 |
/images/archive/gallery/282/806.jpg רמאנה מהארשי.
 |
|
|
| העצמי הוא העולם. העצמי הוא 'אני'. העצמי הוא אלוהים
|
|
| במרכז החקירה העצמית של רמאנה מהארשי עומדת ההבנה שאם יחקור האדם בנחישות וביסודיות לתוך טבעו שלו, לתוך עצמו, תחכה לו שם הפתעה שלא ציפה לה. חלק שלישי ואחרון
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עומר יריב, טירוואנמאלי
14/4/2005 10:47 |
|
|
|
|
|
|
|
התורה האמיתית
של רמאנה מהארשי ניתנה בעיקר בשתיקה. מילים היו בעיניו מעוטות ערך יחסית לדממה ולמעשה. אנשים שזכו לפגוש אותו מציינים תמיד את נוכחותו הממגנטת ומבטו החודר, אך גם הם התעקשו פעמים רבות לקבל ממנו גם תורה שנאמרת במילים, והוא מילא את מבוקשם.
מכיוון שלא קיבל הכשרה רשמית בכתבי הקודש, אלא שאב את הידע שלו מחווייתו האישית, היו המילים בהן השתמש פשוטות ויומיומיות. (למרות שאלו שתרגמו אותן לאנגלית התעקשו על שפה גבוהה). כאשר החל זרם העולים לרגל לגבור, קרה שאחדים מאותם עולי רגל העניקו לו במתנה עותקים של כתבי קודש, והוא ישב ולמד אותם. בבסיס כל הכתבים שקיבל הוא זיהה את החוויה ששינתה את חייו ואת המצב בו הוא נמצא, מצב השחרור. בידע הזה הוא השתמש על מנת לעזור לאנשים להבין את כוונתו, תוך שהוא מפנה אותם גם לכתבים הינדים, נוצריים ואחרים שהיו מוכרים להם. אך עם זאת חווייתו האישית והידע שצבר מיד ראשונה היו המקור העליון של הסמכות שקישרה בין כל אלו, והם שאפשרו לו למצוא את התמצית והכוונה מאחורי הכל.
מיום שכתב על פיסת נייר את העצה הרוחנית הראשונה שהעניק ועד ליום מותו, הייתה "החקירה העצמית" הדרך העיקרית (מעבר לדממה) עליה המליץ לצורך ההגעה לשחרור. רק כאשר תלמידיו התעקשו שייתן עצה הנוגעת לתרגול הספציפי שהכירו, היה נעתר. "החקירה העצמית", שמיד תוסבר, היא לא המצאה של רמאנה. היא קיימת במסורת הנקראת "נייאנה יוגה" (Jnana Yoga, היוגה של הידע) במשך אלפי שנים. ההר ארונצ'לה היה מאז ומתמיד מרכז של נייאנה יוגה, למרות שרמאנה לא ידע זאת כאשר הגיע לשם. גם החוויה שעבר רמאנה בגיל 17 היא סוג של חקירה עצמית שארעה באופן ספונטני. אבל מתוך נסיונו האישי הצליח רמאנה להפוך את החקירה העצמית מתרגול ששמור למתי מעט לתרגול שכל אחד מוזמן לעשותו, בכל מקום ובכל מצב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ארונצ'לה, ההר הקדוש
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
במרכזה של החקירה העצמית עומדת התחושה המוכרת כל כך לכולנו, תחושת ה"אני", וההבנה שאם יחקור האדם, בנחישות, ברצינות וביסודיות, לתוך טבעו שלו, לתוך עצמו, תחכה לו שם הפתעה שלא ציפה לה. מעבר לרעיונות ("אני ישראלי", "אני גבר/אישה"), מעבר לגשמיות של הגוף, מעבר לנוכחות הכמעט מתמדת של המיינד, מחכה לאדם ההכרה בכך שטבעו האמיתי אינו קשור לכל אלו. טבעו האמיתי של האדם, על פי האדוואיטה ועל פי רמאנה, תמיד היה, תמיד יהיה, ותמיד הוא לא אחר מאשר ברהמן, טבע הבודהה, אלוהים, או כל מילה אחרת שנידונה גם היא להיכשל בנסיונה ללכוד משהו כל כך בלתי ניתן ללכידה וביטוי. כאשר מכיר האדם בטבעו האמיתי, שלמרות שהוא נוכח בכל רגע ורגע של חיינו הוא נדמה כנסתר עד שזרקור המודעות מופנה כלפיו, הוא מבין בכל רמ"ח אבריו שכל רמ"ח אבריו והמיינד שלו הם לא יותר מאשליה, משחק-חלום שחווה העצמי האמיתי. ולא רק החוקר עצמו אותו העצמי. היקום כולו, על כל גלקסיה וכל אלקטרון שבו, הוא לא פחות מהמודעות הקוסמית שהיא העצמי
הבסיס של החקירה העצמית הוא בשאלה הפשוטה לכאורה "מי אני?". אם נניח בצד לרגע את הקונוטציות הקלישאיות של שאלה זו וביטויים דומים שנגזרים ממנה (כמו "מחפש את עצמו") וננסה לחקור ברצינות "מי אני?", התוצאות, כאמור, עלולות להיות מפתיעות. החקירה האינטלקטואלית אמנם תוכל לקחת אותנו מעבר לשכבות העליונות של זהותנו, אך בשלב מסוים נגיע למחסום שעליו האינטלקט אינו מסוגל לגבור, שכן החקירה העצמית דורשת גם התבוננות שאינה אינטלקטואלית, ואינה מצפה לתשובה. האדם שיכול להסביר הכי טוב את החקירה העצמית הוא רמאנה עצמו, ועל כן אעזר כאן בתרגום חופשי של חלקים מאחד התיעודים הראשונים של עצה רוחנית שהעניק בכתב.
מי אני? ראשית כל, עלינו להיות מודעים לחשיבותה של המחשבה "אני", שהיא המחשבה הראשונה והבסיסית של המיינד, והיא למעשה הולדת האגו. "מכל המחשבות העולות במיינד, מחשבת ה'אני' היא הראשונה. רק לאחר שהיא עולה, עולות שאר המחשבות. רק לאחר הופעת הגוף הראשון ('אני' - ע.י.) מופיעים הגוף השני והשלישי ('אתה' ו'הוא' - ע.י.). ללא הגוף הראשון, לא היו השני והשלישי".
עתה, מטרתנו היא להשקיט את המיינד, עד למצב שבו אפילו מחשבת ה"אני" אינה קיימת. כאן באה לעזרתנו השאלה "מי אני?", המחזירה את המודעות למקורה של מחשבת ה"אני", ובכך שורפת את שאר המחשבות. כאשר תהליך החזרה למקורה של מחשבת ה"אני" חוזר שוב ושוב, לבסוף גם מחשבת ה"אני" הבסיסית נשרפת, ועימה השאלה "מי אני?". או במילותיו של רמאנה:
"שאלה: כיצד יהפוך המיינד לשקט?
תשובה: על ידי החקירה 'מי אני?'. המחשבה 'מי אני?' תהרוס את כל שאר המחשבות, וכמו מקל שמשתמשים בו להפוך במדורה, גם היא תיהרס לבסוף. אז תעלה הידיעה העצמית.
שאלה: ובאילו אמצעים ניתן לאחוז במחשבה 'מי אני?' באופן קבוע?
תשובה: כשמחשבות אחרות עולות, על האדם להימנע מלהיסחף עימן, אלא במקום זאת לחקור: 'למי הן עולות?" אין זה משנה כמה מחשבות עולות. עם כל מחשבה שעולה על האדם לחקור בשקדנות ובהתמדה 'למי עולה מחשבה זו?' (To whom does this thought arise?). התשובה שתגיע תהיה 'לי'. אזי, אם האדם חוקר 'מי אני?' (Who am I?), המיינד יחזור למקורו. המחשבה שעלתה תושקט. עם תרגול חוזר באופן זה, המיינד יפתח את היכולת להישאר במקורו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השאלות "למי עולה מחשבה זו?" ו"מי אני?" שומרות את המודעות של האדם במקום ממנו נוצר האגו ומחשבת ה"אני", ומונעות ממנו להיסחף עם מחשבותיו. התשובה לשאלה הראשונה היא באופן קבוע "לי", מכיוון שמטבע הדברים כל אדם מודע למחשבותיו שלו. השאלה השנייה, "מי אני?", נותרת לעומת זאת לרוב ללא תשובה. לאחר שהמיינד מבין את חוסר היכולת של התשובות המוכנות שלו לספק תשובה לשאלה "מי אני?", הוא נותר ללא תשובה לשאלה, ולמעשה לכך בדיוק מכוונת החקירה. אם היה מדובר בתרגול זן, ייתכן והייתה מתווספת הגדרה כמו "עליך להפוך לתשובה", אך רמאנה לא סיפק הגדרה שכזו. המטרה בחקירה "מי אני?" אינה למצוא תשובה שהמיינד מסוגל לתפוס אותה, אלא להשקיט את המיינד ולהגיע אל מעבר לו.
"שאלה: כמה זמן צריך לתרגל חקירה זו?
תשובה: כל עוד ישנם במיינד רשמים של חפצים, אובייקטים, יש צורך בחקירה 'מי אני?'. כשהמחשבות עולות עליהן להיהרס בזמן ובמקום שבו הן נוצרות, על ידי החקירה. אם האדם פונה להגות בעצמי ללא הפסק, עד שהעצמי מושג, די בזאת".
במצב זה, שבו מחשבת ה"אני" נעלמת באופן קבוע, מושג השחרור. ההזדהות עם הגוף והמיינד פוסקת, ובמקומה מתחילה הזדהות עם הטבע האמיתי של האדם. ומהו טבעו של העצמי? מכיוון שכאמור כל מילה שהיא תיכשל מללכוד את המשמעות האמיתית של העצמי, הכתבים ההינדים צמצמו אותה לשלוש מילים: סאט-צ'יט-אננדה, שתרגומן הוא: קיום-תודעה-אושר.
"שאלה: מהו טבעו האמיתי של העצמי?
תשובה: האמת היא שהעצמי לבדו קיים. העולם, הנפש האישית ואלוהים הם תופעות בתוכו, כמו פס הכסף שמופיע על פני הפנינה. שלושת אלו מופיעים יחדיו ונעלמים יחדיו. העצמי הוא המקום שבו אין מחשבת 'אני' לחלוטין. לזאת ייקרא 'שתיקה'. העצמי הוא עצמו העולם. העצמי הוא עצמו 'אני'. העצמי הוא עצמו 'אלוהים'. הכל הוא שיווה, העצמי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
