'ניו אייג NRG - ?WHAT THE FUCK DO WE KNOW

ראשי > ניו אייג' > תרבות רוחנית

?WHAT THE FUCK DO WE KNOW

איך הפך הסרט ?What the bleep do we know לתופעת פולחן תרבותי בקנה מידה בינלאומי? קצת מיסטיקה, הרבה סיסמאות רוחניות, מעט דת ומדענים שתופרים את הכל עם גושפנקא מדעית

דפדף בניו אייג'

יוסי רז
25/8/2005 11:29

אם יחדירו לפי הטבעת שלכם שפופרת באורך 30 ס"מ ויניעו אותה מעלה ומטה במשך שלוש דקות - מה תרגישו? פרופסור כהנמן, שהוא הסמכות המובילה בפקולטה לתורת התענוגות באוניברסיטת פרינסטון, החדיר לפי הטבעת של 682 מתנדבים שפופרת באורך דומה. בקצה האחד של השפופרת היו חיישנים, ובקצה השני שלה נמצא צג המודד את עוצמת הכאב. במשך שלוש דקות השפופרת רקדה סַלְסָה בתוך פי הטבעת

של כל אחד מהמתנדבים, אבל רק מחצית מהם זכו לדקה רביעית של חסד, דקה נוספת בה הוחזקה השפופרת בעומק פי הטבעת ללא תזוזה. הסתבר, שאצל הקבוצה שחוותה את הדקה הנוספת, נחרט זיכרון הדקה הזאת כחיובית ונעימה יותר, וזה השפיע על תפיסת כל התהליך הכואב כחיובי יותר. כשכל המתנדבים נשאלו מי מהם מוכן לחזור על הניסוי הזה שוב, רק אנשים שחוו את הדקה הרביעית הצביעו.


	פחות אבל כואב


	באמצע הקיץ נשלחתי לסרט קולנוע כדי לוודא כל מיני שמועות לפיהן קבוצות ברחבי העולם מתגודדות בתוך אולמות מחתרתיים, כדי לחוות את "הדקה הרביעית". לרגע, גם אני רציתי לעצור את הסַלסָה המטורפת של החיים בעולם הייטקי, מנוכר ותחרותי. הצטרפתי בחרדת קודש למאתיים האנשים שהצטופפו כמו אורז (לי הם נראו כמו אלף חמש מאות), בוהים במסך בתופעת הקולנוע החדשה: ?What the bleep do we know. הסרט מתחיל ומסתיים באמנדה (השחקנית המצוינת מרלי מייטין הזכורה מהסרט "ילדים חורגים לאלוהים", בו היא גם זכתה באוסקר), צלמת גרושה שחיה בפורטלנד, אורגון. מתחילת הסרט אנחנו עדים לתסכול, לשנאה העצמית שלה, לכאב, לריקנות ולחרדות הנובעות מהתמודדות עם המציאות המרה של חייה. החיים של אמנדה הולכים ומתפרקים למול עינינו, כאשר הזכרונות הקשים של עברה תוקעים אותה בהווה ומכרסמים כל מולקולה של אושר ושמחה שהיתה יכולה לפרוח מתוכה. הסיפור האישי של אמנדה שזור בקטעי אנימציה ממוחשבת מדהימה, מוזיקה מהממת, הומור וקטעי ראיונות דוקומנטריים עם מדענים ומורים רוחניים. אט אט, ככל שהסרט מתקדם, אנחנו מבינים שהסיפור האישי של אמנדה איננו כמו כל סיפור קולנוע עלילתי, אלא הוא רק דוגמה, המחשה לרעיונות הפילוסופיים והרוחניים אותם מעוניינים יוצרי הסרט להעביר לנו. מהם אותם רעיונות גדולים השזורים בסרט ונותנים לנו להרגיש פחות אבל כואב? האם הרעיונות האלה מדברים על הקיום האנושי? על הקוד הרוחני לבריאת המציאות אותה אנו רוצים? על אלוהים? המדע? ואולי זהו פשוט סרט הנפשה שממחיש באופן קליל את פיזיקת הקוואנטים להמונים? מה ה... בְּליפּ אנחנו יודעים? מה לכל הרוחות אנחנו יודעים על העולם שבו אנחנו החיים? ?What the bleep do we know.


	כל מה שיש בחיינו זה אפשרויות


	אמנדה רואה כדורסל מופיע בעשרה מקומות בו זמנית. אחר כך היא רואה את עצמה בכל מיני אפשרויות בו זמנית. אחד המדענים שמופיע בסרט, מציג את אחד הרעיונות המרכזיים בסרט: כל מה שיש בחיינו זה אפשרויות. המציאות הכואבת של אמנדה היא אחת מתוך אינספור האפשרויות שהיא בחרה להתמקד בה. הוא מנמק את דבריו בעקרונות של הפיזיקה הקוואנטית. העולם שאנחנו תופסים מורכב מחלקיקים תת אטומיים. חלקיקים אלה מופיעים בו זמנית כמו הכדורסל בכמה מימדים שונים. לפעמים החלקיקים האלה הם חומר ולפעמים הם גלי אנרגיה. לפי התיאוריה הקוואנטית, החומר והדברים, אינם חומר ואינם דברים, אלא הם יותר אפשרויות. כל העולם החומרי שסביבנו, פריטי ריהוט, מכונית, אנשים, בתים, כל אלה הם בסך הכל אפשרויות. מכאן אנחנו לומדים שהמציאות האישית של כל אחת ואחד מאיתנו, משתנה בהתאם לרעיונות ולכוונות שבהם בחרנו להתמקד. זוהי אמירה מאוד חזקה בסרט והיא חוזרת בוואריאציות שונות לאורכו: התודעה יוצרת את המציאות. כל מה שנבחר להתמקד בו (רעיון, כוונה, אמונה) באמצעות התודעה שלנו, יתחיל להתממש ולהופיע במציאות החומרית שלנו. אבל עד שלא נתמיד להתמקד ברעיון כלשהו, הוא יישאר רק בגדר אפשרות, כמו אותם חלקיקים שכאשר בוחרים להתמקד בהם הם מופיעים כחומר דחוס, וכשלא בוחרים לצפות בהם, הם מופיעים כגלים של אנרגיה, מידע גלמי, אפשרות.


אמנדה והכדורים


	מסרים מהמים


	אחת הסצינות בסרט מתארת את אמנדה מנפצת את הראי של חדרה במהלך התמוטטות עצבים קשה. היא עומדת מול הראי ומסתכלת בדמותה השבורה והמעוותת, לאחר כעס, שנאה עצמית וחרדה. לפתע היא מתחילה להבין שהרגשות השליליים שלה וההלקאה העצמית שהזינה אותה במשך שנים רבות, השפיעו ועדיין משפיעים על המבנה המולקולרי של התאים שבגופה. היא מקשרת בין המחשבות השליליות שלה על עצמה לבין תחזוקת הגוף הירודה שלה. וכך, במהלך סערת הרגשות, אמנדה מגיעה ל"הארה" ונזכרת בקבוצת תיירים שפגשה ברכבת התחתית כמה ימים לפני כן. כמה ימם לפני כן, בתחנת הרכבת התחתית אמנדה נחשפת לקבוצת תיירים המקבלים הסבר ממדריכה נחמדה על מחקרו של מסארו אמוטו. המחקר הזה מופיע בסרט כמעין מטאפורה אמנותית ופחות כמחקר עם תוקף מדעי מבוקר. (וזה ייאמר לזכות יוצרי הסרט). בכל אופן, מסארו בדק את הקשר בין הכוונות והמחשבות האנושיות לבין מים. הוא רצה להראות שמחשבות, מלים, כוונות ואף מוזיקה - נקלטים על ידי המים ומשפיעים על המבנה המולקולרי שלהם. מסארו השמיע למים מילים חיוביות כמו "אמא תרזה" ומילים שליליות כמו "אני אהרוג אותך", מוזיקת טראנס ומוזיקה רגועה, תפילות ועוד, ואחר כך צילם את הגבישים של המים במיקרוסקופ. להפתעתו, המבנה של גבישי המים שקיבלו חיזוקים חיוביים ומוזיקה רגועה של בטהובן ובאך, התגבש לכדי צורות הרמוניות של הרמוניה, סדר ויופי, לעומת דיסהרמוניה וכאוס של מולקולות המים שהיו חשופות לחיזוקים שליליים ולמוזיקה צעקנית. המסקנה המתבקשת מהגילוי הזה היא שגם הבריאות הפיזית והרגשית של בני האדם, מושפעת לטובה או לרעה, ממילים מסוימות, מכוונות, מצלילים ומרעיונות, וזאת מכיוון שגופנו מורכב מ-70 אחוז מים.


	אני יוצר את היום שלי


	ככל שאמנדה נרגעת היא מבינה שהיא יכולה לבחור לא להיות קורבן של הנסיבות, החששות והפחדים שלה. היא יכולה לבחור להיות חשופה לכוונות ולרעיונות אוהבים יותר וכך גם המציאות העגומה של חייה יכולה להיברא באופן ראוי יותר, ובכלל זה גופה ונפשה יכולים להשתקם ולהגיע למימוש מלא יותר. השאלה המתבקשת היא, מדוע אנחנו, שדווקא כן מבינים את החשיבות של הכוונות והאמונות הפנימיות שלנו, בכל זאת מתקשים לברוא את יומנו באופן מוצלח ושלם יותר? התשובה שנותן אחד המשתתפים בסרט היא פשוטה והגיונית. חשוב שנזין את הכוונות החיוביות שלנו באמונה. בהתלהבות. "אנשים מעלים רעיון מסוים, ואחר כך מייד הם מוחקים אותו כי הם חושבים שהוא טפשי, שהם לא מסוגלים לממש אותו. ואחר כך הם שוב מעלים רעיון אחר חיובי חדש, ושוב הם מוחקים אותו, עד שהם כלל אינם מאמינים שניתן להשתנות. וכך ההשפעה המצטברת של הכוונות החיוביות היא קטנה וזניחה והיא אינה מתממשת לכדי מציאות חדשה לעולם". ד"ר דיספנצה, המופיע כאחת הדמויות המלוות את החלק הדוקומנטרי בסרט, מתאר איך הוא בורא את היום שלו: "אני קם בבוקר, ובאופן מודע אני בורא את היום שלי באופן שבו אני רוצה שהוא יקרה. לפעמים דברים קטנים שלא ניתן ממש להסביר אותם, מופיעים במהלך היום שלי, ואני יודע שהם חלק מתהליך הבריאה של היום שלי. וככל שאני שם לב לדברים הקטנים האלה, כך נבנית רשת נוירולוגית בתוך המוח שלי, שנותנת אור ירוק לכל אפשרויות היצירה שלי... אני אומר לעצמי: אני יכול להקדיש את עצמי לבריאת היום הכי מושלם שלי, על ידי כך שאני יודע שיש ביכולתי להשפיע על השדה הקוואנטי שלי. ועכשיו, אני, מבקש ממך, הצופה הרוחני שלי, שמתבונן בתהליך הבריאה של היום שלי, לתת לי סימן קטן, שהיום המפואר ומלא ההוד הזה נברא על ידי אהבה בלתי מותנית של אלוהים, על ידך, על ידי".


	אז איך קרה שהקלישאות השחוקות של לואיז היי קיבלו קאמבק כזה אדיר


	אז איך קרה שהקלישאות השחוקות של לואיז היי - "אני בורא את עולמי" ו"אני יוצר את המציאות של חיי" - קיבלו קאמבק כזה אדיר, עד שמחצית ממדינות העולם נכבשות על ידי סרט שהוא באמת כובש לבבות, אבל אין ספק שהוא גם מוטציה חצי דוקומנטרית, חצי אנימציה, ומעט מאוד עלילתי? איך זה שבאמצע אוגוסט, בטמפרטורה של 37 מעלות בצל, הסרט הזה מצליח להוציא מהבית צעירים, מבוגרים, ניואייג'יסטים ובלתי מזוהים, במדינות רבות בעולם, כולל במדינות בלתי מפותחות כמו יוון, ישראל והונגריה? יש שיגידו (במיוחד יוצרי הסרט) שכוח המשיכה של הסרט הוא ההעזה לשים על השולחן מרק תרבותי הכולל קצת מדע, קצת מיסטיקה, הרבה רוחניות ומעט דת. ועצם החיבור הזה, לראשונה, על מסך הכסף, ולא בערוץ 8 בכבלים, הוא מה שעושה את הסרט הזה לתופעת פולחן תרבותי. וכמובן, שמעתי גם כאלה שאמרו "לראשונה אני יכול להרים את הגב ולקבל אישור מדעי ורוחני לכל מה שידעתי שקיים, לכל מה שפחדתי לנסח במילים בפומבי, אבל רציתי מאז ומתמיד". אבל כשאני מעיין בספר המבקרים באתר האינטרנט הרשמי של הסרט, ואני רואה את התגובה של ראבן צימר מקליפורניה, יש לי ניחוש קטן משלי לגבי מהו כוח המשיכה של הסרט. Raven Zimmer, age 58 from Lakeside, CA on 08/14/2005. You handed me the most incredible gift! I love you all -- your efforts have resulted in the "click" I've been waiting for. "All you have to do is change your mind". That's what my teacher said. I've been FIGHTING to change my mind since. Your movie made it amazingly easy, my mind is changed. I feel lighter -- I feel enlightened. Bless you all. Forty days -- I'm watching it each day for 40 days! YOU HAVE SUCCEEDED! אנשים רוצים להשתנות, אבל הם לא רוצים לעשות בשביל השינוי כלום. על בסיס העקרון הזה, אימפריות כלכליות קמות חדשות לבקרים ומנצלות את החולשה האנושית שלנו עד דק. אם אני אחשוב שאני רוצה בניין בן 40 קומות בחצר הבית שלי, ונניח שאני אחשוב עליו זמן רב, כל בוקר, כל ערב, במשך שנה שלמה, האם בניין כזה יצמח לו בחצר שלי? כדי לשנות את המציאות שלנו, זה נכון שרעיונות וכוונות חיוביות הם הבסיס החשוב לשינוי, ואולי הם גם הגורם והמוטיבציה להיפתח אל האפשרויות הרבות, אבל הם בהחלט לא הגורם הבלעדי. בלי שנעשה מאמץ בפועל, פעולה ממשית, לפעמים רצף של פעולות עקשניות וסיזיפיות, תובעניות, ואחר כך אסור לשכוח את פעולות התחזוקה של המטרות שמימשנו, תחזוקה עקבית לאורך זמן, כך שבלעדי כל העשייה הזאת - האם נצליח לברוא משהו משמעותי בחיינו? וכאן אני מבחין בסכנה העקיפה שבאה עם המסרים הקלילים והנחמדים של הסרט החווייתי הזה. בעולם האמיתי יש הרבה אנשים כמו ראבן צימר שבאמת חושבים שמספיק לצפות בסרט כדי לחולל בחייהם שינוי אמיתי. כל הרעיונות שמופיעים בסרט מופיעים בתנ"ך, בכתבים הבודהיסטיים, ובכל ספר רוחני הכי שטחי שיצא בעשרים השנים האחרונות. אבל בהיררכיה של המאמץ האנושי ספר רציני מצריך מאמץ אינטלקטואלי גדול, זמן, ריכוז, מחשבה, אימות רגשי, שהם מצרכים די נדרשים בעולם מוטרף כמו שלנו. ולכן, רוב האנשים אינם מתפנים לקרוא באמת ספרים, גם אם הם מאוד רוצים. לעומת ספר, סרט קולנוע נמצא במקום יותר קליל בהיררכיה של המאמץ האנושי. קנינו כרטיס בשלושים שקל, הלכנו לסרט, ראינו, יצאנו, שכחנו. אם הסרט מספיק חזק, שכחנו אותו אחרי כמה ימים. (מי מכם עדיין מתרגש מהעוצמות של "רשימת שינדלר"?). הסרט הזה עומד בקטגוריה של הסרטים שנותנים בעיטה למי שלא נחשף עד עתה לרעיונות האלה, ואולי גם למי שכן מכיר את כל הרעיונות אבל ההמחשה הוויזואלית מהממת אותו. אבל אחרי זמן מה, האם אין סופו לדעוך עד הגשמים הראשונים של אוקטובר?


	תעשיית הבליפ


	רק האמריקאים שיודעים לשווק רעיונות כמו לחמניות בריאוּת של מקדונלדס, יודעים לשווק את התרבות הרוחנית שלהם ברמה שאף מדינה בעולם איננה מסוגלת לחלום. זרועו הארוכה של הבּליפ תשיג אותנו בכל מקום בעולם: מאות פורומים, אתרים, ספרים, ימי עיון, גלויות וירטואליות, רשימות תפוצה, ניוזלטרים, קבוצות לימוד, חוברות הדרכה, והשיא - מוצרי בליפ: חולצות מודפסות, סטיקרים, ספר הציטוטים האהובים של הסרט, משחקי בליפ-וידיאו, תיק בד עם הדפסים, חולצת קוואנטים אופנתית לגברים וגופיות בליפ עם כתפיות לנשים, כובע מצחייה, "מהות החיים"(משקה מים מומלחים), ספרים ודיסקים רוחניים של המורים והמדענים שהשתתפו בסרט, ספר הפעוטות "אני מאמין בעצמי" וספר הילדים "להיות עצמי", "נפש מחפשת -המדריך לנערה שמחפשת את עצמה", עיפרון סגול לחריטת סימני אהבה על עור הגוף כמו שאמנדה עשתה כשהיא הגיעה להארה, מגנטים למקרר... להפסיק?


	אישה דתייה עם שביס


	בשורה הראשונה של האולם בו הוקרן הסרט, ישבה אישה מבוגרת, בת חמישים פלוס, ליד בחור צעיר עם גופיה דקיקה, מכנסי שאנטי וראסטות זקופות. אני התמקדתי באישה. רוב הצופים היו פחות או יותר צפויים בסרט כזה - צעירי הודו וכל מיני סטודנטים ויאפים חמודים, אבל האישה שבשורה הראשונה תפסה את תשומת לבי כבר בהתחלה. היה לה שביס לבן על הראש, מין כיסוי ראש של נשים חרדיות. כשאחד המדענים דיבר בסרט על ההבל של הדתות הגדולות ועל אשליית האלוהים המעניש והמתגמל, הסתכלתי לכיוון האישה הדתייה מהשורה הראשונה. אחרי דברי הכפירה האלה, חשבתי, היא בטח תעזוב את האולם בהפגנתיות. ואכן, לאחר הדברים הבוטים האלה, ראיתי אותה קמה ועוזבת את האולם. הרגשתי מבוכה. אבל אולי טוב ככה, אמרתי לעצמי. מי יודע מה עוד יגידו בסרט ועדיף שהיא עוזבת אותו כבר עכשיו. אבל אז ראיתי את האישה עם השביס חוזרת למקומה. ביד שמאל שלה היה תיק, וביד ימין היה לה פופקורן גדול. היא ישבה בזהירות כדי לא להפיל את גבעת הפופקורן שהציצה מתוך קופסת הקרטון הענקית. הסרט הסתיים. אף אחד לא קם. מחיאות כפיים עזות נשמעו באולם והרגשתי כאילו אני נמצא בתוך מטוס שנוחת בשלום בשדה התעופה בן גוריון. על המסך היו כתוביות נעות של יוצרי הסרט והמשתתפים. עדיין כולם המשיכו לשבת בכסאותיהם ובלעו בשקיקה במשך חמש דקות נוספות כל כתובית אפשרית. כשנדלקו האורות, שוב פרץ ההמון במחיאות כפיים סוערות. האישה עם השביס גם כן מחאה כף אל כף בחוזקה. הרגשתי עצוב. ההוריקן האמריקאי מוצא אותנו בכל פינה, שוטף ומוחק כל חלקה של מחשבה אישית, כל פינה של כבוד עצמי לחולשות האנושיות שלנו, לחוסר המושלמות שבנו וליופי של קשת הרגשות שנמצאת בתוכנו, אבל אנחנו, איפה אנחנו נמצאים בכל הסרט הזה, דוּ וִוי נוֹו? אם אנחנו ממהרים לבלוע בשקיקה את הקֶבַּבּ הרוחני הזה בלי לעצור לרגע ולבדוק את המרכיבים היותר פנימיים של הרעב והצמא האמיתיים שלנו, ווֹט דֶה פַאק דוּ וִוי נוֹו?