 |
/images/archive/gallery/290/588.jpg בודהה.
 |
|
|
| המהפכה המדיטטיבית של הבודהה |
|
| תומר פרסיקו ממשיך לעשות סדר בסלט שיטות המדיטציה בהודו והפעם: גם בודהה עשה יוגה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
17/4/2005 11:23 |
|
|
|
|
|
|
|
בכתבים הבודהיסטיים שהגיעו לידינו נמנות בזמנו של הבודהה 62 אסכולות פילוסופיות שונות שהתמודדו על לבו של המחפש הרוחני בצפון הודו. למרות חילוקי הדעות המהותיים ביניהן, בין אם השקפתן היתה מטריאליסטית או אידיאליסטית, פטאליסטית או כזו המקדשת את הרצון החופשי, צידדו כמעט כולן בסגפנות קיצונית כדרך הנכונה להתמודד עם מצוקות הקיום ולהגיע לשחרור. בין אותם זרמים פילוסופיים התפתחה גם טכניקת המדיטציה שאליה נחשף הבודהה עצמו כמחפש רוחני.
במאמר זה בכוונתי להציג את המדיטציה היוגית - החלק בפילוסופיה ההינדית העוסק בתרגולים עצמם שנועדו להביא את האדם לשחרור המיוחל, למוקשה. היוגה היא הצד הפרקטי של פילוסופיית הסאמקיה, שהיא, בין זרמי הפילוסופיה ההינדואיסטית הרלוונטיים לנו, היחידה שהיתה מפותחת כתורה עצמאית במאה השישית לפנה"ס (הוודאנטה והטנטרה מאוחרות יותר).
הסאמקיה היא פילוסופיה דואליסטית, ואפיון זה שלה חשוב מאוד לענייננו. היא מחלקת את היקום, באופן כללי, לשני עצמים, שתי מהויות, שתי ישויות-בסיס: פּורוׂשה, הסובייקט, ופּרקריטִי, האובייקט. כל הווייתנו מבוססת על השניות הזו בין הסובייקט היודע לאובייקט הידוע. פרקריטי (שבדרך כלל מתורגם כ"טבע") הוא הבסיס לכל הקיום האובייקטיבי, בין אם חומרי ובין אם נפשי.
כאובייקט המשתנה, פרקריטי הוא העולם המתהווה - בתוכו גלומות כל האפשרויות, הוא ה"בכוח" של כל ה"בפועל".
במגע, שנחשב קטסטרופלי, עם פורושה עובר הפרקריטי תהליך אבולוציוני אשר בסופו נוצר העולם וכל אשר בו. הפורושה הוא ההכרה הטהורה, המחולקת למונדות של חיים, השזורה בפרקריטי, אך היא אינה פועלת לעולם. ה"אני" הקונבנציונלי הוא התפיסה האשלייתית של הפורושה בכך שהוא זה שחושב, מרגיש ועושה. למעשה, כמובן, כל פעולה היא רק של הפרקריטי, שכן היא נתפסת כאובייקט להכרה - כלומר היא אינה הסובייקט. השחרור מהאשליה על כן הוא רק ברמה הפנומנלית (הרי הפורושה חופשי תמיד), כאשר הפורושה מבין את סדר הדברים כפי שהוא. השחרור, אם כן, מושג על ידי ידע, אך הוא אינו תיאורטי, והוא אינו תוצאה של ספקולציה תיאורטית. הוא התוצאה של תרגולי היוגה.
כיום מוכר פטנג'אלי כסמכות העליונה של היוגה, אך הוא חי במאה השניה לפנה"ס, וברור כי הסתמך בסדרת "סוטרות היוגה" המהוללת שלו על מקורות עתיקים במאות שנים. מטקסטים אלו עולה שהעיקר ביוגה הוא מערך התרגולים שלה, שכולל דחיקה ודחייה מוחלטת של כל מצב הכרתי על ידי הפעלת תרגולים מנטאליים ופיזיולוגיים שונים. ביוגה הקלאסית אנו נדרשים לנהוג על פי תוכנית בת שמונה שלבים, הכוללת: שמירה על כללי מוסר, שמירה על כללי סגפנות ויראת אלוהים, הצבת הגוף בתנוחות מועילות לריכוז, תרגולי נשימה שונים, תרגולים המביאים לחסימת החושים, תרגילי ריכוז, כניסה לטראנסים שונים וריכוז עליון, חד וממוקד הנקרא "סמאדהי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
היוגה, אם כן, מתבססת על פילוסופיית הסאנקיה הדואליסטית, ולכן קובעת שעולם התופעות הוא אמיתי, כלומר אינו אשליה (כפי שגורסים לעתים כתבים ודאנטיים). דווקא בגלל ממשותו של העולם הוא נחווה כאיום אמיתי, ובוער בעצמותיו של היוגי הצורך לדחות אותו ולברוח ממנו, שכן רק על ידי דחיקתו מהכרתו יוכל היסוד הפורושי שבו להבין את טעותו, ולהשתחרר מן המעורבות הקטסטרופלית בפרקריטי. נזכור מוטיב חשוב זה של היוגה, כאשר ניחשף לאופי המוניסטי, אחדותי של הבודהיזם.
עוד היבט חשוב ביוגה הוא הרצון. במדיטציה היוגית מופעל כוח רב של ריכוז מצד היוגי. זוהי מתודה מבוקרת ורצונית. היוגי בפירוש אינו מחכה בסבלנות ובחוסר תשוקה שתיפול עליו חוויה מיסטית - הוא יושב ומתרכז בכל כוחו על מנת להביא אותה, להכריח אותה לבוא. לפי היוגה, הפעולות הספונטניות של המוח שצריך לדחוק ולדחות לפני שטבעו האמיתי של הפורושה יתגלה הן חמש (כפי שאנו רואים, הפילוסופים ההודים מחבבים במיוחד רשימות): 1. השערות נכונות. 2. השערות שאינן נכונות. 3. דמיונות ופנטזיות. 4. שינה. 5. זיכרון.
הנה ציטוט מאופנישאדת סוטסוטארה שממחיש השקפה זו:
"בהחזיקו את הגוף זקוף, שלושת חלקיו משוחים למעלה, בגרמו לחושים להתכנס בתוך הלב על ידי ההכרה, החכם צריך לעבור את כל הנהרות המפחידים בעזרת הרפסודה שהיא ברהמן. כאשר הוא כאן דיכא את נשימותיו וכאשר הוא הביא את תנועותיו תחת שליטה, כאשר נשימתו פחתה, עליו לנשום דרך האף. בזהירות, החכם צריך להחזיק בהכרתו כאותה מרכבה הקשורה לסוסים נוראיים".
ועוד אחד, מהמהבראתה: "הוא צריך להיות ללא רעד כעמוד-אבן, וללא תזוזה כהר; החכמים שיודעים ללכת לפי הכללים קוראים לו "אחד הפועל ביוגה". הוא לא שומע ולא מריח ולא טועם ולא רואה; הוא לא מבחין בשום מגע, וההכרה [שלו] אינה יוצרת מושגים. כחתיכה של עץ, הוא אינו רוצה דבר, ואינו מבחין [בדבר]".
ההישג העליון של היוגי, אם כן, הוא הפסקה מוחלטת של כל פעילות, הן גופנית והן מוחית. זהו הסמאדהי, או במינוח של הקאנון הפאלי הבודהיסטי בו ניתקל מאוחר יותר, נִירודהא-סמפטי. זהו השלב העליון במערכת הג'אנות אשר מבוארת בקאנון הבודהיסטי, ומהווה, כאמור, תיאור כמעט מושלם של המדיטציה ההינדואיסטית. מערכת הג'אנות היא מערכת מדיטטיבית הכוללת את נעילת החושים, דחיית המחשבה וריכוז הממוקד באובייקט יחיד בתוך-תוכה של ההכרה. על היוגי לחתור לעלייה מתמדת לקראת מצבים הכרתיים חסרי צורה ותוכן. זו הפארדיגמה של המדיטציה ההודית הקלאסית, המדיטציה שבודהה דחה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
באופן אירוני, ניתן לשאוב את מירב הידע על המדיטציה היוגית דווקא מן הכתבים הבודהיסטים. אכן, בכתבים הפאליים, הבודהיסטים, מוצגות במקביל שתי טכניקות של מדיטציה: האחת נקראת "פיתוח שלווה" (סמאתבאואנה) והשנייה "פיתוח תובנה" (ויפאסנבאואנה).
למרות שהיום משמשת גרסה מרוככת מאוד של הסמאתבאואנה כשלב מוקדם המכין את המודט למדיטציית הוויפאסנה, הרי שאז כללה טכניקה מדיטטיבית זו את מערכת הג'אנות, שהיא למעשה המורשת היוגית שפרחה בהודו לפני בוא הבודהה. הוויפאסנבאואנה מהווה פיתוח בודהיסטי ייחודי. אין זה מפליא שבכתבים הבודהיסטיים מופיעה גם הטכניקה המדיטטיבית ההינדואיסטית, למרות ששיטת מדיטציה זו מנוגדת בתכלית לשיטות הבודהיסטיות המתוארות בכתבים מקבילים, ולמרות שניטשו ויכוחים פנים-בודהיסטיים באשר לטיבה - השפעה על הבודהיזם המתפתח היא מן ההכרח בסביבה הרוויה כל כך ביוגה. ההוכחה המכרעת שהג'אנות, לא רק שאינן בודהיסטיות במהותן, אלא הן-הן הטכניקה המדיטטיבית שרווחה לפני המהפכה של הבודהה, היא דבר התנסותו של הבודהה עצמו, במהלך חיפושו הרוחני, במדיטציית הג'אנות, ודחייתה כבלתי מספקת.
"פיתוח השלווה" (להלן, סמאתה) שואף להגיע למצבים בהם ההכרה מאופיינת בדממה מנטלית הולכת וגוברת. הסמאתה מורכבת משני יסודות: המאמץ להגיע לריכוז הגבוה ביותר, ובד בבד המאמץ לדכא את כל התהליכים המנטליים. זה מושג על ידי מיקוד חריף יותר ויותר של המודעות, כאשר ההכרה נסוגה והולכת מכל גירוי פיזי ומנטלי. הסמאתה נקראת "מדיטציה אבסטרקטית", משום שהיא עוברת בצורה סיסטמתית דרך שלבים עוקבים של "היבלעות" מנטלית שבהם פוחתים והולכים קלטי החושים והתוכן ההכרתי. כך ניתן להגיע למצבי הכרה מזוככים ודוממים במיוחד, ואף למצב בו ההכרה עצמה חדלה מלתפקד. חשוב לעמוד כבר עכשיו על כך, שהסמאתה אינה משנה את טבעה של ההכרה, אלא רק את תוכנה. ביציאה מהמצבים המיוחדים האלו של ההיבלעות, היוגי חוזר למצב ההכרתי הנפוץ (ובתלות בעומק הטראנס, עם זיכרון מסוים ממה שעבר עליו), מצב שבעיני הבודהיסטים אינו מספק, שכן הוא אינו יותר מהקיום הסטנדרטי, שכידוע מעצם טבעו רווי בחוסר-סיפוק.
מהי, אם כן, הסמאתה - מהי מערכת הג'אנות? מערכת הג'אנות היא שמונה שלבים (ועוד שלב) של התעמקות מדיטטיבית, בהם היוגי מגביר עוד ועוד את ריכוזו על ידי תרגולים שונים. בג'אנות ההכרה שוקעת כולה באובייקט אשר בו היא מרוכזת, כאשר הפעילות המחשבתית והחושית מגיעה לעצירה מוחלטת. הג'אנה אינה מצב של אוטוסוגסטיה, ולבד מהרמה התשיעית, שלמעשה מובדלת ממערכת הג'אנות, אינה יכולה להיחשב מצב של קומה. מצד שני, ג'אנה אינה "התבוננות" במובן המערבי-דתי של המילה, שכן, כאמור, ביסודה הפסקת המחשבות וההרגשות. התיאוריה היתה שבמצב של שקט והשוואה גמורה של ההכרה, המציאות משתקפת בצורה האמיתית ביותר, כנוף קסום בפניו של אגם שמימיו שקטים. כאמור, במעלה מערכת הג'אנות עובר היוגי לשלבים גבוהים יותר ויותר של ריכוז, בהם תוכן ההכרה הולך ופוחת. כל ג'אנה היא טראנס בעל אפיונים ספציפיים ופרטניים, והיוגי הנמצא בתוך הג'אנה נבלע במצב ייחודי, שאינו דומה לכל מצב אחר שבחיי היומיום. זהו אחד ההבדלים המהותיים בין הג'אנות לויפאסנה.
לצורך כניסה לג'אנה, על היוגי לבחור אובייקט שעליו הוא ימקד את יכולת הריכוז שלו. שמונת הג'אנות מתחלקות ביניהן לארבע ג'אנות תחתונות וארבע עליונות (הנקראות גם הג'אנות "חסרות הצורה"). ההבדלים בין קבוצות אלה הם רמת הריכוז, כמותן ועוצמתן של הפעילויות הגופניות והמוחיות שעדיין מקיים היוגי, ואובייקט הריכוז. באופן כללי, מושאי הריכוז בארבע הג'אנות התחתונות הם אובייקטים ותכונות אותן כדאי לטפח, או לדחות (אחווה, אושר, שלווה). מושאי הריכוז של ארבע הג'אנות העליונות הם המהווים את שמות אותן ג'אנות ("חלל אינסופי", "מודעות אינסופית", "שום-דבריות" ו"לא תפיסה ולא לא-תפיסה"). על ידי ריכוז עמוק באובייקט הנבחר מגיע הרגע בו נפסקת לחלוטין ההכרה הנורמלית. המודעות "שוקעת" באותו אובייקט, ונשארת דבוקה בו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המעבר במעלה ארבע הג'אנות הראשונות כולל, לבד משינוי אובייקט הריכוז, זניחה הדרגתית של התכנים שעדיין נשארו בהכרה. היוגי אמור להבין שכל תוכן שהוא, אפילו חדווה ועונג, הוא שלילי ומחבל במטרתו, הלוא היא הפסקה מוחלטת של הפעילות בהכרה. כך בג'אנה השניה כבר אין כבר תנועה של הריכוז לקראת מושאו ואין מחשבות על אותו מושא. המושא נשאר כהשתקפות יציבה בהכרה. בג'אנה השלישית גם העונג נזנח כאשר היוגי מבין שזוהי צורה של התרגשות גסה. בג'אנה זו מתפתח שוויון-הנפש. בג'אנה הרביעית נזנחת גם החדווה והיוגי שוקע כולו במיקוד חד-נקודתי ובשוויון-נפש. היוגי אינו מרגיש דבר, לא הנאה ולא כאב, ונשימתו כמעט ונפסקת.
ארבעת הג'אנות העליונות מהוות מצבי הכרה עדינים ביותר, אשר משאירים מאחוריהם כל יסוד ידוע של המציאות היומיומית, בין אם פיזי או מנטלי, חיצוני או פנימי. הג'אנות העליונות אינן שונות האחת מרעותה במרכיבי ההכרה שבהן (בכולם ההכרה כוללת אך ורק שוויון נפש ומיקוד חד-נקודתי), אלא רק באובייקט הריכוז שבהן, כאמור לעיל. המוטיבציה של היוגי המבקש את הג'אנות חסרות הצורה היא ברורה: בריחה מה"סכנות שבחומר הפיזי הגס", בריחה מעולם התופעות.
קיימת רמה אחת נוספת מעל הג'אנה השמינית אליה ניתן להגיע, ואליה היוגי לעתים שואף. זהו ה"ניֹרודהא-סמפטִי", ה"השגה של ההפסקה", שבו מובחן היוגי מאדם מת רק לפי חום הגוף. לפי הכתבים הבודהיסטים, ליוגי אז אין כל פעילות הכרתית וכל פעילות גופנית, לרבות נשימה ודופק. למעשה הוא במצב קטלפטי מוחלט (מצב של קומה), עד כדי כך שהוא חייב לקבוע מבעוד מועד כמה זמן הוא יישאר במצב זה, וכאשר פרק זמן זה (שאורכו עד שבעה ימים) חולף, הוא מתעורר אוטומטית. זהו שיאו של תהליך ההתכנסות של היוגי כפי שנתפס אז, תהליך המנוסה שלו מכל תנועה ושינוי. זהו הסמאדהי, שבמקרים רבים מושווה למוקשה, התכלית היוגית של חיי האדם.
בפרק הבא: הבודהה חש חוסר סיפוק ויוצא לדרך חדשה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
