 |
/images/archive/gallery/351/967.jpg דיוויד סופר.
 |
|
|
|
|
| בשלות רוחנית היא תוצאה ישירה של התבוננות אינטימית וחסרת פניות במצבנו הבינוני. טור חדש של המורה הרוחני דיוויד סופר |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
דיוויד סופר
24/8/2005 12:06 |
|
|
|
|
|
|
|
את מה שלא עשינו לא ניתן להשיב. את הזמן שבו בילינו באינסוף לבטים כבר בזבזנו. הוויתורים שלנו, למצבי הרפיון והעצלות, לחולשות שלנו, טובעים בנו חותם ומהווים תקדים לאותה דרך בה נבזבז את זמננו בפעם הבאה.
מה הוא אותו הדבר אותו בוער לנו "לעשות"? מדוע רוב בני האדם שאני מכיר חיים באותה תחושה קשה של החמצה וציפייה שמשהו חשוב ומשמעותי יקרה להם?
החיים העכשוויים הם מערכה מתישה. האדם נדרש לנתב את חייו במספר ערוצים מקבילים, שכל אחד מהם תובע ממנו מחויבות עצומה. מרבית בני האדם משקיעים את מירב האנרגיה בלהדביק את הדרך והקצב בה עובדת "השיטה". הדבר הראשון עליו הם מוותרים הוא תחושת המשמעות העמוקה והטעם ההכרחי שבחייהם. בני אדם כבר אינם מרגישים הכרחיים. הם נדרשים להיות יעילים בעבודתם ובתפקידם כהורים, אך הדגש הוא על המילה תפקיד. שוק העבודה לימד אותנו שלכל אחד יש תחליף ולכן הנשק שלנו כיצורים שורדים הוא היכולת להתאים את עצמנו באופן מקסימלי לתפקיד. כדי להיות נחוצים ונאהבים אנחנו לומדים לציית לציפיות ולדרישות, וכך הבאנו להתנוונותן של אותן האיכויות הייחודיות לנו. האדם ככלל הוא יצור לא ממומש ובלתי מאושר, והחיים עבורו הם משהו שבדרך זו או אחרת הוא הצליח להתרגל אליו.
כך הפכנו ליצורים החיים על פי מודלים. מודלים של הצלחה. מודלים של אהבה. הפכנו ליצורים חרדתיים, עייפים, דיכאוניים ושוב, נטולי ודאות יציבה בכך שחיינו משמעותיים ונחוצים. הערוצים השונים אותם אנו מנסים לנהל במקביל זולגים וגוזלים אנרגיה זה מזה. אנחנו תמיד אשמים ביחס למשהו שלא הספקנו לעשות. חיינו כל כך מלאים וגדושים בטרדות ובדאגות, עד שלא נותר בהם מקום למסתורין. לא נותר בהם מקום להגות עמוקה.
האם זה חייב להיות כך? האם לא ייתכן שנענה לאתגרי החיים ממקום שמח ויוצר,
מתוך הכרה עמוקה בכך שכל רגע בחיינו הוא חשוב ומשמעותי?
בדרך כלל אנחנו הודפים שאלות אלה מעלינו, מטשטשים את הקשבתנו באופן מודע או נסתר, באמצעות התחושה שכבר דשנו בשאלות האלה בעבר, תחושה שאינה אלא סוג ערמומי של ייאוש. לעתים קרובות אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו בעצם בסדר, ויש רק בעיה מסוימת אחת שעלינו לפתור כדי להגיע לסיפוק מושלם. בדרך כלל אנחנו תולים את זה באהבה או בכסף. בדרך זאת אנו ממירים בעיות עמוקות המחייבות התייחסות עמוקה בבעיות קוסמטיות שלא מקרינות על המהות, כאלה שלא דורשות מאיתנו להתחייב לשינויים יסודיים. אנחנו מבינים שלא טוב לנו אבל מעדיפים לראות בכך עניין זמני או להאשים בכך את ההורים, את מצבנו הכלכלי, את מזג האוויר ומה לא. כשהפערים בין המציאות האישית שלנו לבין מה שאנחנו מספרים לעצמנו גדלים, כשכבר באמת לא טוב לנו, אז תמיד יקפוץ מישהו מאיפשהו ויציע לנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. זה מה שנקרא לתת אגוזים למי שאין לו שיניים. אם המציאות האישית שלי ברגע נתון היא בוז, שנאה וייאוש, מי יקבל ויאהב את מי? הבוז את השנאה או הייאוש את הבוז?
אך אם אנו סבורים שתיתכן רוח אחרת במפרשנו - אזי אנו בשלים לשינוי. השינוי ראשיתו בהחלפה של נקודת המבט, או של מרכז הכובד התודעתי של חיינו. הבשלות היא תוצאה ישירה של התבוננות אינטימית וחסרת פניות במצבנו הבינוני. באופן פרדוקסלי, ברגע שאדם רואה באמת, לעומק ולרוחב, עד כמה אבוד וחובק-כל מצבו, פירוש הדבר שהוא מתחיל להבין את השלב שבו הוא נמצא מנקודת מבט של השלב הבא. כל עוד אנחנו מתכחשים למצבנו באמצעות תובנות אינטלקטואליות, בורחים לרחמים עצמיים ולשאר הנאות, או מסיחים את דעתנו באמצעות פרוייקטים חדשים - אנחנו נשארים תקועים.
שינוי רדיקלי נמצא בהישג ידו של כל אדם המעונין בכך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
על אמון, אמונה ואירוניה
|
|
|
 |
|
|
|
לא אוכל לדרוש מכם לקבל ולהאמין ללא תנאי. אתם ספקנים, ובצדק. ספקנות היא כלי לגיטימי העומד לרשותנו, שנועד לסנן את אינסוף ההבלים המצויים בכל פינה. אך יש לנהוג בספקנות גם כלפי הספקנות. כמו אנטי וירוס תוקפני מדי, שעלול לחסום מכתב של חבר טוב, כך ספקנות פעילה מדי עלולה לשבש שיקול דעת.
שימו לב שהמורים הרוחניים מן הזן החדש מנסים לשמוט את הקרקע הספקנית השומרת על יציבותכם. הם קוראים לזה "אגו". דעו שהציניות איננה אויב, אלא מנגנון הגנה מפותח שנועד לחסוך באנרגיה רגשית. הציניות היא מעין תוספת מיגון לרכבים של מדינאים או של תושבים הגרים במקומות מסוכנים. אך מי שמסרב לצאת מהמכונית השחורה, האטומה והמלוטשת סופו לראות את המציאות דרך זגוגיות כהות. או גרוע מזה: הוא עלול לחשוב שהוא המכונית.
מדוע מפחדים המורים מאירוניה? כי לפעמים דווקא הילד האירוני שבנו רואה את האמת, חש בזיוף: ואז המורה שלכם בסכנה. הוא ינזוף מיד באותו ילד פנימי וידכא את חוש הביקורת הבריא שלו. לכן, אני אומר, אל תבלבלו בין ציניות לבין אירוניה. ובכל מקרה אל תתמכרו לאף נקודת מבט מבט. לא נחוצה לי האמונה העיוורת שלכם - אני נמשך דווקא לאנשים אינטליגנטיים. אך כדי שהמפגש שלנו יהיה אינטליגנטי, אני זקוק לא לאמונה כי אם לאמון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המטרה: תלמיד חכם ממני
|
|
|
|
|
|
|
חקירתנו העצמית לעתים תהיה בעלת אופי כמעט מדעי, אך לעולם לא קר. ראיתי בחיי תועים רוחניים רבים שנפגעו מכוויות קור לאחר שנגעו בתורות קודרות ותיאורטיות מדי. מנגד, ראיתי לא מעט אנשים שנשרפו לאחר שהשליכו את עצמם היישר אל האש.
גם אם עשוי להיווצר רושם כזה, אינני טוען להיות היחיד שיודע משהו. אינני שולל מאיש את הזכות לשמוע אחרים. עם זאת השקפת עולמי כוללת גם ביקורת על שיטות אחרות ואי הסכמה עם מורים רבים. אינני תלוי בהסכמתכם. אינני דורש מכם דבר. מעצמי אני דורש בכל מאודי להיות צלול ומובן, ולא לחסום את האפשרות ממי שרוצה ומסוגל לכך ללחוץ על הידית ולפתוח את הדלת.
אחרי שנים של חקירה עמוקה ובעקבות נסיבות חיים בלתי רגילות הצלחתי לדלג במהירות יוצאת דופן לדרגה גבוהה מאוד של קיום ישותי. במשך השנים הידע שברשותי החל להתגבש לכדי תורה, עד שהופנתה כלפי דרישה נחרצת ללמד. לא מתוך הצטנעות אני אומר לכם שהרעיון להיות מורה רוחני לא גרם לי נחת. הסיבות לכך הן מגוונות. הסיבה הראשונה היא שלי מעולם לא היה גורו, והנסיבות שהובילו להתעוררותי הן קשות מאוד לשחזור. מדוע אם כן שאדרוש ממישהו אחר לקחת לו גורו? שנית, מעט מאוד תלמידים של מורים גדולים הצליחו להדביק את גדולתם של מוריהם. מול היצירתיות והחיים שבדבריהם של המורים עמדה תמיד לנגד עיני הדוגמטיות והיובש הממית של החסידים הנאמנים. מדוע אם כן אצליח דווקא אני לעשות את זה אחרת?
משום שמטרותיי שונות. הרוב המוחץ של המורים הרוחניים אינם מעוניינים שתלמידיהם יעלו עליהם. הם משרטטים מפה של חוויותיהם ותובנותיהם, העמוקות והעמוקות פחות, מגישים לתלמיד ואומרים לו - קח תלמד. וכך, במשך שנים ארוכות, הולך התלמיד המסכן ומנסה לשחזר את החוויות של מורהו, כשהוא מבקש ממנו מדי פעם אישור על השלב אליו הגיע. כך אתה מוצא מורים שבעים עם תלמידים נצחיים המזינים אותם. העניין העצוב הוא שלעתים קרובות בטוחים מורים אלה שהם מקדמים את האנושות.
לא. על מנת ליצור רצף התפתחותי המתקדם בסדר עולה, חייב התלמיד לעלות על מורהו בחוכמתו ובהבנתו את השיטה. אחרת הוא מביא התנוונות ודאית על עצמו ועל הדרך. במקום תודעות חושבות, גמישות ומשתנות נקבל מוחות אוטומטיים המתדלקים את עצמם באקסטזה שטחית ובתחושת שותפות שאין מאחוריה דבר מלבד מילים והצהרות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לכו ללמוד פיזיקה
|
|
|
|
|
|
|
מורים רבים, אמריקניים בעיקר, מדברים כיום על אבולוציה רוחנית ומשלבים בהוראתם ידע שנרכש מעיון בספרי מדע פופולרי. חשוב שלא תבלבלו מה ששמעתם מהם עם מה שאתם מקבלים כאן. ככלל אני שולל שימוש במטאפורות ובמושגים מעולם המדע. יש בכך כדי לשבש תהליכי הבנה. אני מבין את הפיתוי הגדול שקיים בלנסות ולהשליך תחושות סובייקטיביות על תורות גדולות כמו אבולוציה, מכניקת הקוונטים, תורת הכאוס וכו'. לרוב מדובר באנלוגיות אוויליות, או בתחושה שהנה ניתן לנו פרס על מאמצינו הרוחניים וכתופעת לוואי נחמדה התחלנו להבין גם בפיזיקה. אל תצפו לתובנות בפיזיקה מבלי ללמוד פיזיקה. אין כאן יומרה לספק לכם ידע חובק כל. אך ישנה שאיפה לרכז עבורכם ידע מצטבר של הבנה ישותית, שבעזרתה ניתן להתפתח מבחינה קוסמית.
תהיה זאת הצלחה גדולה אם תתרחש טלטלה משמעותית ולו בקרבו של אינדיבידואל אחד. למרות שאני פונה אל ההמונים, אני מדבר אל האינדיבידואל. תבינו, כל קורא קשוב יוכל להפיק תועלת מדברי, אך ההתפתחות שאותה אני מייחל לעורר איננה שינוי בסגנון חיים, מעבר לאורח חיים טבעי, מדיטציה או שיטות ריפוי אלטרנטיביות. אפילו לא הארה. מדובר במחויבות כה עמוקה לאמת, עד שרוב האנשים אינם יכולים לשאת אותה. בזאת די לפעם אחת.
את הטובים במעיינות האי
אראה לך; וגרגירים לך
אקטף; אדוג דגים למענך,
וגם אביא לך הרבה עצים.
תכה המגפה את העריץ
אשר לו אני עבד. לא אסחב עוד
עצים למענו, אלא אלך
אחריך, איש הפלא.
שייקספיר, הסערה. תרגום: אברהם עוז
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
דיוויד סופר הוא מורה רוחני
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
