'ניו אייג nrg - זה לא את, זה אני

ראשי > ניו אייג' > עדית פאנק

זה לא את, זה אני

האם הדרך מכתיבה את הצועדים בה, או הצעדים הם אלה שמעצבים את הדרך. ומה לגבי עץ נופל ביער שאיש לא ראה או שמע את נפילתו - הוא נפל או לא? עדית פאנק מתבוננת בדרך

דפדף בניו אייג'

עדית פאנק
25/2/2007 12:16

לאורך חיי חוזרת שאלה שהפתרון לה כמעט לא אפשרי, או ליתר דיוק, הוא רב פנים. כלומר כל תשובה שהיא מולידה שאלה נוספת. אם עץ נופל ביער, איש לא ראה את נפילתו ואיש לא שמע את קול נפילתו, הוא נפל או לא?

בעיני זו שאלת זן לא פחות מהשאלה המפורסמת מהו קולה של מחיאת כף יד אחת. אני לא יודעת את התשובה אבל אני מניחה שיש סדר בכאוס, בין נפילת העץ לבין קריסת נשמתו של האדם. יש עץ נופל שלא זקוק לקהל כדי לחוות את נפילתו. יש אדם שלא מאמין שהעץ נפל אלא אם כן הוא חזה בקריסתו. יש מחיאת כפיים שרק שתי ידיים מאפשרות לנו להכיר בצליל המוכר לכולנו.

סיפור בלי סוף
יום אחד קמה מריה האפורה, שטפה את פניה במים אפורים, לגמה קפה אפור ויצאה לעוד יום אפור בחייה. עדית פאנק על סיפורים לא גמורים

בשנה האחרונה, דרך הנפנוף התמים של נכדתי, אני לומדת, או נזכרת מחדש, שיש גם מחיאת כפיים אחרת. בכף יד אחת היא מנפנפת משב רוח מיוחד ששום שתי כפות ידיים לא יוכלו להוציא צליל כל כך שקט וקסום אף פעם, במגען המתנגש זו בזו. צליל שכולנו חווינו אבל שכחנו לזכור. אותו צליל העולה במחיאת כף יד אחת עם האוויר או אולי עם רוח הדברים. עם האווירה הבלתי נראית לעין ובלתי נשמעת לאוזן. עם ריח מיוחד של בושם החיים, שבו שמחה וכאב מקבלים זו את זה, בניחוח של תבשיל שאין לו שם. אולי זה טעם החיים.

הרי לא כל צליל זקוק למראה לקיומו, ממש כמו שלא כל אוזן זקוקה להבנת הנקרא, ולא כל עין חייבת הסבר מילולי. גם מגע ישיר לא בהכרח זקוק לתרגום לוגי. בטבע אליו נולדנו ים היה תמיד ים. שמים היו שמים. הרים היו הרים, ואדמה היתה אדמה, מדרך הטבע. אבל הדרך, למרות שהיא דרך הטבע, הפכה להיות דרך אישית. תנאים וסביבה, חינוך וגנטיקה, צרכים, חסכים, שגיונות, חלומות, כרטיסי ביקור, צורת התנהלות קוגניטיבית, התנהגותית, רגשית, ואינספור צורות התנהלות שונות, קלאסיות או מודרניות, הוליסטיות או חדשניות בדרכן, הזמינו אותנו למצוא את הדרך, או אפשרו לדרך עצמה להסתגל אל בחירותינו.

טיפול טבעי בזוגיות משלימה

לעתים הדרך אליה נולדנו הייתה כל כך מחייבת, עד שכל צעד נעשה על פי דרכה, והיא זו שקבעה את צורת הצעדים שעשינו בה. אבל לפעמים, הצעדים עצמם הם שהכתיבו את הדרך, ואיכותם ניתבה את הדרך כולה. ביצה או תרנגולת. האם הדרך מכתיבה את הצועדים בה, או הצעדים הם אלה שמעצבים את הדרך. אולי זו שאלה שיש לשאול את הדרך עצמה: האם את מכתיבה את צעדי ההולכים בך, או שהצעדים מעצבים אותך. ותמיד מותר גם לשאול את הדרך את אותה שאלה בהיפוך, ולהפנות אותה אל הצעדים שבהם בחרנו, ועדיין אנחנו בוחרים...

כמו למשל לחדד מבחירה את היכולת להתבונן בנהר הזורם או בים הענק, ששום אבן לא עומדת בגליו, אבל חוכמת חלוקי הנחל, או אבנים רבות שנים, מלמדת גם אותם להתלטף או להתחכך בהן שוב ושוב, עד שבזכותן הוא נע ונד לצדן, מאפשר לעצמו בחירה נוספת, או נתיב חדש, בתנועותיו הזורמות, מול העוצמה השקטה של קיומן.

מרגש לראות איך ים שאין לו סוף נע סביב אבן שהוא מתחכך בה שנים, ולא יכול לה דווקא בגלל שהיא ספגה את צורתו אל לבה. מרגש לראות איך ים עצום משנה את נתיביו לאט לאט סביב אבן שנולדה או שקעה במצולותיו, ומקבל

את קיומה בתוכו כחלק מחייו, כמו רקדן שמכיר ביכולתו, לא מעט בזכות היותה של האבן עוגן בסערות גליו.

מרגש לא פחות לראות אבן קשה מתרככת יום אחרי יום בתוך הים העצום של קיום משותף. עומדת בסערות שהופכות אותה לעוגן אבל גם מעגלות את הזוויות שלה לאט ובמשך שנים.

אבל המפליא מכל הוא שלמרות שהוא נשאר ים והיא נשארת אבן, או להפך, הוא אומר לה פתאום את לא מספיק מים, והיא אומרת לו שהוא יותר מדי זורם. והאבן שבה, והמים שבו, או להפך, שהיו עושים אהבה, מתוך אהבת הניגודים המשלימים שתמיד משכה אותם זה לזו, גם מרחיקה אותם בדרכם. ומה שחיבר אותם, גם מפריד את קיומם. טיפול טבעי בזוגיות משלימה, מטעם הטבע. ולא שזה קל. לא קל להתחבר ולא קל לוותר. ובעיקר לא קל להישאר.

ואז, אבן שהיא מקור האדמה, ומים שהם ים, הולכים יד ביד לטיפול זוגי במציאות עכשווית. אולי זה לא טבעי, בעיקר אם המטפל שהוא בבסיסו ים שהתגרש לא מזמן מאדמתו שלו, או להפך. אבל מה כבר נשאר טבעי בעולמנו? מכאיב לראות ים שנסוג ומשאיר חופים יבשים, לא פחות מלראות ים שהופך לצונאמי, ומשאיר חופים רטובים עד אובדן.


	הגל החדש


	חוקי הטבע המערביים נמסים כבר שנים. הניסיונות שלנו לפלוש להודו, סין, תאילנד וכדומה, הם געגוע אמיתי שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתו. הניצול שלנו את עוניים, הוא צורך אמיתי שלנו להדחיק את העושר שלא הביא לנו אושר, לא פחות מכמיהתנו לעבור לשם ולחיות את פשטות קיומם, במרחבי הטבע של נשמתם שמקבלת את החיים והמוות, באותה שלמות שמקבלת את קיום הים והיבשה כמעגל ניגודי שלם. אבל זה לא עובד ככה. לא באמת. ככל שאנחנו עושים יותר רוחניות קנויה של סופי שבוע, התשלום נעשה גבוה יותר, וככל שאנחנו מנסים יותר ללמוד את חוקי הפסיכולוגיה המערבית, לאחר שחזרנו מאותו מסע אחר, אנחנו חשים אבודים יותר, ללא ספק. וככל שהם מבינים את זה יותר, הם פחות רצויים בעינינו, אבל גם אנחנו פחות אהובים עליהם. ויש גל חדש, שאם נקבל אותו ולא נדחיק אותו ונאהב אותו בדרכו כחלק מתנועת החיים, אולי ניצור ביחד ים חדש. זה הגל שבו הרפואה המערבית נפתחת אל דרכים שבהן אין לה איך לענות על גל השאלות הפסיכוסומאטיות, ואותו גל בדיוק, זה שבא מתורת הגופנפש, מבקש מהרפואה המערבית שיקבל אותו על כל מגבלותיו, בחיבוק. זוגיות חדשה ומיוחדת לא פחות מהורות אחרת, משפחה מורחבת, ולדעתי גם בסופו של דבר, חזרה אל התא המשפחתי בו ביצית וזרע מתבוננים זו בזה מתוך בחירת הקיים, בכל דרך בה הם מתבוננים בעצמם ומקבלים את קיומם כפי שהוא. גבר ואשה. ועד שזה לא יתאים מחדש, אז זה לא יקרה. לא באמת. כי עד אז תמיד נוכל להגיד את המשפט ההוא: זה לא את, זה אני. או להפך. אבל אם זה כן מתאים בלב, שווה לעשות הכול כדי להישאר ביחד. לאט. ממקום אחר. בנחת. מתי יודעים שזה לא מתאים? כשמתעלמים. כשעושים כאילו לא, ומנסים. ואיך יודעים שזה מתאים? שכשהוא מרטיב לך את הריסים ובא לך לסגור איתו את התריסים, ובאותה מידה גם לקום בבוקר לבד, ובכל זאת לדעת שהוא חסר לך בתוכך, ואת מתגעגעת. והוא? מבקש תוצאות. מחקרים. מעבדות. עובדות. מיפוי שטח. ורצוי גם נאמנות לנצח. ובכל זאת הוא נשאר לצדך ואומר שהיה לו נעים. ומשתדל למענך, ולא בורח. ואוהב את הריח. זוגיות חדשה לגמרי, עושה דרך מיוחדת במינה. בועטת ומחבקת, מתעקשת ומחבקת וגם מקבלת את הניגוד המשלים והשלם, שיאפשר לה קבלה של צליל מחיאת כף יד אחת כמו בשתיים.