 |
/images/archive/gallery/385/242.jpg
עטיפת הספר  |
|
|
|
|
| תופעה עמוקה של סינתזה שתציל את המין האנושי (והמערב בפרט), או תופעה של הסתגלות רדודה שאינה מותירה משקע אמיתי? פרק מספרו של יוחנן גרינשפון "הינדואיזם: מבוא קצר" |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
NRG מעריב
31/10/2005 13:30 |
|
|
|
|
|
|
|
הנוכחות של התרבות המערבית בהודו, שתחילתה עם חדירת הפורטוגזים להודו במאה ה-16 והתגבשותה עם השליטה הבריטית במאה ה-18, היתה לה השפעה חסרת תקדים בהיסטוריה של תת-היבשת. היתה זו נוכחות רב-ממדית, שיצרה נחיתות עמוקה בלב ההודים ויצרה אתגר של הסתגלות בסדר גודל בלתי-ידוע. לדעת חוקרים בני-סמכא, החברה ההינדואית (והאליטה הבְּרַהְמינית בתוכה) לא העריכה את המגע עם תרבויות ועמים זרים שרחשו מחוץ לגבולות תת-היבשת. ההודים לא נהו אחרי ארצות רחוקות ולא שאפו ללמוד שפות זרות. ייתכן שהמיגוון העצום של ניסיון ויצירה בשלל שפות וזרמים רוחניים, בתוך המכלול ההינדואי עצמו, יצר אקלים רוחני שהיה בו שׂוֹבע עמוק שהפך את המיפגש עם זרים למיותר. מכל מקום, דומה שגם אם המירקם ההינדואי לא היה בשל להתמודדות עם המודרניות שפלשה לתוכו, נוצרו במהלך המאה ה-19 כמה תגובות אופייניות לנוכחותה של המודרניות המערבית, הקולוניאלית והפוסט-קולוניאלית.
החל מן המאה ה-18, הלכה הנוכחות הבריטית בהודו והתחזקה והפכה לנוכחות רב-ממדית - פוליטית, תרבותית וכלכלית. רוב החוקרים סבורים כי הודו תחת שלטון המוגולים המוסלמים היתה במצב של שחיתות, התפוררות, עוני ורעב. מבחינה זו, סבורים אותם חוקרים, הנוכחות הבריטית, שתחילתה באינטרסים כלכליים מצומצמים של "חברת הודו המזרחית" במחוז בֶּנְגַל, היתה לברכה גדולה להודו כולה.
האנגלים הפכו את כלכותה לעיר בירה, והצורך שלהם בפקידות מקומית הביא אותם להקים בתי-ספר מתקדמים שבהם נלמדו השפה האנגלית ומקצועות מדעיים שונים. אחרים סבורים כי האנגלים ניצלו את הודו וערערו את המישטר הכלכלי והחברתי שלה - מישטר שהתבסס על הקהילה הכפרית ועל מסחר זעיר בערים הגדולות.
המנהיגות הלאומית ההודית, ובראשה גַנְדְהִי ונֶהְרוּ, קיבלה בדרך כלל את העמדה השנייה, זו הגורסת כי האנגלים גרמו נזק עצום להודו מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. צופים ומשקיפים שונים מן המימסד הבריטי תמכו לעיתים קרובות בגישה זו. המושל האנגלי בהודו בשנת 1834 כתב: "מתרחש כאן אסון שאין לו אח ורע בהיסטוריה של הכלכלה. עצמותיהם של טווי הכותנה ההודיים מלבינות את מרחבי הודו כולה...".
לעיתים קרובות הביעו מלומדים אנגליים דעה שלילית או מבזה בנוגע לאופיו של העם ההודי. המלומד האנגלי מֶקוֹלִי הביע את התרשמותו מן התרבות ההודית באומרו כי מכלול היצירה ההודית בשפה הסַנְסְקְרִיטית ובשפות אחרות אינו שקול כנגד מדף ספרים אחד בספרייה של בית-ספר עממי רגיל באנגליה. ג'יימס מיל קבע: "תאוות המנוחה שולטת בהודו... 'יותר טוב לשבת מאשר ללכת. יותר טוב לישון מאשר להיות ער. אבל הטוב ביותר הוא המוות'. זוהי אחת האמרות האהובות בפיהם של בני הודו חסרי הריכוז, והיא משקפת את נטייתם הקבועה והטבעית".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המפגש עם המערביות המודרנית
|
|
|
 |
|
|
|
הנוכחות המערבית המודרנית, שהתבטאה בטכנולוגיה משוכללת, במינהל ביורוקרטי וכדומה, יצרה מעין הלם טראומטי כמעט בקרב שכבות שונות בחברה ההודית. המושל האנגלי של בֶּנְגַל, הדוכס מרוֹנַלְדְשַאי, כתב:
באמצע המאה ה-19 כבר היתה בהודו אנארכיה אינטלקטואלית גמורה. אנארכיה זו סחפה את הדור הצעיר כמו ספינה שנעקרה בעת סוּפה מן הרציף. המערביות הפכה להיות האופנה השלטת, והמערביות תבעה מחסידיה שידחו לחלוטין את תרבותם שלהם. ככל שהצעירים העריצו יותר את המערב, כך גברה דחייתם את המזרח. הם החלו לבוז ללימוד הידע העתיק, והמנהגים והמסורת נזרקו הצידה. הדת העתיקה הוכרזה כאוסף של אמונות תפלות. היסודות המסורתיים של החברה ההִינְדִית התערערו לגמרי...
על כמה מן התוצאות ההרסניות של אותה "אנארכיה אינטלקטואלית" כותב מַאוּנְטְסְטְיוּאַרְט אֶלְפִינְסְטוֹן, המושל הבריטי של בּוֹמְבֵּיי, בשנת 1824: "המימשל האנגלי ייבש לחלוטין את המקורות של הכשרון המקומי, והדבר נובע מאופיו של כל כיבוש... כל עידוד להתפתחות הידע המקומי נבלם לגמרי, וכך הולכת לאיבוד גם התשתית".
מדובר אפוא במעין טראומה שהיו לה ביטויים בכל תחומי החיים בהודו. בעוד שההיסטוריה של תת-היבשת רצופה בפלישות וכיבושים (בעיקר מצד פולשים מוסלמיים), בצד ההודי היתה על-פי-רוב מידה רבה של הסתגלות לנוכחות הזרה, שהלכה ונטמעה בתרבות המקומית. דומה שהמיפגש עם התרבות המערבית יצר מצב חדש, ללא תקדים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ההינדואיזם החדש
|
|
|
|
|
|
|
רַאמוֹהַן רוֹי (1772-1833) נחשב בדרך כלל כמבשר ההינדואיזם החדש. הוא נולד בכלכותה, המרכז הכלכלי והפוליטי של "חברת הודו המזרחית", למד אנגלית והצטרף לעובדי החברה, דבר שחייב אותו לדבר אנגלית וללבוש חליפה. בעיני רבים היתה התנהגות כזאת משום בגידה בערכי המסורת. רוי למד באוניברסיטה המוסלמית של כלכותה, ובמהלך לימודיו גילה עניין רב במיסטיקה מוסלמית (סוּפיזם). רוי הסתכסך עם אביו כאשר התנגד לפולחן הצלמים של וִישְנוּ, שאביו דבק בו. הוא עזב את מישרתו ב"חברת הודו המזרחית" והחל להקדיש את עצמו ללימודי דת (בין היתר למד עברית ויוונית כדי לתרגם את התנ"ך לבֶּנְגַלית). הוא חיבר חוברת שעסקה ב"עקרונותיו של ישו: מדריך לשלווה ואושר". ידידים הודיים האשימו אותו במיסיונריות, ונוצרים האשימו אותו בהפיכתו של ישו להינדו. הוא עצמו טען כי המיסיונרים מסלפים את דבריו של ישו. רוי הגיע למסקנה כי האוּפַּנִישָדוֹת הן התורה ההינדואית הראויה והאותנטית, וכי עבודת האלילים במקדשים איננה ההינדואיזם האמיתי.
רוי נודע במלחמתו נגד מנהג הסַאטִי, שעל-פיו הועלו אלמנות על המוקד. מסופר כי קרובת משפחה שלו, שהיתה גם ידידת נפש שלו, נשרפה באופן זה נגד רצונה. רוי הקים את התנועה שנקראה בְּרַהְמָה-סַאבְּהַא, ששמה שונה מאוחר יותר לבְּרַהְמָה-סַאמַאג'. התנועה ביקשה לקלוט מרכיבים חשובים של האתוס המערבי, תוך שלילת מרכיבים בולטים של הפרקטיקה הרליגיוזית המסורתית. הבְּרַהְמָה-סַאמַאג' חייבה מונותיאיזם, חינוך מדעי ומודרני, ושללה את הסמכות המוחלטת של הוֶודוֹת.
אחד ממנהיגי התנועה היה קֶשַאבּ צַ'נְדְרָה סֶן. קֶשַאבּ הציע מיני פולחן חדשים במקום טקסים הינדואיים מסורתיים, ופיתח קשרים חזקים עם הקהילה הנוצרית. כפי שהזכרנו, תלמידו של רַאמַאקְרִישְנָה, סואמי וִיוֶוקַאנַנְדָה (1863-1903), ביטא בדרכו אופן הסתגלות הינדואי לנוכחות המודרניות המערבית. הוא עבר משברים שונים, ולפי המסופר אף היה לאתאיסט לאחר מות אביו. כאשר אמו שאלה אותו שאלה נוקבת: אם אלוהים הוא טוב כל-כך, מדוע ישנם כל-כך הרבה אנשים רעבים? הוא טען שאין זה הוגן או סביר לדרוש מבני-אדם לחיות את חיי הרוח כאשר בטנם ריקה, וציטט את רַאמַאקְרִישְנָה שאמר: "בטן ריקה אינה הולמת את ההשתוקקות לאל".
לאחר שכפר במציאות אלוהים שב וִיוֶוקַאנַנְדָה וחזה את אלוהים בכל מקום. מסופר עליו, כי דאגתו העיקרית היתה לאמו, וכי שלוש פעמים ביקר במקדש קַאלִי בדקשינשואר (המקדש שרַאמַאקְרִישְנָה קבע בו את מושבו) במטרה לבקש כסף ועזרה לאמו. בכל פעם פנה בתפילה נלהבת והתחנן לדבקות ולחוכמה (ואת הכסף שכח). לאחר מות רַאמַאקְרִישְנָה הסתובב וִיוֶוקַאנַנְדָה ברחבי הודו, בלוויית כמה מתלמידיו של רַאמַאקְרִישְנָה, וכאשר הגיע יום אחד לקַאנְיָה קוּמַארִי (בקצה הדרומי ביותר של הודו, במיפגש שלושת האוקיינוסים), הוא ישב על סלע (שמצביעים עליו עד היום) והגיע למסקנה שאין עוד טעם לשוטט בכפרים וללמד פילוסופיה, אלא יש לעשות משהו למען הכלכלה והבטן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פתיחות ושמרנות
|
|
|
|
|
|
|
וִיוֶוקַאנַנְדָה (שכתביו פופולריים מאוד במערב) סבר כי הקידמה המערבית עשויה לסייע להודו סיוע של ממש, וכי למערב יש הרבה מה ללמוד ולקבל מן ההינדואיזם, שהיא "דת העתיד". לדעתו, ההינדואיזם הגיע לשיא ההתפתחות הדתית, והוא מסוגל להכיל את כל שאר הדתות. עד היום ניתן לשמוע בהודו את הדעה שגדולי הרוח בכל הדתות (אברהם אבינו, משה רבנו, בודהא, ישו, מוחמד) היו התגלמויות של האל וִישְנוּ.
היו גם מגמות אחרות, שביטאו גישה אגרסיבית יותר מצד ההינדואיזם המסורתי. בראש וראשונה יש להזכיר כאן את דַאיַאנַנְדָה סַרַסְוַואטִי (1824-1883) ואת תנועת איא-סאמאג' ("איחוד האָרִיים"). דַאיַאנַנְדָה נולד במדינת גוּגַ'רָט למשפחה הדבקה בשִיוָוה. מסופר כי לילה אחד, בפסטיבל השַייוִויסטי הידוע שִיוָוה-רַאטְרִי הוא ישב במשמרת מול הלינגם של שִיוָוה וראה במו עיניו עכברים מטפסים על הלינגם מבלי ששִיוָוה יעשה דבר.
על-פי המסופר, לילה זה ערער את אמונו של דַאיַאנַנְדָה בשִיוָוה. מות אחותו ודודו העלה אצלו תהיות בנוגע למשמעות החיים ותכליתם, והוא פרש מן החברה והפך סַנְיַאסִין נודד במשך 15 שנים. הוא ישב לרגלי מורים רבים, אך לא מצא את שחיפש. לבסוף הגיע אל מורה עיוור ותובעני (וִירַאגַ'אנַנְדָה), שדרש ממנו להשליך את ספריו לנהר היַאמוּנָה וללמוד סַנְסְקְרִיט. דַאיַאנַנְדָה שהה אצל הגוּרוּ הזה במשך שלוש שנים מפרכות של משמעת חמורה ולימוד סַנְסְקְרִיט. בסופו של דבר שלח המורה העיוור את דַאיַאנַנְדָה אל העולם להפיץ את דבר הוֶודָה ולדחות דחייה מוחלטת את הדתות השגויות (בראש וראשונה את הנצרות).
זאת אכן עשה דַאיַאנַנְדָה, תוך שהוא מתפלמס עם חסידי הדתות הזרות: הוא ביקש להוכיח את השקר ואי-המוסריות שבברית הישנה והחדשה. יחד עם זאת, דַאיַאנַנְדָה דחה היבטים חשובים של ההינדואיזם הפופולרי, המתגשם בביקור במקדשים ודבקות לסוגיה באלים השונים. הוא דחה אף את גרעין המיתולוגיה ההודית המצוי בפוראנות, שמלומדים רבים רואים בהן את "לב ההינדואיזם". דַאיַאנַנְדָה הטיף לחזרה אל העבר הוודי הרחוק והטהור, ואף דרש להתקין מחדש את קורבן האש (אַגְנִיחוֹטְרָה).
ואולם, גם דַאיַאנַנְדָה לא יכול היה להתעלם מן הנוכחות המערבית המודרנית ומן האתגר של הציוויליזציה המערבית המשגשגת. דַאיַאנַנְדָה טען כי המדע המערבי על כל גילוייו (חשמל, מטוסים וכיוצא בזה) טמון ומרומז בוֶודוֹת המגלמות את "האמת כולה". במילים אחרות, אפילו מבחינה זו עולה תרבותה העתיקה של הודו לאין ערוך על תרבות המערב. בניגוד לרוח ההינדואיזם הקלאסי, שאין בו חיפוש כלשהו אחרי המרת דתם של אחרים להינדואיזם (כמו פעולת המיסיון), דַאיַאנַנְדָה תמך בגישה אגרסיבית ומיסיונרית ביחס לנוצרים ומוסלמים, ואף התקין מעין "הליך גיור" (שוּדְהִי, "טיהור") שמכוחו יוכלו בני דתות זרות לקבל על עצמם את ההינדואיזם. בדומה לסואמי וִיוֶוקַאנַנְדָה, המריץ דַאיַאנַנְדָה את תומכיו לפעול לטובת הקלת המצוקה הגופנית והכלכלית בכפרים ובערים, פעולה שהוא ראה בה גאולה אישית.
במסעותיו ברחבי הודו זכה דַאיַאנַנְדָה להצלחה רבה, ומספר תומכיו היה רב, במיוחד בחבל פַּנְגַ'בּ שבצפון-מערב תת-היבשת. לאחר מותו התפלגה תנועת אַרְיָא-סַאמַאג' ל"מתקדמים" (שהקימו קולג' אנגלו-ודי בלַאהוֹר, שם למדו מדע מודרני) ול"שמרנים" שהקימו את מוסד הגוּרוּ בהיקף גדול (נערים נשלחו לפנימיית הגוּרוּ למשך 16 שנים, ושם שפת הלימוד היתה סַנְסְקְרִיט).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מהו באמת ניאו-הינדואיזם?
|
|
|
|
|
|
|
המגמה הרוחנית הקרויה "ניאו-הינדואיזם" מקיפה מיגוון רחב של תופעות ואישים במאתיים השנים האחרונות. אין ספק שההינדואיזם החדש על כל צורותיו הוא במידה מכרעת תולדה של המיפגש עם המערב. מדובר בהסתגלות יוצרת שיש לה עשרות ומאות גוונים רוחניים, חברתיים ופוליטיים. המערב עצמו נפתח במידה רבה אל הכוחות והפוטנציאל של ההינדואיזם בשל הנגישות החדשה שהתפתחה בהודו מאז תחילת המאה ה-19.
כדאי להיזכר כאן בסיפור המופלא על כריתת הראש של וִישְנוּ בשדה הדְהַרְמָה הקרוי קוּרוּ-קְשֶטְרָה. כזכור, שני האלים היו בעלי ראש של סוס, והם הציעו למורה הדגול דאדיאנש לכרות את ראשו ולהרכיב במקומו ראש של סוס (שייכרת שוב, כזכור, על ידי האל אִינְדְרָה). בסיפור הקדמון מן ה"בְּרַהְמָנָה של מאה הדרכים", ראש הסוס הוא הראש המסוגל לשדר את הסוד הגדול באוזני האַשְוִוינִים, שהם בעלי ראש סוס. ישנם אפוא סודות גדולים שאינם יכולים להימסר ללא מהלך כירורגי דרמטי (כמו כריתת ראש).
במובן מסוים, ההינדואיזם החדש (או ניאו-הינדואיזם) הוא ראש הסוס של תרבות הודו הקדומה, דהיינו ראש הסוס שמפיו אנו יכולים ללמוד משהו על סודותיו ההינדואיזם העתיק. כמה מאנשי הרוח הבולטים של המאה ה-20 (רַבִּינְדְרַנַאת טַאגוֹר, מַהַטְמָה גַנְדְהִי, רַאמַנָה מַהַרִישִי, אַוּרוֹבִּינְדוֹ, רַדְהַקְרִישְנָן, קְרִישְנַמוּרְטִי, ואחרים) מהווים ביטוי לכושר הקומוניקציה של ההינדואיזם החדש.
בין החוקרים נטוש לפעמים ויכוח בנוגע לאותנטיות של הניאו-הינדואיזם. ישנם הסבורים כי מדובר בתופעה עמוקה של סינתזה העשויה להציל את המין האנושי (והמערב בפרט), ואילו אחרים טוענים כי מדובר בתופעה של הסתגלות רדודה שאינה מותירה משקע אמיתי. האחרונים סבורים כי הגלובליזציה הרחיקה לכת ובלעה את הזרות התרבותית והרוחנית כולה, ואין כל אפשרות להעתיק את ההינדואיזם העתיק אל תוך ההקשר הטכנולוגי החדש והדורסני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קישורים נוספים
|
|
|
|
|
|
|
הספר "הינדואיזם: מבוא קצר" יצא בהוצאת מפה, במסגרת סדרת "דתות העולם".
| | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
