 |
/images/archive/gallery/381/868.jpg ארז שמיר.
 |
|
|
|
|
|
|
| ארז שמיר חושב שכל מחפש רוחני חייב לשאול את עצמו שלוש שאלות בסיסיות
|
|
| עדכון אחרון : 14/7/2006 16:45 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ישנן מעט מאוד מילים בשפה המודרנית אשר זוכות, ושלא בצדק, לתדמית שלילית כל כך כמו המילה רוחניות. עבור חלקים נרחבים בציבור המילה רוחניות מייצגת מן נתיב בריחה זוהר, מקושט בנרות וריח קטורת, שמאפשר לאנשים חלשי אופי לרחף בספירות עליונות ודמיוניות וזאת כתחליף להתמודדות הבלתי נמנעת עם קשיי היום יום. על פי תפיסה זו, אשר רואה בתופעת הרוחניות המודרנית את הבת החורגת של תופעת ילדי הפרחים של שנות השישים, כל העיסוק בתחום אינו משקף אלא את החסכים הפסיכולוגים של דור של אנשים אשר נולדו לתוך תרבות שפע מנוכרת אשר מותירה אותם מפונקים מצד אחד וחרדים מצד שני.
התדמית השלילית כל כך שיצאה לתופעת הרוחניות אינה צריכה להפתיע אותנו. אחרי הכל, אנו חיים בחברה טכנולוגית מודרנית אשר מבססת את זהותה וגאוותה על הישגיה המדעיים. בחברה זו, המאמינה כי הדרך היחידה לגילוי האמת היא דרך המחקר המדעי, הרציונלי, הביקורתי, אין כל מקום למה שנתפס כתורות ידע המבוססות על משאלות לב ורדרדות ותו לא. הנטייה המוגזמת של העוסקים בתחום הרוחני לשימוש בסממנים חיצוניים יוצאי דופן, כמו גם עצם מגוון התיאוריות המופלא אשר לא היה מבייש אף ספר מדע בדיוני, רק מוסיפים ופוגעים באותה
תדמית חבוטה ממילא. סיפורים על אבנים אנרגטיות או על חוצנים אשר בזמנם החופשי משלימים הכנסה מהצד באמצעות ביצוע פעולות כירורגיות מסובכות בבני אדם אינם בדיוק מתכון מוצלח למקובלות חברתית בפתח המאה העשרים ואחת.
לזכותם של מבקרי תופעת הרוחניות יאמר כי ברוב רובם של המקרים הם פשוט... ואולי לא תמיד נעים להודות בכך... צודקים! אכן, רוב רובו של העולם הרוחני אינו אלא אוסף של תיאוריות הזויות לחלוטין המחסנות את עצמן מכל ביקורת תוך הסתתרות מאחורי מסך עבה של מסתוריות וחשאיות ואשר מוכרות אושר מזויף תמורת מטבע קשה. אכן, חלק גדול מהאנשים אשר פונים לעזרת העולם הרוחני הנם אנשים פגיעים המוכנים לבלוע כמעט כל דבר שטות בתנאי שהוא משרת את הצרכים הפסיכולוגים הלא ממומשים שלהם. ואכן, העיסוק הרוחני עשוי לעתים להוביל לתופעות של ניצול ורמיה, עד כדי פגיעה ממשית באלו הלוקחים בהם חלק. ולמרות זאת, ולמרות עוד שורה ארוכה של טענות שניתן להפנות כלפי העולם הרוחני, עדיין נרצה לטעון כי בין כל שלל הפירות הבאושים שהעולם הרוחני כיום מציע לנו עוד ניתן למצוא מספר קטן ביותר של פירות אשר טעמם כה מתוק ותכולתם כה מזינה עד שאיננו יכולים להרשות לעצמנו שלא למוצאם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
האתגר המרכזי שעומד לפנינו אם כך הוא ללמוד כיצד להבדיל בין תורה רוחנית אמיתית לבין ים התורות המזויפות המקיפות אותה. מקובל לחשוב כי הדרך לזהות תורה רוחנית אמיתית הוא על ידי בחינה מדוקדקת של התשובות שהיא מציעה לבעיות היסוד של החיים, אולם לא כך הוא הדבר. תשובות ישנן רבות, ובמרבית המקרים איננו יכולים כלל לוודא את אמיתותן. מה שבאמת חשוב כאשר אנו מנסים לזהות דרך רוחנית אמיתית הוא לגלות אילו שאלות אותה הדרך מעודדת אותנו לשאול. אחרי הכל, כל עוד איננו שואלים את השאלות הנכונות מדוע שיהיה אכפת לנו בכלל מהתשובות? הרי זה כמו לאתר את מספר הבית הנכון בעודנו ניצבים ברחוב הלא נכון.
שאילת השאלות הנכונות הנה חיונית ראשית כל מכיוון שהיא מאפשרת לנו להבחין בין העיקר והטפל בחיינו כך שנוכל לזהות את אותם היעדים והמטרות שהגשמתם חשובה לנו באמת. אנשים רבים, רבים מדי, מגלים מאוחר, מאוחר מדי, כי חייהם בוזבזו לריק רק מכיוון שאף פעם לא לקחו את הזמן לחשוב מה באמת חשוב להם. כל עוד איננו יודעים מה באמת חשוב לנו הרי שאנו חושפים את עצמנו לניצול על ידי גורמים העשויים להחדיר לתודעתנו את מטרותיהם במסווה של מטרותינו. כמו ציפור שמאמינה שהיא מגדלת את גוזליה בעוד אלו הוחדרו לקנה על ידי ציפור מתחרה, כך אנו עלולים להשקיע את מיטב מאמצינו בהגשמת מטרות אשר מעולם לא היו מטרותינו.
בנוסף לכך ששאילת השאלות הנכונות מאפשרת לנו להבהיר לעצמנו מה באמת חשוב לנו בחיינו, היא מסייעת לנו גם על ידי כך שהיא מאפשרת לנו ליצור לעצמנו תחושת אוריינטציה במרחב הכולל של הקיום. אם נהיה הוגנים לרגע ניאלץ להודות שעבור רובנו החיים הם מסתורין כמעט מוחלט. אין לנו באמת מושג מהיכן באנו ולהיכן אנו הולכים, אין לנו באמת מושג מהי המטרה ומהי התוחלת, ולעזאזל, לחלקנו אין אפילו מושג איך לטגן ביצה כמו שצריך. במצב דברים זה אך טבעי שרובנו סובלים מתחושה עמוקה, אם כי לרוב לא מודעת, של אובדן כיוון. תחושת אובדן הכיוון הזו פוגעת בנו מכיוון שהיא עומדת בבסיס חלק ניכר מהחוליים שלנו, בראשם הרדיפה הבלתי מרוסנת אחרי הנאות החושים ומגפת ההתמכרויות.
שאילת השאלות הנכונות מאפשרת לנו ליצור לעצמנו מחדש את אותה תחושת אוריינטציה במרחב אשר אבדה לנו על ידי כך שהיא מייצרת עבורנו סט של נקודות ייחוס קבועות אשר מלוות אותנו לאורך כל חיינו. נקודות ייחוס אלו מאפשרות לנו לנווט את דרכנו לעבר מטרותינו כמו שכוכבי השמים מאפשרים לרב החובל לנווט את ספינתו בעיצומו של לילה חשוך. כל עוד איננו שואלים את עצמנו את השאלות הנכונות סט נקודות הייחוס שלנו צפוי להיות מורכב מנקודות ייחוס משתנות בלבד אשר יותירו אותנו תלויים בחסדי הגלים אשר יכולים לשאת אותנו לכאן או לשם לפי רצונם. רק סט של נקודות ייחוס קבועות, אשר מתבססות על האמיתות הבלתי משתנות של הקיום, יכול לאפשר לנו לקבוע בעצמנו את מסלול המסע אותו נעבור, כמו גם את היעדים אליהם נגיע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
באופן בסיסי כל דרך רוחנית אמיתית תעודד אותנו, בגרסה כזאת או אחרת, לשאול את עצמו שלוש שאלות יסוד. השאלה הראשונה שדרך רוחנית אמיתית תעודד אותנו לשאול את עצמנו היא השאלה "מי אני?". השאלה "מי אני?" עשויה להישמע על פניה כשאלה כל כך פשוטה עד שרובנו מעולם לא טרחנו להתעמק בה. נדמה כאילו שהתשובה לשאלה הזאת הנה כל כך אלמנטרית עד שכלל אין טעם שתישאל. אולם אם היינו מנסים, ולו רק בשם התרגיל המחשבתי, לענות עליה, היינו מגלים עד מהרה כי מדובר בשאלה מורכבת למדי. ראשית כל, כאשר אנו שואלים את השאלה "מי אני?" לאיזה אני אנו מתכוונים? האם לאני של היום או אולי לזה של אתמול? האם לאני של גיל שלושים או אולי לזה של גיל שלוש? והאם ייתכן בכלל שמדובר על אותו אני? ואיפה בכלל נמצא האני שלנו? האם האני שלנו נמצא בתודעה שלנו או בגוף שלנו? האם האני שלנו נמצא בזכרונות שלנו או בתוכניות שלנו לעתיד?
כפי שניתן לראות, בניגוד לרושם הראשוני, השאלה "מי אני?" היא אכן שאלה מורכבת למדי, אולם אסור שמורכבותה תניע אותנו מלשאול אותה שוב ושוב. אחרי הכל, אם את כל העולם אנו תופסים ביחס לאני שלנו, אז מה המשמעות של עולם זה כל עוד אין לנו מושג קלוש מהי מהות הקיום של אותו האני? אנחנו יכולים להרוויח מליוני דולרים, אנו יכולים להתחתן עם בן/בת הזוג המושכים ביותר, אנחנו יכולים לנסוע לירח וחזרה, אולם כל עוד איננו יודעים מי אנחנו באמת אין לכך כל חשיבות.
השאלה השנייה שדרך רוחנית אמיתית תעודד אותנו לשאול את עצמנו היא השאלה "מדוע אינני מאושר?". חשיבותה של שאלת האושר נובעת מכך שכל מה שאנו עושים בחיינו, כל מעשה ומעשה, מהכי קטן ועד הכי גדול, נעשה מתוך כוונה לאפשר לנו למצוא את האושר. למעשה, השאיפה למצוא את האושר מתוכנתת בתוכנו ברמה כל כך בסיסית עד שהיא נמצאת מחוץ לשליטתנו. חיינו, בסופו של דבר, אינם אלא רצף אחד ארוך של קבלת החלטות. כל מה שאנו עושים במהלך היום, מהרגע בו אנו מחליטים מה לאכול בבוקר ועד לרגע בו אנו מחליטים על איזה צד ללכת לישון בלילה, הוא לקבל החלטות. קבלת החלטות, מעצם הגדרה, מחייבת אותנו בבחירה בין חלופות (אין כל טעם לדבר על קבלת החלטות אם לא קיימות חלופות שניתן לבחור ביניהן), אולם הקריטריון היחיד שאנו מכירים לבחירה בין חלופות הוא הקריטריון אשר מנחה אותנו לבחור תמיד בחלופה אשר מציעה לנו, לפי מיטב הכרתנו, את המידה המקסימלית של אושר (או לחילופין, את המידה המינימלית של סבל). אין לנו, ואף פעם לא היה לנו, קריטריון בחירה אחר.
הטרגדיה שלנו היא שלמרות שכל מעשינו נעשים מתוך כוונה כנה למצוא את האושר, הרי שבסופו של חשבון כמעט אף אחד מאיתנו אינו באמת מאושר. כן, אין ספק שפה ושם יש לנו רגעים של אושר, לעתים אפילו תקופות שלמות של אושר, אולם אושר אמיתי, אושר בה' הידיעה, הוא נחלת חלקם של מעטי מעטים. המסקנה היחידה אליה ניתן להגיע היא שהבעיה שלנו במציאת האושר אינה בעיה של מאמץ, מאחר וכולנו מתאמצים כל הזמן, אלא בעיה של כיוון. אנו מפנים את מאמצינו למציאת האושר לכיוונים לא נכונים. השאלה "מדוע אינני מאושר" היא לפיכך שאלה שנועדה להבהיר לנו לאיזה כיוונים עלינו להפנות את מאמצי האושר שלנו על מנת שאלו יישאו פירות ולא יישארו עקרים.
השאלה השלישית שדרך רוחנית אמיתית תעודד אותנו לשאול את עצמנו היא השאלה "מה קורה לי לאחר המוות?". מיותר לציין שרובנו לא אוהבים להתעסק יותר מדי עם סוגיית המוות, אולם מכיוון שכולנו עתידים להיות מתים לתקופת זמן די ממושכת מומלץ שניתן לסוגיה זו את המשקל הראוי. ישנה אמרה לפיה החיים הם כמו הבזק של ברק באמצע לילה חשוך. ייתכן שהרבה יותר נחמד להתעסק עם הברק הנוצץ מאשר עם הלילה החשוך, אולם בסופו של דבר הברק יחלוף ואילו הלילה יישאר. אם יש לנו סיכוי כלשהו לאפשר לחלק מהחיים שלנו להיכנס אל תוך המוות, סיכוי זה תלוי בנכונות שלנו לאפשר לחלק מהמוות להיכנס אל תוך החיים שלנו. בחירה בדרך של הדחקה לא תעזור. המוות הוא עובדת חיים אשר לא תעלם רק בגלל שאנו החלטנו לעצום עיניים. אחרי הכל, מה ההיגיון בהתעלמות מהאירוע היחידי בחיינו שהתרחשותו אינה מוטלת בספק? כמובן שתמיד ניתן להטיל ספק בתועלת שנובעת מחקר המוות ולהעלות שאלות בנוגע ליכולתנו לדעת משהו על המוות, אבל התעלמות מוחלטת מהסוגיה אינה הפתרון. תמיד כדאי לזכור שכאשר יגיע הרעם אנחנו כבר לא נהיה כאן כדי לשמוע אותו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ככל שנחשוב על כך יותר נגלה כי אין דבר חשוב יותר שאנו יכולים לעשות מאשר לשאול את עצמנו את שלוש השאלות. מרקוס אוריליוס, מי שהיה קיסר רומא, כתב פעם כי "לא מהמוות צריך האדם לפחד אלא מכך שאף פעם לא יתחיל לחיות". אף פעם לא להתחיל לחיות פירושו אף פעם לא להתחיל לשאול את עצמנו את שלוש השאלות. כל עוד איננו שואלים את שלוש השאלות חיינו מוגבלים לסדרה של תגובות, מוצלחות יותר או פחות, מורכבות יותר או פחות, אולם תמיד רק תגובות למצבים שהחיים מציבים בפנינו. חיים כאלו, חיים מתוך היסחפות אחר אירועים חיצוניים ללא שום מודעות עצמית, אינם באמת זכאים לשם חיים. לכל היותר מדובר בחיקוי מוצלח של הדבר האמיתי.
בסופו של חשבון, לא חשוב כמה כסף עשינו במהלך חיינו, כמה בני זוג היו לנו, כמה אוכל אכלנו, בכמה בתים גרנו, בכמה מכוניות נהגנו, כמה בגדים לבשנו, כמה ספרים קראנו, לכמה חופשות יצאנו, כמה כבוד ופרסום קיבלנו, כל זה לא חשוב. שנגיע לסוף חיינו, אבל ממש לסופם, ונביט לאחור, כל חיינו יראו לנו לפתע כמו חלום שנחלם על ידי אדם זר. ואז, כאשר לא יישאר לנו שום דבר אמיתי לאחוז בו, כאשר נבין שלמרות כל מה שהשגנו לא השגנו למעשה כלום, אז, או אז, נרצה להתחיל לשאול את עצמנו את שלוש השאלות. אבל אז כבר עלול להיות מאוחר מדי.
חיינו יקרים מכדי שנבזבז אותם, מופלאים מכדי שנפספס אותם. בלבול העיקר עם הטפל גורם לנו לסטות מדרך המלך של החיים לדרכים צדדיות. דרכים אלו, למרות היותן מוארות באור היקרות המפתה של המוכר, הבטוח והמקובל, הן כולן דרכים ללא מוצא. הבעיה היא שאנו כל כך עסוקים בשאלות של נוחות הנסיעה ובטיחות הנסיעה עד שאנו שוכחים לברר את יעד הנסיעה. הסיכון שנמשיך לנסוע ולנסוע עד שנתפוגג אל תוך האופק הוא גבוה מדי. איננו חייבים שתתרחש תאונה כדי שנעצור. איננו חייבים להדליק אורות כדי שנראה. כל מה שאנו צריכים הוא לדעת לשאול את השאלות.
פרסום ראשון : 26/10/2005 13:43 | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
