 |
 |
|
|
|
|
| הוא לא מבין בצ'קרות ולא משנן מנטרות. סתם ברוש ששינה את צורתו מבלי לאבד את עצמו. עדית פאנק על היכולת להתערבב מבלי לאבד דבר |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
29/5/2005 13:13 |
|
|
|
|
|
|
|
כל ילדותי חייתי קרוב לים אבל מעולם לא יכולתי לראות אותו מהמרפסת בבית הורי. לכן המעבר לדירה בה אני גרה כבר עשרים ושמונה שנים נראה היה לי אז כמו נס אמיתי. נישאתי צעירה. נדדנו לכאן ולשם. ואז קנינו דירה בהזדמנות יחידה מסוגה. פתאום, מהגג הקטן והפרטי שלנו, יכולתי לראות פיסת ים כחולה. אם מישהו היה מציע אז להגשים לי חלום, זה מה שהייתי מבקשת לעצמי. שקט פשוט עם הפנים לים, אבל שיהיה גם גן ילדים קרוב לבית ומכולת בשכונה.
נכון שחיכיתי לשקיעות מתוך שמחת הידיעה שעוד מעט כולם ילכו לישון ואני אוכל לצייר כל הלילה. נכון שהשמש טבעה באנטנות של נוף עירוני חסר סדר. נכון שאת הזריחות ראיתי רק כשירדתי למכולת להביא לחמניות טריות לילדים, בלילות בהם נשארתי ערה עד בוקר.
אבל בכל פעם שעמדתי קרוב למעקה הגג, בין הערביים או בעלות השחר, יכולתי לראות שלושה סנטימטרים כחולים של ים. בשבילי זה היה הים כולו. בעיקר אם באותו רגע, מה שקרה לא פעם, עבר שם מפרש זעיר שחצה את האור כמו רישום בעיפרון חד ומיומן, כמו צל של געגוע שחותם את חלומו ברוח.
גרנו בצפון תל אביב. דקה הליכה מנחל הירקון, שהיה אז נהר מלא דגים, דייגים וסירות, ובעיקר מלא מים וזיכרונות ילדות. דקה אווירית מחוף שרתון, חוף נעורי, שהפך לחוף "מציצים" המיתולוגי. לא קנינו חנייה בבניין בו רכשנו דירה, כי לא היה לנו כסף, אבל בעיקר כי לא העלנו בדעתנו שאי פעם תהיה בעיית חנייה באזור החולי הזה, שבילדותי שיחקנו בו "סימני דרך", כמו שעכשיו ילדינו עושים בנג'י בפרו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אמנות הבנג'י הקוסמופוליטית
|
|
|
 |
|
|
|
בחצר הבית הסמוך לביתנו עמד עץ ברוש. מהגג יכולנו לראות רק את קצה צמרתו המחודדת. כמעט לא שמנו לב אליו על רקע השמים שהתברכנו בהם. סתם ברוש שגדל בחצר של בניין שכן. שמחנו שהוא לא הסתיר לנו את הנוף, וזה הכול.
חלפו שנים. ילדי בגרו. חדר המשחקים שלהם, בקומת הגג, הפך לחדר השינה שלי שממנו נשקפים שמים וצמרתו של הברוש שגדל. ואז, בוקר אחד, בעודי פוקחת את עיני, ראיתי עורב על קצה הברוש. העורב היה מאוד עסוק. תנועותיו חסרות המנוח גרמו לי לסקרנות מהולה בפחד. הוצאתי משקפת שדה ישנה שכבר לא נגעתי בה שנים, ולמרות המרחק הלא רב הצמדתי את העדשה המאובקת אל עיני והתבוננתי אל תוך הברוש בעודי משננת לעצמי את מה שלמדתי מהמורה הראשון שלי לאמנות החיים: הזקנה מתחילה כשהסקרנות נגמרת...
ואכן, מבעד לאותה עדשה ראיתי סרט שלעולם לא אשכח. בקצה הברוש התנהלה התרחשות מטורפת, ואני נשארתי מרותקת ונרגשת מול זוג עורבים שעשו אהבה ממש בתוך צמרת הברוש שלי, שגדל פלאים. היא התחמקה והוא התעופף. היא ניקרה והוא התעייף. הוא המשיך וחיזר, בלי לוותר. והיא, רגע הסכימה ורגע סירבה. מין ריקוד של אהבה. כשהם התעייפו, הם נעלמו בתוך הענפים.
שנה אחרי שנה אני צופה בהם, אוספים פיסות פלסטיק זוהרות מהרחוב ופירורי לחם שאני מפזרת להם על מעקה הגג שלי, ותוך כדי צפייה אני גם לומדת מהם איך לבנות דירת שיכון בתוך צמרת שהפכה עם השנים לקומונה משפחתית מורחבת. לומדת איך מגדלים גוזלים, מלמדים אותם לעוף, וגם משחררים אותם, בניגוד להורינו, שאמנם הצמיחו לנו כנפיים אבל גם לא הרשו לנו להשתמש בהם בו זמנית. אמנות הבנג'י הקוסמופוליטית: לשחרר את הפחד, לעוף מקצה הברוש של אמא ואבא, לרדת עד סוף התהום של אמא ואבא, ולהאמין שתחזור בשלום מכל הפחדים לא רק בזכות אמא ואבא אלא דווקא בזכות היותך אדם שלם בעצם היותך.
עם הזמן, פסקתי לפחד מהעורבים, והם מצידם החלו לבקר יותר ויותר על המעקה שלי, כמעט נענים לקריאתי כשאני מפזרת להם פירורים. אין לי מושג אם הזוג המקורי עדיין שם, אבל המשפחה גדלה מאוד, וכשאני רואה ריקודי חיזור אני משאירה על המעקה גם גביעי פלסטיק ריקים, פיסות צמר גפן וחומרי בנייה נוספים שנחטפים מיד אל תוך הברוש, ואז אני יודעת שהקן המשפחתי שוב עומד להתרחב.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הברוש שהפך לעורב
|
|
|
|
|
|
|
עץ, ציפור ואדם
|
|
|
|
|
|
|
וככה, במשך שנים, פיתחנו יחסי שכנות ידידותיים. ואז, שחר אחד, בעודי יושבת על הגג, מתענגת על ריח האביב שהחל השנה באיחור, מביטה בגאווה בגינה הקטנה שלי, ברקפות שמסיימות את עונתן, בתפרחת נפלאה בעוצמתה של לוע הארי, פריחה אחרונה ומיוחדת כמו שירת הברבור של החורף, רואה את החמציץ הוורוד שרק באותו שבוע החל לפרוח וכבר נשפך כמו גברת שיכורה ששמלותיה גולשות ממנה כל היום ובלילה היא נסגרת, מביטה בפטוניות שיוצאות מדעתן בסגולים ואדומים, גולשות כמו קצף שמפניה מעבר לאדנית, פשוט לא האמנתי שכל זה קורה. טבע פרוע על גג כל כך קטן ועירוני, שהיה פעם הצפון הכי צפוני של תל אביב והפך לצפון הישן.
באותו שחר, עשיתי לי קפה. מתוך חולשתי הידועה גם הדלקתי סיגריה, עקבתי בעיני אחרי זוג יונקי הדבש הקבועים שלי שכבר שנים עושים אצלי ארוחת-צוף-עסקית-כל-היום, העליתי עשן ובהיתי בשמים. ואז ראיתי בפעם הראשונה את הברוש שלי ואת השינוי שחל בצורתו במשך השנים. הברוש הזה שגדל איתי ביחד כל כך הרבה שנים הפך לעורב. או לפחות לציפור. פרופיל מדויק של בעלת כנף בכנפיים מכונסות, ציציות על הראש ומקור מעוקל וארוך.
ואז הבנתי מה קרה לכולנו. לברוש, לעורבים וגם לי. כולנו גדלנו בדרכנו.כולנו נשארנו מה שתמיד היינו. עץ, ציפור ואדם. כל אחד לנפשו, אבל ביחד.
הברוש הצעיר שהיה ותיק ממני בשכונה, לא ויתר. הגג שלי היה גבוה ממנו. אבל לאט לאט הוא גבה ועבר את הבניין, מאפשר לעורבים למצוא בתוכו מקלט.
העורבים בנו בו בית, הופכים אותו לבעל ערך מוסף. מתרככים בין ענפיו, מקרקרים בו בדרכם, ועושים שמחה בצמרת המחודדת שלו. והוא, עם השנים, מתוך הזדהות או בשלות, התרכך בדרכו שלו, שינה את צורתו ולא איבד את עצמו.
ואני? אני עדיין מתבוננת בטבע הנשקף מחלוני ולומדת איך להתגמש כדי לא להישבר, איך להשתנות מבלי לאבד את המהות, איך לבנות בית בלי להשתעבד לו ואיך לשחרר גוזלים שבגרו ולתת להם ביטחון שהם יכולים לקרוע את השמים בלי פחד. פשוט לעוף.
הבטתי בברוש שלי שהגביה קומה מעלי. והבנתי כמה חכם הטבע. הברוש למד לגדול עם העורבים, מרחיב את גופו למענם, לומד לגדל אותם בבטנו, מעבה להם צמרת, ועושה להם בית בלבו. סתם ברוש עירוני ופשוט שנאבק על כל טיפת מים בדרכו. ברוש פשוט שלא עשה שום סדנאות, לא מבין בצ'קרות ולא משנן מנטרות. סתם ברוש ששינה את צורתו מבלי לאבד את עצמו, שהכניס אל לבו שמחה אמיתית, בזכות העורבים שבחרו בו. כמה הייתי גאה בו. כאילו זו אני שגידלה אותו. וגם בעורבים הייתי גאה. איך הם מרככים את קצותיו של העץ המחודד, חודרים ללבו, מנווטים את ענפיו, והופכים אותם למרפסת שמש, עליה הם נחים בין אהבה לאהבה.
חוקי הטבע פשוטים בעוצמתם. הטבע לא זקוק להגדרות אנושיות ולכן הוא חזק מאיתנו. ברוש תמיד יודע איך להיות ברוש, כי הוא יודע שהוא עץ, גם אם הוא יפנה מקום בתוכו לציפור שנכנסת בו בשקט וצורתו תשתנה.
עורב תמיד יהיה עורב. הוא יכנס אל הברוש, יעשה ממנו בית, יהפוך אותו לבן דמותו, אבל לעולם לא יפגע באופיו.
העורב יודע שהברוש שלו הוא מבצרו.
הברוש יודע שהוא קן תמיד בענפיו.
ומי יודע, אולי בזכותם כשאני מביטה מעבר למעקה אני מרגישה שגם שלושה סנטימטר של ים יכולים להיות הים כולו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
