מפעל חייו
הפרסומאי ראובן וימר יקבל בשבוע הבא אות מפעל חיים על פועלו. בשיחה איתו הוא מסביר על השינויים בתחום, איך פיספס קמפיין עם רבין ומה הוא עושה כשיש פרסומות. כתבה שנייה לקראת טקס "קקטוס הזהב", שיועבר ב- 9 למאי ב- NRG מעריב
בעוד מספר ימים נוכל לתת כבוד לאחד מאותם אנשי המילים. ביום שלישי ה- 9 למאי, במהלך טקס פרסי "קקטוס הזהב" של עולם הפרסום, יקבל הפרסומאי הוותיק, ראובן וימר, אות מפעל חיים על פועלו בתעשייה בישראל.
וימר בן ה- 69 עובד בתעשיית הפרסום כ- 45 שנה. הוא החל את הקריירה שלו בשנת 1961 במשרד "בינג ליניאל", ומאז עבד בחברות שונות: פרסום "דחף", "ד"ר יעקובסון", שמאוחר יותר הפך למשרד "וימר טמיר כהן", "וימר פלוס" וכיום הוא מנהל ושותף בחברת "לובי ltd". בנוסף, משנת 1981 כיהן במשך ארבע שנים כיושב ראש האיגוד הישראלי לפרסום.
במהלך שנות עבודתו חלו שינויים מרחיקי לכת בתחום הפרסום. "מאז שנכנסה הטלוויזיה, התחלנו לתת חשיבות גבוהה יותר לדימויים ולצבעים, מאשר לסיסמאות ולשם", מסביר וימר. "היא השתלטה על אמצעי הפרסום, וגרמה לאיבוד הפשטות והמסר. דוגמא טובה היא הפרסומת של 'קסטרו' עם המעיל שנפתח. אף אחד לא זוכר מה הייתה הסיסמה, אלא את הדימוי של המעיל".
וימר מוסיף כי "הפרסומות בעיתונות איבדו כמעט לגמרי מכוחם,
"קודם כל מבחינה טכנית הכול יותר פשוט, מכיוון שיש נגישות קלה יותר לכל מקום בעולם. חוץ מזה נוצרות קהילות חדשות, שכל אחת מתעניינת בדברים אחרים, וזה ייצור מצב שהפרסום יהפוך להיות אינדיבידואלי ופרסונלי - כל אחד יוכל לקבל למחשב פרסומת שמעניינת אותו אישית. אני מאמין שפרסומאים שלא יבינו את העובדה הזאת, ימצאו את עצמם בחוץ".
הבדל נוסף בפרסום היום הוא השימוש ההולך וגובר בשפה האנגלית בשמות מותגים ובסיסמאות. "לדעתי, מי ששומר היום על השפה העברית אלו הארגונים הפלשתינים", מציין וימר. "כי אם הם רואים משהו עם כתובת באנגלית, הם מיד יודעים שזה שייך ליהודים, ומפוצצים אותו".
וימר חתום על חלק מהקמפיינים הבולטים בישראל, ביניהם אפשר למצוא סיסמאות וג'ינגלים לחברות כמו עלית, שפרסם במשך 30 שנה ("טוב לי עם עלית"), בנק דיסקונט ("יש עם מי לדבר") ומשקה זיפ ("איזה זיפ שותים היום"). בנוסף הוא אחראי למטבעות לשון כגון נשיקולדה, עגל רך וכספומט.
הוא מאמין שהפרסומות משפיעות על כולנו, וגם מי שאומר שלא, טועה, כי כל הבית שלו מלא מותגים: במקרר, בביגוד ובריהוט. זה משהו שנוגע לכולם, בכל מקום בעולם ובכל זמן, ויכול להשפיע בהמון תחומים. כך למשל, כתוצאה מעבודתו, יכול היה לפתח פרויקטים העוסקים בתרבות ואמנות, בחסות "עלית" או "בנק דיסקונט", למשל.
בעקבות שלל מסעי הפרסום שלו, במהלך שנות ה- 80, קיבל וימר את פרס האוסקר של הפרסום במשך כמה שנים ברציפות. "באותה תקופה היו לנו כמה קמפיינים נהדרים", הוא מספר. "למשל 'בנק דיסקונט – החמצן של המדינה', או לעוגת עלית, שאגב, למרות הפרסומת הטובה, היא לא הצליחה והמוצר מת".
יש לך איזה קמפיין שאתה מצטער שעשית?
"הייתה לי פשלה אחת, שהיא בעצם משהו שאני מצטער שלא עשיתי. בימים שאחרי הסכם אוסלו, יצחק רבין ז"ל שאל אותי אם אני חושב שצריך לעשות קמפיין לשלום. עניתי לו שחבל על כל גרוש כי כולם רוצים שלום, ולכן אין סיבה לפרסם אותו. בדיעבד התברר שלא כולם רוצים שלום".
ביום שלישי יקבל וימר אות מפעל חיים על שנות עבודתו הרבות בתחום, ועל ההשפעה הרבה שהייתה לו על עולם הפרסום. אף על פי כן, הוא חושב שאין טעם להמשיך ולהתרפק על העבר, אלא להסתכל קדימה: "אני אמנם מקבל פרס על האתמול שלי, אבל מה שחשוב זה מה אני אעשה מחר".
אתה מתרגש מהפרס?
"לא ממש, אבל זה משמח. אני שומע הרבה קומפלימנטים מאנשים, כמו כולם, אני מעריך. מה שמשמח אותי זה שאנשים מעולם הפרסום, שהם בעצם המתחרים שלי, מביעים הוקרה וכבוד, אז אני אלגום את הכוס בהנאה".
לסיום, אתה מעביר ערוץ כשיש פרסומות?
"אני לא כל כך רואה ערוצים עם פרסומות, אבל קורה שאני מתסכל. אם זה משהו שראיתי כבר פעם אחת, אז אני מעביר".
נא להמתין לטעינת התגובות
