הלוואה צמודה
גילי דין על הלקוחות הרדופים של בנק הפועלים, ועל קמפיין חמש האגורות של בזק. ביקורת פרסומות
בפרסומת של בנק הפועלים, זוג מראה לחברים את הרמונט שעשו לבית, ומעל ראשם מרחף בגדול אות הקין "24 אלף", שרודף אחריהם ברחבי הדירה המשופצת. הם מנסים להעלים אותו מעיני האורחים (הכול עשוי מאד נחמד) אבל כשהם יוצאים למרפסת הם רואים שגם כל שכניהם רדופי מספרים.
הפואנטה היא, שיש הרבה ישראלים שלוקחים הלוואה למטרות שונות, והם לא רוצים שכולם ידעו מזה. קודם כל, למה הם לא רוצים שידעו? לא יודעת. הרי בישראל כולם מספרים לכולם כמה עלה להם כל דבר, כמה הם מרוויחים מכל דבר, ומנפקים גם משפטי מפתח כמו "קרעו אותך", "טחנו אותך" או "חבל שלא שאלת אותי לפני". אבל נניח שהם לא רוצים שידעו. למה הפרסומת דווקא מדגישה את העובדה שאי אפשר לברוח מהמספרים? זה שזר הקוצים המספרי יושב לכל השכנים על הראש ולא נותן מנוח, לא סותר את המסר?
דולקת אחריה מלפניה ומצדדיה הפרסומת של בנק מזרחי טפחות, שכבר שודרה בעבר וחזרה מהמחסנים, אולי כתגובה לזו של בנק הפועלים. בפרסומת הזאת, אדם מהלך לו ברחובה של קרת (לוח של מונופול מתאר את זה יותר טוב, שכן מדובר בעיירה א-לה דוגוויל), ורודף אחריו המינוס שלו, בדמות קו מקווקוו שהולך ונסלל בכל אשר יפנה. רק הכניסה לבנק מזרחי טפחות בולמת את האוברדראפט התובעני. כאן השימוש בחוויית הנרדפות מתחבר לתחושה של כל בעל מינוס, וכפלוס, יש את הקתרזיס ההכרחי בסוף – "ניצלתי (את הבנק)!".
ש"ח רחוק
אחרי ארוחת החג, המשפחה התפרסה בגינה. המבוגרים יותר ליד השולחן, והצעירים על הדשא, מרחק מטרים ספורים. לפתע צלצל הסלולרי של אחד האורחים המבוגרים. הוא ענה, רק כדי לגלות שהמטלפן היה בנו, שכאמור שכב לו בנחת על הדשא במרחק שכדורסלן NBA היה גומע בצעד וחצי.
למה הוא צלצל? כי רצה לבקש מהאבא שיצאו כבר, ולא היה לו נעים לצעוק את זה ליד המארחים. על אותו פרינציפ מציאותי יושבות הפרסומות של סלקום: אישה מטלפנת לבעלה הנוהג לצידה, כדי לתת לו הוראות; בחור מצלצל לחבר שיושב לידו על הספה, כדי לבקש שיעביר לו פיצה. וכל זה, כי לדבר בסלולרי "כל כך זול" עכשיו.
זוהי הקונטרה לפרסומת המושקעת של בזק, שנראית כמו סרט הוליוודי עתיר תקציב, בו הגיבור הראשי הוא מטבע
כמובן שבזק צודקים. לרוב יותר משתלם לדבר בבזק. אבל - א. מעט מדי, מאוחר מדי – היחס המזלזל שהפגינו כלפינו כצרכנים בתקופת המונופול כבר צרוב לנו על לוח האם במוח. ב. יש איזו צרימה תודעתית בין האמירה "אנחנו זולים" לבין כמות הכסף שנשפכה כדי לייצר את הסרט הזה, ושרואים כל חמש אגורות ממנה. מי משלם את ההפקה, אם לא אנחנו, הצרכנים?
לעומת זאת, הפרסומות המוצלחות אך הפשוטות של סלקום לא נראות כאילו אנחנו הולכים לשלם עליהן הרבה. אז נכון שאנחנו יודעים שהם מנסים למכור לנו שטויות בזמן אוויר, אבל לפחות הם מצחיקים אותנו תוך כדי.
גילי דין היא עיתונאית וקופירייטרית
נא להמתין לטעינת התגובות
