 |
/images/archive/gallery/315/245.jpg רן להב.
 |
|
|
|
|
| רן להב, ד"ר לפילוסופיה, עבר מהפך פנימי כאשר נתגלתה לו מציאות אחרת אותה הוא מכנה "לוּ". הנה פרק מתוך יומנו הפנימי
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
רן להב
7/6/2005 12:13 |
|
|
|
|
|
|
|
כל כך הרבה שימושים לרעה נעשו במלה "אלוהים" עד שקשה היום לבטאה במשמעותה התמה. מה לא עשו באלוהים: הושיבו אותו בשמים וקרעו בשמו את ים סוף ובנו עבורו גן עדן ושאול, ביטלו ממצאי מדע ועדויות היסטוריות בעוון שהכחישו את דבריו, ציירו אותו בקנה מידה אנושי בסיפורים ובמעשי ניסים, השמיעו מפיו רשימות רשימות של מצוות ודוקטרינות, הסמיכו בשמו ממסדים דתיים, הצדיקו שררה ומעמד וכפו על הכל להכיר בתקפותם, המציאו שירותים דתיים ודרשו עבורם כבוד וגבו כספים, התהדרו בקירבתו המיוחדת, התעטפו בשאננות והתנשאות וצידוק עצמי, השתמשו בשמו כאסמכתא לשלטון וכהיתר למעשי נבזות ולמוסר רב-פרצופי, הפכו אותו לאבינו שבשמים אבל לא שלהם, התרחקו מאלו שאינם מאמינים כדי שלא יזהמו במגעם, קיללו בליבם ובקול, רדפו וסקלו ושרפו כופרים ויצאו למלחמות. וכל כך הירבו לערב בו את צרכי האדם ומשוגותיו, עד שהיום אי אפשר עוד להפריד את היסוד הרוחני מן הבוץ. כמו דף משומש שכתבו עליו הכל - גם דברים עמוקים וגם חרוזים להנאתה של האוזן וגם קשקושים של הבל, וכן מלים רעות וסתם עניינים אנושיים - דף משורבט ומחוק ומכוסה בעקבות של כתובות, אי אפשר לגרד ממנו את מה שנחרט בו ולעולם לא יהיה עוד נקי. מוטב להוציא דף חדש ולשכתב עליו מן ההתחלה את כל מה שראוי לזכור, ולתת לו כינוי חדש: "לוּ".
***
לוּ, אפשר לומר, הוא אלוהים שנשרו ממנו אותיותיו החיצוניות: א-לו-הים, אלוהים שנמחקו ממנו היומרה לתשובה הסופית, ויוהרת הידיעה של האמת האחת, והדוקטרינות והמצוות והחוקים שהמציא לו האדם. לוּ הוא בדומיה, באי-הידיעה, בהתפעמות, באהבה, בעמידתו של הגוף בתפילה.
***
מה
עושה אדם שהלך ביער ושמע לפתע קול אלוהים - לא שאלה, לא ציווי, פשוט קול? אי אפשר להישמע לו, שהרי דבר לא נשאל או נתבקש. ובכל זאת הקול הוא קולו של אלוהים, חודר בחמדה רבה ומעורר אדוות של שפע ודבֵקות - ומה יעשה האדם? להמשיך כתמיד אינך יכול, אבל גם אינך יכול להשיב על מה שלא נשאלת.
קול אלוהים שאין לו מוצא. דלקת בוערת בי, דלקת מתוקה של אהבה שאין לה פתרון ואין לה תרופה.
***
הזמנים מתרבים וההשתדלויות נמשכות, ואף על פי כן הכל נותר כפי שהיה. שוב אירועי עבודה ואירועי בילויים ואירועי משפחה וקניות ודיבורים, והם מחליקים על פני הממשות, נערמים זה על זה מבלי לשנות מאום. דומה שדבר מה צריך היה לבוא ואיננו בא. מתחת לפני ההתרחשויות החומר הוא אותו החומר, ללא תמורה, כמו סיפור שאיבד את עלילתו, כמו הבטחה שנשכחה, כמו חצץ.
והנה, כאילו פתאום, מופיע משב חדש - אולי ריגוש גואה מן האינסוף, אולי ים של שלווה, אולי חמימות מתוקה מציפה וממיסה את הסלע, אולי גל של אהבה מיטיבה אל עבר הכל - שוהה זמן מה ומתפוגג.
ואפשר היה לחשוב שזהו סתם מצב רוח טוב, תחושה נעימה, ולשוב לעניינים המוכרים במרץ מחודש. ואולי אכן כך הדבר, אבל ייתכן גם שלא זו הנקודה: שאין זו תחושה אנושית, אין זה כלל עניינה של הנפש, זוהי רוח חולפת על פני האדם, רפרוף של לוּ, הזמנה - לא לחזור לעיסוקים אלא לצאת לקראתו אל מעבר לעצמך. ומוטב שלא להחמיץ בתירוצים ובאדישות לב, שכן הרוח משוטטת לה אי שם בדרכיה שלה, החומר עסוק בעצמו ואינו תמיד פנוי, ואין לדעת מתי, ואם בכלל אי פעם, תשוב לכאן ההזמנה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
ואז, כאשר בא אצלך הלוּ בעוצמתו, נוכח כתהום עליונה, אז מהדהדת בתוכך ההכרה, עמוק בפנים, במקום שממנו נובעים עומקיך: רק זה ממשי, זהו הדבר היחיד שהוא רציני באמת. כל היתר הם עיסוקים, וכל עיסוק הריהו תחביב: האדם מגדיר לו מסגרת, מציב מטרות וקובע כללים - סגנון חיים, התאמצויות, צריכה וצבירה, טיפוח, התעניינות - כל אלו אינם אלא עניין של טעם אישי, העדפה לכאן או לכאן, תחבולות וחישובי רווח והפסד, אפשרויות חלופיות. בסופו של דבר, בקנה המידה של הממשות, אלו הם עיסוק עצמי, משחק, קצת מזה וקצת מזה, אם לא כך אז אחרת, אולי. זהו האדם המכריז שכך יהיה, מארגן לעצמו את עצמו בינו לבין עצמו. אפשר אמנם לשחק "ברצינות" ולנסות לתת את כל הלב, אבל משחק נותר משחק וזוכרים שאין לאבד את המידה הנכונה ואין להגזים: אם לא אז חבל, עצוב מאוד אפילו, אבל איכשהו יסתדר דבר מה אחר, אפשר לראות את הדברים מכיוון שונה, אפשר להתגבר.
רק לוּ רציני ממש, ממשי ללא תחליף. אין הוא "עיסוק" המתאים עצמו להעדפות אנושיות, אין הוא עניין לזווית ראייה. כאן הרצינות אינה המצאתו של האדם. כאן אתה מעורב בממשות, במימדיו של המוחלט שאין בהם "אולי" או "בערך", הוא במלוא משקלו. וזוהי היראה: ההבנה שהרבה מעבר לכל דבר בחייך, מעבר לחייך עצמם, הממשות האלוהית הזו איננה עניין למשחק.
ואם נמצא דבר כלשהו, אפילו בין העיסוקים של יומיום, שיש בו רצינות של ממש, לא התלהבויות עצמיות או פנטזיות של ערך, הרי שיש בו הבהוב של לוּ, אולי מתחת למסווה של עניין אחר, גם אם אין מופיעה בו המלה "אלוהים".
***
תחילה, בראשיתו של המפגש עם לוּ, רבה ההתרחשות הרוחנית: גלים של שפע, סערות של התעלות, דממה של קדושה גודשת את החללים, בכי מבורך. הבנות חדשות מקלפות את מראה פניהם של הדברים, התאמצויות ישנות מתגלות בעוניין, ומתחת לעולם המוכר נחשפים מרחבים בלתי ידועים. מה שהיה קודם "אני" הוא עתה קליפה שטחית על פניהם של עומקים חדשים. כוח אחר פועל בתוכי. נדמה לפעמים שזהו, הגעתי. אבל לאמיתו של דבר זוהי רק ההתחלה.
שכן, לאחר טקס הכלולות מגיעה העבודה האמיתית. בא הרגע שבו אי אפשר עוד להוסיף ולהתקדם כמקודם, אי אפשר להמשיך עוד הלאה ללא המאבק הפנימי. עתה חוסם את ההתקדמות אני עצמי: גושים עכורים של אופי סרבני, וצלקות ישנות שהגלידו למחיצות, וסלעים פנימיים החוסמים את האור ואת המעברים וסתם בוץ. האדם שהוא אני צריך להשתנות. אי אפשר עוד להמשיך הלאה בחברת הגושים והמחיצות והבוץ והסלעים. נחוץ כאן תיקון יסודי, לא די במעשה זה או זה, בריגוש או בחוויה. מכאן ואילך יכול להמשיך פנימה רק אדם שונה.
אלא שהגושים והמחיצות והסלעים והבוץ עקשניים כל כך: העמדות פנים שאינן מה שהן, והתכווצויות שאינן מסוגלות לתת, וסגירויות, והתכעסויות שאינן מוותרות, וקטנונויות המוסיפות להיאחז למרות הכל כאילו יש להן רצונות משלהן, ולפיתות המסרבות להרפות. קשה, כמעט בלתי אפשרי להיות אור, מרחב פתוח, לפַנות את עצמי לרשותו של דבר מה אחר. לפני שהתחיל כל זה לא שיערתי עד כמה רב החומר בתוכי, עד כמה הוא קשיח ואטום לרוח. חשבתי שיש בי יותר רוח, שהרצון חזק יותר לרכך ולשנות.
ועתה מתחילה ההתמודדות. זוהי חציבה בסלע, המסה רוחנית של גושים. זהו מאבק - לא פסיכולוגיה של חיטוט בתוך עצמי, אלא מאבק רוחני של התגברות אל מעבר לגבולות העצמיים. וכל תנועה כה קשה - מנגד ניצבות וחוסמות ערימות מוצקות כמו קיר של עובדות - כל התקדמות אל תוך האבן איטית כל כך, כמעט בלתי מובחנת, כמו תנועה נעלמה של גופה. ולעתים נראה שאי אפשר להתקדם עוד כלל מפאת הקשיות. אבל אפילו אז, הדחיפה עד לגבולות גמישותו של החומר וההבנה שאין ביכולתי להיות טוב יותר גם הן בחזקת התקדמות.
***
בעת משב של חסד, כשהתהומות מתעוררים ממגעו של הלוּ, והמעמקים הקבורים נפתחים, והחללים האבודים שדהו מן השכחה מתחדשים, וכולם יחדיו באים ומצטרפים לדבקות ונוכחים בעוצמה מתוקה ונוראה, רק אז אני יודע עד כמה, בחיי העיסוקים של היומיום, אני קרוע ומהוּהַ ומפורד. מעט כל כך יש פה בעצמי, שיירים דלילים, והעיקר מפוזר ותועה אי שם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אומרים "לעשות מה שאני רוצה באמת", אבל "באמת" הוא הדבר הקשה ביותר. אין זה עניין של חשק או הרגשה או העדפה לכאן או לכאן. אין זה עניין פסיכולוגי כלל.
שם, על פני השטח של העיסוקים העצמיים, הכל נדמה כה פשוט וישיר: מעשים ומלים ותחושות, טרדה או סיפוק - כל עובדה הינה כפי שהיא בדיוק. אולם כאשר מתחילים להעמיק פנימה כלפי הלוּ, נוכחים לראות שמה שנדמה היה פעם כאמיתי הוא למעשה כיסוי על פני עומקים בלתי מוכרים, מה שדמה לכֵנות הוא הד לוואי מן הדבר העיקרי. ומתחילים לראות מהו עומק, שכן מנקודת ראותם של העיסוקים החיצוניים אי אפשר לשער עד כמה עמוק בפנים ועד כמה שונה הנוף הפנימי ממה שנגלה בחוץ.
רק עתה, מנקודת מבטם של המעמקים הפנימיים, מבינים את קלילותם של העיסוקים, עד כמה הם המצאה שרירותית מרחפת, נשענת על גבי עצמה, מייצרת את קיומה שלה. ולעומתה, רק עתה מתחילים להבין את עוצמת הממשות, עד כמה עמוק יש לרדת, עמוק מתחת לעצמי, מתחת למנגנוני הנפש, בעומקים שמתחת להישג ידן של ההתעסקויות שם בחוץ.
אכן, את האמיתי אין רואים מכל מקום. יש להעמיק ולרדת פנימה כדי ללמוד. אמת של ממש אינה מונחת לה שם מול מבטי כעובדה נתונה שדי להסתכל בה ולראות. אין היא עניין של מבט אלא של אופן קיום חדש, הוויה אחרת, שינוי האדם שהוא אני. ניתן לחוש בה רק מן המרחב הפנימי. ומשם רואים שאין היא עניין של נכון או מוטעה, כמו פיסת מידע שניתן לשנן ולנסח, אלא של עמוק יותר, עוד ועוד, צעד צעד, כמו פנימיות שאין לה סוף.
וככל שמעמיקים מבינים עד כמה העומקים מתמשכים עוד הלאה ועד כמה רב עוד הסילוף. ועתה, מתוך הפנימיות הנפרשת נוכחים לראות: לוותר על ההשתדלויות והסיפוקים וההישגים והביטחון והנוחיות והתוצרים וההצלחות העצמיות - אלוהים, אם רק יינתן לי לעמוד נקי במחיצת הממשות, אמיתי ללא זיופים, הרי שיהיה לי הכל. די לי בזה, על השאר אני מוותר.
שכן, ככל שמעמיקים מכירים גם בחוסר האונים: כיצד אוכל לפַנות מעלי את כל הערימות הללו ובידי רק אני. אינני יודע אפילו כיצד להתחיל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
"לו – יומן פנימי" יצא לאור בשנת 2004 בהוצאת אסטרולוג.
רן להב, בעל דוקטורט בפילוסופיה ותואר שני בפסיכולוגיה. מחלק את זמנו בין מגורים ביער בודד בארה"ב לבין הוראת חינוך ופילוסופיה באוניברסיטת חיפה ועוסק גם בייעוץ פילוסופי. ניתן לפנות אליו ב
מייל זה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
