ראשי

שנל! שנל!

גילי דין הזדעזעה מהפרסומת לפיאט גרנדה פונטו, שהשתלטה על המסך בגרמנית שוטפת. צפו גם אתם בפרסומת, והביעו את דעתכם

גילי דין | 12/10/2006 14:07

אדם יושב לו בנינוחות על כורסתו, צופה בטלוויזיה להנאתו, ולפתע, בלי שום הכנה מראש, נוחתת עליו מתקפה נאצית: גבר עצבני צועק על ארבעה אנשי עסקים נטולי ייחוד וזיהוי, בשנל-שנלית שוטפת.

חצי מהמילים אפשר להבין גם בלי ידע נרחב בשפה הגרמנית: סקנדלן, אינטרנציונלן ואידיוטן הן מילים בינלאומיות. הוא מסביר להם בקריזן עד כמה המכונית שהם רואים נהדרת, ובגרנד פינאלה (גרנציג פינאלציג) נועל אותם ברכב, עד שיביאו לו תכנון למכונית שתהיה טובה לפחות כמו זאת.

ממש ברגעים האחרונים של הפרסומת, אחרי שכל בשרי כבר הפך חידודים-חידודים וחיכיתי שמנגלה יבוא לעשות בהם ניסויים, התברר שהננזפים הם בכלל מתכנני מכוניות. ושהרכב הוא פיאט פונטו. ושהאדולף שלהם עצבני כי האיטלקים (אבוי לבושה, מכל העמים האירופים דווקא הים-תיכוניים כהי העור) הצליחו לייצר מכונית נורא מוצלחת.

אז נכון שבצפייה השנייה כבר יכולתי לראות מה מצחיק בזה. אבל עדיין, בכל פעם יש לי את השניה הראשונה של הזעזוע וההתכווצות למשמע הצלילים הטעונים הללו. אני מתארת לעצמי שיש אנשים שזה עשה להם רע עוד יותר מאשר לי, ושהם ממשיכים להזדעזע בכל פעם מחדש.

האם באמת כבר הגיע זמן מחיקת החובות הרגשיים ואנחנו יכולים להתייחס לגרמנים כאל סתם עוד עם? כנראה שלא. אז אם כך, אולי תחכו עוד איזה דור עם העניין הזה? תנו לנו קודם לעשות את המעבר משמיעת גרמנית בסרטי מיתה במלחה"ע II לסרטי מיטה ב-RTL, ואחרי זה נדבר. אולי אפילו גרמנית, אם תתעקשו.

לצפייה בפרסומת לחצו PLAY

תגדיל לי את הסבל בשקל

להבדיל מהפרסומת הקודמת, שלקחה מוצר שאין לי שום דבר נגדו ועטפה אותו בפרסומת מעוררת התנגדות, פתאום נחתה עליי פרסומת טובה לאחד המוצרים הפחות אהובים עלי: דרק'דונלדס. סליחה, מק'דונלדס.

אני עוד זוכרת את הימים שלאכול במסעדת המזון המהיר הזאת היה אחד התענוגות היותר נחשקים, שקרו לך רק כשהיית בחו"ל. אבל מאז נהייתי צמחונית, אני מעדיפה אוכל בריא (אלא אם הוא משוקולד) וכתוספת, אני נגד רשתות גלובליות. כך שמכל כיוון אפשרי, מק'דונלדס זה לא בשבילי, עד כדי כך שאני אפילו לא רואה את הסניפים שלהם. הקשתות הזהובות לא נרשמות לי על הרשתית.

ואז הגיעה הפרסומת החדשה שלהם: בחור צעיר שיודע שהמאזן שלו בספר החיים לא משהו, מגיע

למקום חלומי. כל הנערות יפות ומעפעפות, כולם מבלים בנעימים, וכמובן שכולם אוכלים מטעמים, מבית מדרשו של רונלד מק'דונלד.

אחרי שיטוט לא מאמין בין הבשרים הבחור שואל בפליאה ובשמחה: "כאן זה גהינום?" ונענה בחיוך מתוק, בעוד פיו נחסם במפתיע ובזריזות באמצעות רסן מתכת מעוצב - מעין חגורת צניעות אוראלית. "זה גהינום" יוצא קול גברי מזרה אימים מפיה של הבחורה. לזוועתו הוא רואה את כל היפים והיפות מסביב טוחנים ונהנים, בעוד הוא יכול רק לראות, להריח, להתגרות, ולהתחרט על כל חטאיו.

למרות הנאתי מהפרסומת עצמה, על הרעיון והביצוע המוצלחים, אני אמשיך להצטער על מי שבשבילו חיות מתות ומטוגנות בתוך לחם מקמח לבן זה גן עדן.

גילי דין היא תסריטאית ועיתונאית