 |
/images/archive/gallery/303/244.jpg איור: אילן מיאטלה
 |
|
|
| קליפה ראשונה: קולות מן היבשת האבודה |
|
| עד שהגעתי ללנודון לא היה לי מושג שאני בעצם דומה מאוד למישהו שחי פעם באטלנטיס. טור של אורי לוטן מעיתון חדשות ז"ל |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אורי לוטן
11/5/2005 19:05 |
|
|
|
|
|
|
|
עד שהגעתי ללונדון, עם שחרורי מהצבא, לא היה לי מושג שאני בעצם דומה למי שחי פעם באטלנטיס. ברם הדבר התחוור לי שוב ושוב באותה תקופה כאשר כל מיני נשים, בעיקר מהסוג האנגלי או האמריקני, שוטות איזוטריות חביבות, היו ניגשות אליי במסיבות, בדרך כלל בעידודה של טקילה או שתיים, תולות בי את ה"מאיפה אני מכירה אותך" שלהן, מהרהרות לרגע ומסכמות, בטון שאין בו צל של ספק, "אטלנטיס!". היתה אחת שאמנם שכחה לגמרי את הסטוץ החפוז שהיה לנו במיקונוס, אבל לעומת זאת היתה מודעת לפרטים האינטימיים ביותר של גלגולי הקודם. השאלה הבאה היתה בד"כ "איזה מזל אתה? טלה עם דגים באופק! ממממ אש ומים, אתה גר בסביבה?
היו כמה שזכרו אותי לא מאטלנטיס אלא דווקא מלאמוריה (גם היא יבשת עתיקה שאבדה במצולות, ושרק מיסטיקנים ותיקים במיוחד יודעים על קיומה) אבל הקונצנזוס האיזוטרי בשכונה שבה גרתי אז, טולמרס סקוור בלונדון, גרס שלא רק אני, אלא כמעט כולנו אטלנטואידים לשעבר. האמת? אני לא חושב שהייתי באטלנטיס. הייתי כמעט בכל מקום אחר (למשל בקונצרט של הגרייטפול דד במצרים העתיקה, לפני שבעת אלפים שנה) ואם בכל זאת הייתי באטלנטיס, כנראה הדחקתי את הדבר באופן מושלם. אלא שבאותם לילות לונדוניים מסתוריים (שנת הנמר אלף תשע מאות שבעים וארבע, חודשים מספר אחרי מלחמת יום כיפור) אפשר היה לקנות אותי בכל דבר ששמץ איזוטריה נדף ממנו.
ללונדון הגעתי כדי ללמוד קולנוע, אבל מהר מאוד גילית שבירת אנגליה טומנת בחובה אינסוף חוויות מסעירות, שלימודי קולנוע (או לימודים בכלל) יתקשו מאוד להתחרות בהן, מה גם שבית הספר פשט את הרגל ונסגר שבועות אחדים אחרי תחילת שנת הלימודים. כמעט כל מי שהכרתי באותה תקופה היה נגוע בחיידק איזוטרי כזה או אחר. זו היתה התשובה של שנות השבעים למהפכה של שנות השישים. אחרי שנמשך העשור השישי עסקו כולם בדברים החשובים כמו סקס, סמים ורוק'נרול, הסתיימה המסיבה עם פירוק הביטלס, מבלי שנמצאה תשובה הולמת לסוגיה אם רינגו היה יהודי או לא, וכל מי שלא הפך לג'נקי או חזר בתשובה, פנה מזרחה, בדרך כלל להודו. אותם מעטים שנשארו במערב אימצו את עולם הנסתר, וכך בכל מקום שאליו הגעתי היו אנשים מנתחים זה לזה את האאורה,
קוראים בכף היד והרגל, פותחים וסוגרים קלפים, מעלים באוב דמויות מעניינות מהעבר (ג'ים מוריסון היה אורח קבוע במטבח שלנו), עושים הקרנות אסטרליות, אקופונקטורה, טנטרה, קרישנמורטי, וילהלם רייך, ביו אנרגיה, נומרולוגיה, שלא לדבר על חילופי אינפורמציה קבועים עם יצורים מהחלל.
במסגרת אחד מחילופי האינפורמציה האלה ביקר אצלי ואצל חברתי דאז זוג מדענים מהמאדים. היה ערב משגע. באותה תקופה, כל פריק עם מעט כבוד עצמי התגורר ב"סקווט", בתים עזובים שבזכות מורכבותו הפנטסטית של החוק הבריטי עמדו לרשותם של המוני אנרכיסטים אנגלים נועזים ובעלי יוזמה. כל העניין היה מבוסס על חוק מתקופת הנרי השמיני, שלפיו אין לסלק מבניין נטוש מי שנכנס לתוכו בדרך לא אלימה, ובידיעת המשטרה. זו מצידה היתה מודיעה לבעל הבית, ואילו הוא, אם חפץ בסילוקם של האורחים הלא קרואים, היה חייב לפנות אל מערכת החוק והמשפט, שכידוע לכל, מתנהלת לעיתים קרובות באיטיות של צב.
באנגליה הסוציאליסטית של אותם ימים שרצו מאות אלפי מחוסרי בית, ולעומתם עמדו ריקות מאות אלפי דירות שאיש לא התגורר בהן במשך שנים. לשלם שכר דירה בנסיבות שכאלה היתה שטות גמורה וטרחה שאין דומה לה. לגור בסקווט, לעומת זאת, היה שיא ה"אין". הרבה יותר מזה בעצם. מדובר היה בעלייה של ממש בסולם הדרגות הפריקי. כמו לגמור קורס קצינים. מין טקס התבגרות אנרכיסטי, משאת נפשו הנסתרת של כל היפי מתחיל. היו סקווטים פציפיסטים, סקווטים פמיניסטיים, סקווטים של הומואים, סקווטים שחורים, צהובים ויהודים, סקווטים צמחוניים, וסקווטים של ג'נקים. והיו כל מיני דרכים להיכנס למעגל היוקרתי הזה. אני התמזל מזלי והכרתי את רחל רוזנצווייג (שם בדוי), ישראלית כשרה ועצומת אחוריים, עם אנרגיה של מדריכה בצופים, ששינתה את שמה לרייצ'ל והפכה בלונדון לפמיניסטית בלתי נלאית. זוהי היא הסיבה אגב שאינני יכול לנקוט בשמה המלא, מכיוון שבזמנו ביליתי לילה שלם בדירתה (אם כי אני נשבע שלא נגעתי בה אפילו בקצה של מקל ארוך) והיא השביעה אותי שלא להזכיר את הדבר ולו ברמז. אם חברותיה לארגון הפמיניסטי יידעו שגבר - ואפילו גבר עדין נפש ומתקדם בדעותיו כמוני - ישן בביתה, היא תסולק לבלי שוב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
לא נותר לי אפוא אלא לכבד את רצונה, אף כי הדברים אירעו לפני יותר מחמש עשרה שנה. אותה רייצ'ל היא שהביאה לשימת ליבי את העובדה שהבניין הגדול, הנושק לזה שבו התגוררה, עומד ריק ומיותם, ואי אפשר להרסו בגלל ערכו הארכיטקטוני. היה זה בית דירות מפואר למדי בסגנון אדוארדיאני, להבדיל מהסגנון הוויקטוריאני, וכל שהיה עלי לעשות כדי להופכו לסקווט היה לעלות על גג ביתה של רייצ'ל, ובקפיצה קלה לדלג מעל המעקה אל הגג השני. פעולה של מה בכך, אמרה רוזנצווייג, המרחק בין שני הבניינים אינו גדול, ומדובר בסך הכול בשש קומות. אשר לאפשרות שאחליק או אסתחרר ואפול מן הקומה השישית היישר אל המדרכה ההומייה, זה דווקא עבר לי בראש, אך זכרתי שאנרכיסט אמיתי אינו מפחד מהמוות. מה גם שמן הספרות האזוטרית הענפה שבלעתי, ידעתי היטב שהמוות אינו בהכרח סוף החיים אלא התחלתו של מצב הווייתי אחר. אז מה יש לפחד?
בשירות הצבאי שלי הייתי מלך הג'ובניקים (קריין בתחנת שידור צבאית מסוימת, ששידרה אז רק שש שעות ביום), כך שמבצעים ספקטקולריים הדורשים העזה גברית כגון זו שנדרשה ממני עתה, היו זרים לי לחלוטין. לעומת זאת, היה לי חשוב מאוד לשמור על המוניטין שכבר התחלתי לצבור לעצמי כפריק לתפארת וכאנרכיסט עתיר פוטנציאל. עד אז הייתי ילד פלא מצליח, מבטיח ואפילו קצת מקריח. האמת היא שנורא רציתי להיות ההפך הגמור. לא לעבוד, לא ללמוד, לא להיות מפורסם, לשכוח את הרדיו והטלוויזיה ורק להתכייף בכל הדרכים האפשריות. לא היה לי ספק שהקפיצה הזו, מגג לגג, היא סמל לקפיצה האקזיסטנציאלית שאני חייב לנשמתי. וכך, תחת עינה הבוחנת של רייצ'ל רוזנצווייג הפמיניסטית, נשמתי נשימה עמוקה וקפצתי. וכמו שאתם רואים, לא קרה לי כלום. נחתתי על הגג השכן, ירדתי במדרגות ופתחתי את הדלת לרייצ'ל רוזנצווייג (באובר אול של פועלי בניין, מגבעת רחבת תיתורת ומשקפי שמש שחורים כדי שחברותיה הפמיניסטיות לא יזהו אותה), החלפנו באלגנטיות את המנעול, הודענו למשטרה וברית המילה האנרכיסטית שלי הגיעה לסיומה המוצלח. אני מוכרח לומר שזה הרבה פחות טראומתי מהברית המקורית שבוצעה בי עשרים ושתיים שנים קודם לכן. מעתה והלאה לא רק שהייתי פריק מן השורה, אלא שעמד לרשותי בניין שלם בן שש קומות, שתי דירות בכל קומה, חמישה חדרים בכל דירה. בחלק מן הדירות היו רהיטים זרוקים, תמונות משפחתיות, בגדים ישנים וסתם רסיסי חיים של הדיירים הקודמים. הודעתי לכל חבריי, ועד מהרה התמלא הבניין בפריקים מכל סוג ומין ושמעו של הסקווט הגיע לכל קצווי לונדון. אפילו רחל המרחלת כתבה על הסקווט הזה, ובכך הוגשם חלום ישן שלי - סוף סוף הזכירו אותי ב"העולם הזה". אבל על כך בהזדמנות אחרת.
הטור פורסם במוסף "חדשות" ב-18.10.1991.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
