 |
/images/archive/gallery/650/884.jpg
 |
|
|
|
|
| הזרם העולה של החוכמה והזרם היורד של החמלה: קן ווילבר על שני סוגים מובחנים של תנועות רוחניות אנושיות שהובחנו עוד בימי אפלטון, והמאבק הטראגי ביניהם |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
קן ווילבר. עריכה: אורן אנטין
3/12/2006 15:23 |
|
|
|
|
|
|
|
ישנם שני כיוונים עיקריים שבהם אפשר לנוע: אפשר לעלות מהחומר לרוח ואפשר לרדת מהרוח לחומר. התנועה מעלה היא מאוד טרנסצנדנטית והתנועה מטה היא מאוד אימננטית. עולים לכיוון מה שאינו ארצי ויורדים למה שהוא מאוד ארצי. רוב בני האדם חושבים על אפלטון במושגים של רוחניות עולה, פילוסוף של "מה שאינו ארצי", שראה את העולם הזה, הארצי, ואת כל מה שיש בו כצללים או העתקים חיוורים של הצורות הנצחיות של העולם האחר, האמיתי.
 |
| סע לשלום, האינסוף כבר בפנים |
|
אל תעמיד פנים שמצאת. העצמי לא ניתן למציאה משום שהוא מעולם לא אבד. מכתב אישי מהפילוסוף הרוחני קן ווילבר |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
אקו-פילוסופים רבים אומרים שמשם מתחילה ה"שנאה" שיש במערב לעולם הזה, הארצי, והם ממש לא צודקים. אפלטון למעשה מתאר שתי תנועות - מה שאנחנו מכנים בשמות עלייה וירידה - ועבור אפלטון, שתי התנועות האלה חשובות באותה המידה.
התנועה הראשונה, תנועת העלייה, היא תנועה מריבוי-הדברים לאחד, תנועה שבה אנחנו רואים שמאחורי הצורות המעורפלות ובנות החלוף של העולם הגלוי לעין יש מקור אחד ויחיד, הבסיס חסר הבסיס, האבסולוטי, ואנחנו עולים כדי להבין את הטוב המוחלט הזה. אבל אצל אפלטון התנועה השנייה חשובה באותה המידה, כלומר התנועה שבה האחד מרוקן את עצמו לתוך כל הבריאה כולה, נותן את עצמו לכל הצורות, כך שכל הבריאה כולה היא ביטוי מושלם של הרוח. לכן אפלטון קורא לעולם הזה, הארצי, אלוהים נראה לעין, שאותו ניתן לחוש, או ה"ירידה" של האחד לתוך ריבוי הדברים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| קן ווילבר
| /images/archive/gallery/212/807.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
החוכמה היא חזרתם של ריבוי הדברים אל האחד
|
|
|
 |
|
|
|
מה שקרה במהלך ההיסטוריה הוא ששני הזרמים האלה הופרדו בברוטאליות זה מזה. התרחשה התפרצות אלימה בין תומכי העלייה גרידא לבין תומכי הירידה גרידא. שני הזרמים האלה, שלמעשה אמורים להיות ממוזגים ומאוחדים, נסדקו ונשברו בצורה קטסטרופלית לעולים נגד יורדים. אפשר לראות את זה גם במזרח וגם במערב. דרך העלייה מריבוי הדברים לאחד היא 'דרך החוכמה'. החוכמה רואה שמאחורי ריבוי הצורות והתופעות נמצא האחד, הטוב, הריקות שאינה ניתנת לכימות, שכנגדה נראות כל הצורות כאשלייתיות, בנות-חלוף, בלתי קבועות. החוכמה היא חזרתם של ריבוי הדברים אל האחד. במזרח, הפְּרַגְ'נְיַא, או החוכמה, רואה שצורה היא ריקות. הפנים הזכריים של הרוח - או האל - הם בעיקר ארוס, הזרם העולה והטרנסצנדנטי של הקוסמוס, שתמיד שואף למצוא שלמות גדולה יותר ואיחודים רחבים יותר, לפרוץ את הגבולות ולשלוח את ידו אל עבר השמים, להתעלות כדי להגיע להתגלויות אינסופיות של טוב גדול יותר ותהילה גדולה יותר, תוך שהוא דוחה את הרדוד יותר בחיפושו אחר העמוק יותר, דוחה את הנמוך בחיפושו אחר הגבוה.
דרך הירידה לעומת זאת היא דרך החמלה. היא רואה שלמעשה האחד בא לידי ביטוי כריבוי הדברים, ושלכן יש להתייחס לכל הצורות באותה מידת נדיבות, חמלה וחסד. למעשה, החמלה, או הטוב, היא מנגנון הגילוי. האחד בא לידי ביטוי כריבוי הדברים באמצעות מעשה חסד וחמלה אינסופיים, ואנו מאמצים אל חיקנו את ריבוי הדברים באותה מידה של חמלה ותשומת לב. החמלה נוגעת בריבוי הדברים בדאגה כנה ובהשתאות עדינה. במזרח, הקַרוּנַא, החמלה, רואה שריקות היא צורה. הפנים הנקביים של הרוח - האלה - היא בעיקר אַגַפֶּה, הזרם היורד או האימננטי של הקוסמוס, עקרון ההתגלמות, הגלגול בגוף גשמי, מערכות יחסים, חיבוק של יחס וגילוי, שנוגע בכל ישות במידה שווה של חסד, אינו דוחה דבר, מחבק ומאמץ אל חיקו את הכל. במקום שבו ארוס שואף לטוֹב של האחד בחוכמה הטרנסצנדנטית, אגפה מאמצת אל
חיקה את ריבוי הדברים בטוּב ובדאגה אימננטית.
אם כן, החוכמה רואה שריבוי הדברים הם האחד והחמלה רואה שהאחד הוא ריבוי הדברים. או במונחי המזרח, הפְּרַגְ'נְיַא רואה שצורה היא ריקות, והקַרוּנַא רואה שריקות היא צורה. אפשר לקרוא לזה גם אֶרוֹס ואַגַפֶּה. ארוס העולה ואגפה היורדת, טרנסצנדנטיות ואימננטיות, האהבה המושיטה את ידה מעלה והאהבה המושיטה את ידה מטה.
בהיסטוריה של המערב, שברו את האיחוד הזה של העלייה והירידה פעם אחר פעם, עם עולים טרנסצנדנטיים ויורדים אימננטיים, שהיו בעימות בלתי פוסק אלה עם אלה, עימות שלפעמים היה אפילו אלים. המלחמה הזאת היוותה את אחד הגורמים המרכזיים והמגדירים ביותר של התודעה המערבית. החל באוגוסטינוס וממש עד עצם היום הזה, העולים והיורדים נמצאים בעימות מתמיד, חסר רחמים ולעתים קרובות ברוטאלי, והעימות הזה קיבע במערב שני אלים שונים, שלחלוטין אינם מתיישבים זה עם זה.
אלוהי העולים היה טרנסצנדנטי עד לשד עצמותיו - ממלכתי אינה מן העולם הזה. זה היה אל פוריטני, בדרך כלל מנזרי וסגפני, והוא ראה את הבשר, את הגוף ובעיקר את יחסי המין כחטאים ארכיטיפיים. אל זה מאז ומעולם ניסה להימלט מריבוי הדברים ולמצוא את האחד. הוא היה טרנסצנדנטי בצורה טהורה ותמיד היה פסימי בנוגע לסיכוי למצוא אושר בעולם הזה. הוא הפנה עורף לזמן בשם הנצח, והסתיר את פניו בבושה מפני הצללים שבעולם הזה.
אלוהי היורדים יעץ את ההפך הגמור. הוא ברח מן האחד אל תוך החיבוק של ריבוי הדברים. הוא היה מאוהב בנראה לעין - האל המוחשי, ולפעמים האלה. היה זה אל של התגלמות טהורה, אימננטיות טהורה. הגיוון ריתק אותו והוא מצא תהילה גדולה בשמחה בגיוון זה. מטרתו של אל זה לא היתה אחדות גדולה יותר, אלא גיוון רב יותר. הוא שמח בחושים, בגוף, במיניות ובארץ. הוא התענג על רוחניות שממוקדת בבריאה, שראתה בכל זריחת שמש, בכל מולד ירח את הברכה הגלויה לעין של האלוהי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
העולים הם אַאוּט והיורדים הם אִין
|
|
|
|
|
|
|
במהלך האלף שבין אוגוסטינוס וקופרניקוס, אנחנו רואים כמעט באופן בלעדי את אידיאל העלייה במערב. מכיוון שבתקופה זו המבנה החברתי היה חקלאי, הנטייה הרוחנית נטתה לכיוון הגברי ולכן הושם דגש רב יותר על ארוס מאשר על אַגַפֶּה, על העלייה יותר מאשר על הירידה, על האחד, עד כדי אקסקלוסיביות, יותר מאשר על ריבוי הדברים. לכן הישועה האמיתית, השחרור האמיתי, לא היה יכול להימצא בגוף הזה, בארץ הזאת, בחיים האלה. העולם היה לא-ארצי עד לשד עצמותיו. הבשר הוא חטא ויחסי מין הם חטא, והארץ היא חטא, והגוף הוא חטא, וכל הלל שניתן לבריאה עצמה היה קלוש עד מאוד. וכך, מן הסתם, שורש החטא היה חוה באופן כללי - האישה, הגוף, הטבע, מגע גופני: כל אלה הפכו לטאבו במובן העמוק ביותר. עבור העולים גרידא, הירידה היא השטן. ניתן לראות את זה גם במערב וגם במזרח. יש תמיד נטייה לאפשר לזרם העולה להכריז שהעולם הזה הוא מרושע ואשלייתי, להוקיע את הארץ, את הגוף, את החושים, את המיניות (ואת האישה). היו יוצאים מן הכלל, מן הסתם, אבל זו הייתה הנטייה הקבועה בקרב חברות שלהן מבנה חקלאי: לא-ארציות עד לשד עצמותיהן, ממלכתי אינה נמצאת בעולם הזה, עם תשוקה עזה למצוא את הנירוואנה הרחק מעולם הסמסארה. את הנטייה הזאת אנחנו מוצאים החל ביהדות המוקדמת ועד כמעט כל סוג של גנוסטיקה, בבודהיזם המוקדם וברוב הצורות של הנצרות והאיסלאם.
מן הסתם, ניתן מס שפתיים, לרוב, בשבחו של חסד האל וטוב לבו שיצר את הבריאה (טוב = אגפה, חמלה, עלייה), אבל השורה התחתונה היתה שלא היית יכול להשיג את הישועה או השחרור על פני הארץ, בחיים האלה, וזוהי תמציתו של הסיפור כולו. החיים היו בסדר, אבל הכל נעשה באמת מעניין אחרי שמתת, כלומר, אחרי שעזבת את העולם הזה. העולם הזה לא היה מקום שבו ניתן היה למצוא הגשמה; העולם הזה היה בסך הכל מסלול הרצה לקראת ההמראה האמיתית.
כל זה השתנה, והשתנה בצורה דרמטית, עם הופעת הרנסאנס ועליית המודרניות, שהגיעה לשיאה בתקופת ההשכלה ועידן התבונה. הדרך הפשוטה ביותר לתאר את התקופה הזאת היא שבנקודה הזאת העולים היו אַאוּט והיורדים היו אִין.
ובעיני היורדים גרידא, כל צורה של עלייה היא תמיד מגונה. למעשה, העלייה הפכה לרוע החדש. בעיני אלוהי הירידה, העלייה לנצח תהיה השטן. לכן אין זה מפתיע שמההשכלה והלאה, כמעט כל עלייה, מכל סוג שהוא, הפכה לחטא החדש. עליית המודרניות, שלילת העלייה והאימוץ האקסקלוסיבי של העולם היורד - אלה באו בד בבד.
וכאן אנחנו נמצאים על נתיבו של המערב המודרני, של שלילת הממדים הטרנס-פרסונליים. כאן אנחנו מתחילים לראות את תחילתו של הביטול, הדחייה, הדחיקה לשוליים, של הרוחני באמת ושל הטרנס-פרסונלי באמת. כאן אנחנו מתחילים לראות את שיבוח השטחיות, את אימוץ הסכימה היורדת. הליקוי שהסתיר כל חוכמה טרנסצנדנטלית - הליקוי שהסתיר כל סוג של עלייה - הטיל את צלו על כל פני המודרניות, צל שהוא חותם ההיכר של זמננו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מאוחדים בקולה הרדיקלי של מחיאת כף היד האחת
|
|
|
|
|
|
|
השטחיות הזאת, הסכימה היורדת, שמה את חותמה על כל המצב הקיומי המודרני והפוסט-מודרני. הישועה בעולם המודרני – בין אם מי שמציע אותה הם פוליטיקאים, מדענים, מחיי דתות ה"אדמה", המרקסיזם, העידן התעשייתי, תרבות הצריכה, החזרה לשבטיות, המיניות, החזרה לתרבות הגננות, המטריאליזם המדעי, האימוץ המחודש של אלת האדמה או האקו-פילוסופים - אצל כל אלה הישועה יכולה להימצא אך ורק בעולם הזה, רק בגלוי לעין, רק בעולם הצורה, רק באימננטיות הטהורה, רק בסכימה היורדת. אין אמת גבוהה יותר, אין זרם עולה, אין בשום מקום שום דבר טרנסצנדנטי. למעשה, כל דבר "גבוה יותר" או "טרנסצנדנטי" הוא עכשיו השטן החדש, האויב הגדול, הורס הזרם המכוון אל הארץ, אל או אלה ספוגי-חושים. וכל המודרניות והפוסט-מודרניות נעה באופן בסיסי וכמעט מוחלט במסגרת הסכימה היורדת, הסכימה של השטחיות.
זוהי דומיננטיות של היורדים. וזה לא מתרחש רק במציאות ה"רשמית", אלא גם כמעט בכל סוג של "תרבות נגד" או "מציאות נגדית". הסכימה היורדת כל כך מקובעת, כל כך לא מודעת, כל כך ניצבת ברקע, שאפילו המורדים של "הפרדיגמה החדשה" לעיתים קרובות נעים כשהם נתונים לחלוטין באחיזתה.
הנקודה ההיסטורית המרכזית של כל זה היא שבמערכות הלא דואליות הגדולות, מפלוטינוס במערב ועד נַגַארְג'וּנַה במזרח, אנחנו רואים דגש על איזון ואינטגרציה של שתי התנועות האלה. יש לאזן את הזרם העולה או הטרנסצנדנטי של החוכמה, או ארוס, או פרג'ניה עם הזרם היורד או האימננטי של החמלה, או אגפה, או קרונא; והאיחוד של שני אלה, האיחוד של האחד עם ריבוי הדברים, של הצורה עם הריקות, של החוכמה עם החמלה – האיחוד שלהם בלב הלא דואלי של הטעם האחד הוא המקור, היעד והבסיס של הרוחניות האמיתית.
הטנטרה, למשל, מציגה את המציאות הלא דואלית האולטימטיבית כאיחוד המיני של האל והאלה, של שִיוַוה ושַאקְטִי, של הריקות והצורה. גם העלייה וגם הירידה אינן סופיות, אולטימטיביות, מוחלטות או מיוחסות, אלא, כמו היין והיאנג הקדומים, הם מייצרים זה את זה, תלויים זה בזה, אינם יכולים להתקיים זה בלי זה. הם מוצאים את הווייתם האמיתית על ידי מיתה זה אל תוך זה, רק כדי להתעורר ביחד, מאוחדים באושר עילאי, כקוסמוס כולו, ומגלים את הנצח המאוהב עד אין-קץ ביצירי הזמן, את הלב הלא-דואלי קורן כבריאה כולה ומברך את הבריאה כולה, ומזמר את החיבוק המאחד הזה לנצח נצחים – חיבוק שעליו כולנו מתבקשים לחזור בתודעתנו, מרגע לרגע, עד אין-קץ, כפלא גדול, כנוכחות המיידית של הטעם האחד. זהו החזון הלא-דואלי, איחוד, האל והאלה, הריקות והצורה, החוכמה והחמלה, ארוס ואגפה, העלייה והירידה - בשלמות ובאושר עילאי - מאוחדים בטעם האחד, בקולה הרדיקלי של מחיאת כף היד האחת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
