן של התשובות המוחלטות שכל אחד מצא לעצמו. לשם כך, יש צורך עליון בוויתור על חשיבות עצמית, גאווה וידענות, וצורך עליון גם בקיומו של דחף יצירתי משותף. אחרת, מלים הן רק מלים.





	אנחנו זקוקים בדחיפות למקורות השראה אמיתיים, למובילי דרך נועזים. אנחנו זקוקים נואשות גם למפגשים רציניים בין קבוצות רוחניות שחושבות ביחד על עתיד האנושות, עתיד המדינה ומצב התרבות הנוכחית. אחרי הכל, באופן כללי אין לנו תרבות אמיתית בישראל, והשאלה הגדולה כעת היא: מהיכן עומדת לצמוח תרבות כזאת? איזה אגף, אם בכלל, עומד להוביל את הדרך עכשיו? זהו השלב הבא של הניו אייג': הרגע שבו העוסקים ברוחניות אמיתית יזהו זה את זה ויתחילו לטפח באופן מודע שיח יצירתי. או אז עשויות לצוץ צורות חדשות ומפותחות יותר של חשיבה - ומי יודע, אולי יהיה זה העולם הרוחני הלא ממוסד שיתחיל להעלות מקרבו תשובות ממשיות לשאלות הבוערות ביותר של האדם המערבי בן זמננו.