 |
/images/archive/gallery/352/876.jpg נחי אלון.
 |
|
|
|
|
| איך קרה שמטפלים רבים מתייחסים אל הנחמה כאל משהו ששייך לאנשי דת והדיוטות. פרק מספרם של נחי אלון וחיים עומר "השטן שבינינו: מדמוניזציה להידברות"
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
NRG מעריב
25/8/2005 13:51 |
|
|
|
|
|
|
|
"וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֶת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו, וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי,… וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד־לוֹ וּלְנַחֲמוֹ…. וַיִּשְׂאוּ אֶת־עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ, וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִילוֹ, וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל־רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה … וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין־דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר…" (איוב ב', י"א־י"ג).
מאז ומעולם נחשב מעשה הניחום למצווה. בעולם המודרני ירדה הנחמה מגדולתה. ביטויים עכשוויים כגון "נחמה זולה" משקפים את ירידת ערכה. אפילו נוסחי־הנחמה המסורתיים איבדו מכוחם בעידן המודרני, והם נאמרים במגומגם, אם הם בכלל נאמרים. מתמיהה במיוחד העובדה, שמיומנויות־נחמה כמעט שאינן תופסות מקום בהכשרתם של מטפלים. מדוע? יתכן שמטפלים סבורים שמיומנויות אלו אינן ניתנות ללמידה, או שמטפלים השואפים ל"ריפוי אמיתי" רואים את הנחמה כמשנית בחשיבותה, או שמטפלים אינם מכירים בחשיבותה כיוון שהם נכנסים לפעולה רק לאחר שמאמצי הנחמה נכשלו. מכל מקום, בעיני מטפלים רבים משתרע תחום הטיפול הנפשי "האמיתי" הרחק אל מעבר לתחום
הנחמה, שהיא תחומם של אנשי דת והדיוטות. כך היתה הנחמה לחוכמה נשכחת.
הנחמה, כאחותה־תאומתה הקבלה, היא מידה טרגית. בחברה המייחסת ערך מרכזי לשליטה לא נודע ערך רב לפתרונות שאינם שלמים. לעומת זאת, נקודת המוצא של הראיה הטרגית היא שהמצוקה מצויה בכל. באשר יש חיים, שם ישנה מצוקה, ועל כן אין פתרון שלם. הראיה הטרגית חותרת לבקש אושר צנוע בעולם קשה, ולכן היא נוטה לקבלה ולהקלה יותר מאשר לריפוי. תקוות־הריפוי שואפת למטרה אחת - היעלמות הסבל, ואילו לנחמה שתי פנים: פנים מקבלות ופנים מעודדות. הקבלה מופנית אל הסבל, ואילו העידוד - אל האפשרות לצמצם את הסבל או להיטיב לשאתו. הסבל והאובדן אמנם אינם נעלמים, אבל האדם יכול להתבונן בהם אחורנית בעודו צועד קדימה. פנים אלו של הנחמה קשורים זה בזה, שכן הנכונות לחתור להקלה דורשת להסתלק מן החלומות של ריפוי שלם. הנחמה היא אפוא גלולה מרה־מתוקה: מידת העידוד שבה היא כמידת נכונותו של האדם לקבל את מצוקתו. יש רק אופן אחד של עידוד שאין עימו קבלה כלל: העידוד הנגזר מן הגרסה הפופולרית של "החשיבה החיובית", הרואה כל תלונה כחבלה ב"עמדה הנכונה של אופטימיות". אנו סבורים, כי אופן זה של עידוד איננו מעודד ביותר: בדחותו את זכותו של הסובל לסבול הוא קרוב יותר לגינוי מאשר לנחמה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
חיים עומר
|
|
|
 |
|
 |
|
הנחמה כזיקה
|
|
|
 |
|
|
|
בדרך כלל מופנית הנחמה אל אדם המרגיש שאין לו נחמה. כלום אפשר לשוחח על התגברות עם אדם המרגיש שאיבד הכל? לכן תוצאותיו של מעשה הניחום אינן ניכרות לעין: המנחם מנחם ואילו חברו נשאר בלתי־מנוחם. יתכן אמנם שהנחמה מחלחלת בהדרגה, אבל לעין לא ניכר קשר סיבתי בין מעשה הניחום לבין תהליך ההתנחמות. על המנחם לדעת, שגורמים רבים שותפים לתהליך זה ושמעשה הנחמה שעשה הוא רק אחד מהם.
המנחם מושיט את נחמתו ביודעו היטב עד כמה היא צנועה. נחמה אפשר להושיט, לא לכפות. ניסיון לאלץ את הסובל להתנחם נידון בהכרח לכישלון. יתכן שנכונות להתנחם תופיע ויתכן שלא, הכל על פי צרכיו של הסובל. בסיפור המקראי ממאן יעקב להתנחם על אובדן יוסף. יהיה זה אבסורד לטעון שיעקב "מרחם על עצמו" או ש"הוא סובל מאבל פתולוגי". אילו השתכנע יעקב שעליו לחדול מאבלו היה מן הסתם מרגיש לאחר מכן שבגד ביקר לו ביותר. ניתן להבין את הכעס שהסובלים מבטאים לעתים כלפי המנחמים אותם: לעתים רומזת הנחמה שעל הסובל להניח לסבל. בחוויית האדם הסובל רמיזה זו כמוה כשלילת זכותו למחות על אכזריות הגורל שפגע בו.
הטעות השכיחה של האצה בסובל נעשית תכופות מתוך חוסר רגישות ובחוסר מודעות. אשה שסבלה ממחלה קשה ואולי סופנית פנתה לעזרה בגלל קשיי הירדמות. המטפל (אחד מאיתנו) ניסה לעזור באמצעות הרפיה. לאחר מספר פגישות, כשנראה היה ששנתה השתפרה, אמר המטפל שהוא סבור שהטיפול הסתיים. בשמעה זאת נטלה המטופלת את ארנקה, כתבה בלא אומר המחאה ועזבה את החדר בזעם. היא קלטה נכונה שחוסר הסבלנות של המטפל נבע מהחרדה שמחלתה עוררה בו. המטפל הרגיש שחטא בהיעדר גמור של אמפתיה, הרגשה שהחריפה לאחר שהאשה נפטרה מקץ שישה חודשים.
לעיתים יוצר המנחם המאיץ את הרושם שהוא חושש מן המגע עם הסובל כמי שחושש מהידבקות. הפסיכולוגית מריאנה אמיר המנוחה, שחלתה בסרטן שלימים נפטרה ממנו, כתבה מאמר בשם "נוס על נפשך", שבו תיארה את השפעתה של עמדת הימנעות זו על הסובל. אחת מחברותיה נהגה להתקשר בשעה שידעה שאין איש בבית ולהשאיר הודעה מוקלטת: "רציתי לדעת איך את מרגישה, אבל לא רציתי להפריע. אין צורך שתתקשרי חזרה". אחר השאיר זר פרחים ליד הדלת. שלישית קיצרה ככל האפשר את ביקורה והיתה נפרדת בנימה עליזה: "הכל יהיה בסדר". בין עמיתיה היו שמתחו ביקורת על עצבונה ועל התייחסותה אל המחלה, באומרם שהיא איננה עוזרת לעצמה להחלים. עמדה זו היתה לה הגרועה מכל עמדות העידוד. אפשר כמובן להבין את הקושי שחווים במצבים כאלו חברים, עמיתים ורופאים, בהיותם מוצפים בחרדה ובחוסר אונים. עם זאת, עמדת ההימנעות איננה מאפשרת לנחם.
האצה נטולת סבלנות משקפת היבט נוסף ביחסי הניחום: המידה בה מרגיש המנחם שהוא דומה לסובל. העוזר חסר הסבלנות מעביר מסר של הבדל בין השניים: "איננו באותה הסירה: אתה שט לדרכך ואני לדרכי!" לא פלא שהסובל מרגיש נטוש. פוטנציאל סיוע גדול יותר יש לניסיון נחמה המבטא לא רק קרבה אלא גם דמיון בסיסי בין המנחם למנוחם: "מה שקרה לך יכול היה לקרות גם לי". אין הכרח, כמובן, שמסר זה ייאמר ישירות. די אם הוא מצטייר מתוך עמדתו של המנחם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסרת המחיצה שבין המנחם לבין המנוחם
|
|
|
|
|
|
|
סיפורו הקצר של צ'כוב, "יגון", מתאר את יונה הַרַכָּב, הממתין לנוסעים בשלג היורד. הוא וסוסו מתכסים בהדרגה בלבן. לכל אורך הסיפור מנסה יונה לשווא לספר לנוסעים על מות בנו יחידו, שאירע זה עתה. הם מפסיקים אותו בהוראות נרגנות או בתלונות אודות רכבים והולכי רגל. אחד הנוסעים קוטע אותו ומפטיר באדישות: "כולנו נמות!" בסוף הסיפור נשאר הרכב לבדו עם הסוס. אין בכוחו לשאת יותר את יגונו ביחידות, והוא מתחיל להשיח אותו בפני הסוס. הוא מבקש מן הסוס לדמות שהיה לו סייח שמת לפתע: "כלום לא היית גם אתה נאחז יגון?". תובנה דומה לטבעה של הנחמה נמצאת בסיפורו של טולסטוי, "מות איוואן איליץ". איוואן הנוטה למות מוקף באנשים החוזרים ואומרים לו שהוא עתיד להחלים, ונמנעים בכל דרך מלשוחח על המחלה ועל המוות. משרתו גראסים הוא היחיד שאינו משקר לו. כאשר איוואן סובל מכאבים ברגליו יושב גראסים כל הלילה ליד מיטתו ונושא את רגליו של איוואן על כתפיו. איוואן שואל אם אין הישיבה הממושכת קשה עליו וגראסים משיב שאין בה קושי, משום ש"כולנו נמות". תגובה זו של גראסים זהה לכאורה לזו של הנוסע האדיש בסיפורו של צ'כוב, אבל עמדתו החומלת, הסבלנית והבלתי נרתעת נותנת באמירה "כולנו נמות" נחמה מיטיבה הנוגעת הישר ללב החולה. תודעת הדמיון היא העומדת ביסוד זיקת הנחמה. יונה הרכב בסיפורו של צ'כוב מתנחם מכך שהוא חולק עם הסוס את יגון השכול.
הנחמה כרוכה גם בהסרת המחיצה שבין המנחם לבין המנוחם. כאשר הנחמה מתקבלת הופך גם הנותן למקבל. הנחמה, כמו החמלה, מבליטה את הדמיון הבסיסי שבין הצדדים ואת זיקת הגומלין שביניהם. במסורת הבודהיסטית זיקת החמלה איננה בין פרטים נפרדים אלא זיקה בין שני איברים המשתייכים לאותו גוף: כאשר הפה מזין את הגוף, את עצמו הוא מזין.
התחושה שהמשתתף החומל הוא בעת ובעונה אחת גם המקבל עומדת ביסוד יראת הכבוד שמעוררת הטרגדיה - בין אם בחיים ובין אם באמנות - בלב הצופה. כאשר אנו צופים בטרגדיה אנושית אנו חשים בעת ובעונה אחת יראה והתעלות. יראה - בפני עוצם משקלו של הסבל, והתעלות - בכך שבכוח החמלה אנו הופכים לשותפים בעמידה האנושית בפני עוצמת הגורל. חוויה כפולה זו היא המביאה למירוק הנפש, שבו ראה אריסטו את מהות החותם שמטביעה הטרגדיה בלב הצופה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קישורים נוספים
|
|
|
|
|
|
|
נחי אלון הוא פסיכולוג קליני ותלמיד הבודהיזם הטיבטי. חיים עומר הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. "השטן שבינינו: מדמוניזציה להידברות" יצא בהוצאת ספרים
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
