נחנקים: סטנלי פישר סוגר את הברז, המשק נכנס לסחרור
העסקים הקטנים קורסים, הקבלנים לא מצליחים לסגור פרויקטים והתעשיינים במצוקת מזומנים. בנק ישראל מתכוון להורות לבנקים להגדיל את שיעור הון הליבה שלהם ודוחף את המשק למחנק אשראי
בפועל הן יביאו את הבנקים לצמצם את הלוואותיהם לעסקים, ייצרו מחנק אשראי חמור במשק ויגרמו להתמוטטות של עסקים רבים. הזהירות והכוונות הטובות עלולות ליצור מצב מסוכן שבו לבנקים יהיה הון רב יותר, אבל כבר לא יהיה להם למי לתת אותו.
למרות הסיכון החמור למחנק אשראי נדמה כי זה בדיוק מה שמתכוון בנק ישראל לעשות. הבנק עשוי להורות לבנקים בקרוב להגדיל את שיעור הון הליבה שלהם - שנתון בסיכון הנמוך ביותר - מכ-8% לכ-11%. כדי לעמוד בדרישה, נוכח רווחיותם הממוצעת הנמוכה יחסית ייאלצו הבנקים לסגור את ברז האשראי העסקי ולהפנות את הכסף לקניית איגרות חוב של ממשלת ישראל.
"בהשוואה בינלאומית הון הליבה של הבנקים בישראל נמוך", אמר המפקח על הבנקים דודו זקן, "מהשוואה שערכנו שיעור הון הליבה של בנקים במערב הוא כ-10.6% בממוצע. הבנקים יצטרכו לחזק את ההון ותהיה לכך השפעה על הדיווידנדים".
בבנק ישראל בראשות סטנלי פישר משוכנעים כי התרופה מרה, אך הכרחית. עסקים ואנליסטים סבורים כי אפשר גם אחרת.
תפקידו המסורתי של בנק הוא תיווך אשראי. הבנקים מקבלים אשראי מהציבור באמצעות הכסף שמופקד בהם למשמורת, וכנגד הכסף הזה מעניקים הלוואות לצרכני אשראי, ובמיוחד לבתי עסק. מלאכת התיווך בין החוסכים לבין צרכני האשראי כרוכה בסיכון כמובן, ופרנסתו של הבנק נובעת בעיקר מהפער בין הריבית שהוא משלם לחוסכים לבין הריבית שהוא תובע מהעסקים שלווים ממנו.
כדי להימנע ממצב שבו הבנקים מלווים יותר מדי כסף ללווים שאינם יכולים להחזיר אותו קבע בנק ישראל כללי ביטחון. הבנקים חייבים להותיר בקופותיהם סכום המשמש הגנה מפני גל משיכות של הציבור ומפני משברים כלכליים.
הגנה זו של הבנקים מכונה "יחס הלימות הון" - נתח מהחסכונות המופקדים בבנקים שהם חייבים להותיר בקופותיהם כנגד האשראי שהם נותנים. העלאת יחס הלימות ההון היא חרב פיפיות: מצד אחד היא מגדילה את הביטחון של הבנקים מפני ערעור היציבות; מצד אחר היא מביאה אותם לצמצם מאוד את כמות ההלוואות שהם נותנים לעסקים ובכך ליצור מחנק אשראי ולערער את יציבותם של העסקים הללו.
המשבר העולמי, שנחשפה בו חולשתם של הבנקים בעולם, חידד מאוד את הדאגה ליציבות המערכת הפיננסית. בנק ישראל טרם הכריע בנוגע לשיעור ההעלאה של יחס הלימות ההון ולקצב ביצועה, אך ההערכה הרווחת היא כי הוא ילך בעקבות הרגולטורים בעולם המערבי ויעלה את יחס הלימות
כיום מחזיקים הבנקים בישראל כ-7.7% מנכסיהם בממוצע כהון ליבה - הון ברמת הביטחון הגבוהה ביותר. להערכת מיכה גולדברג, אנליסט הבנקים של בית ההשקעות אקסלנס נשואה, בנק ישראל עשוי לדרוש מהבנקים להעלות את הון הליבה שלהם ל-10%-11% בתוך שנים ספורות. העלאה של כ-3% עשויה להיראות זניחה, אך המשמעות היא שהבנקים יצטרכו להזרים כ-27 מיליארד שקל כדי להתפיח את הון הליבה שלהם ובמקביל לגרוע 27 מיליארד שקל משוק האשראי.
במצב רגיל, טוען גולדברג, היו הבנקים מעדיפים להזרים כספים להון הליבה מתזרים המזומנים שלהם, כלומר מהרווחים שירשמו בשנים הקרובות. אבל המצב אינו רגיל: הצירוף של משבר איגרות החוב באירופה ושל כלכלה מדשדשת בארה"ב מטיל צל כבד. העסקים אינם כרגיל וקשה להניח שהבנקים בישראל ימשיכו להרוויח כפי שהרוויחו בעבר.
מסקירה שערך גולדברג על השפעת כללי הלימות ההון עולה כי הבנקים יצטרכו להגדיל את הרווחיות הממוצעת שלהם ל-11.5% בשנה, "דרישה לא מבוטלת בהתחשב בעובדה שבעבר צמח הרווח של הענף בשיעור נמוך בהרבה בשנה, 9%".
אם הבנקים לא יוכלו להגדיל את הון הליבה באמצעות רווחים הם יצטרכו לסגור את הברזים. חלק גדול מהם כבר סגרו אותם מתוך ציפייה לשינוי כללי הלימות ההון ובעקבות שינויים במשק וברגולציה הבנקאית שנעשו בשנים האחרונות.
מחנק האשראי ניכר כבר כעת. סקר שערכה מחלקת הכלכלה של התאחדות בעלי המלאכה מעיד שיותר מחמישית (22%) מבעלי העסקים טוענים כי הם מצויים במחנק אשראי חמור ומתקשים בגיוס אשראי מהבנקים כדי להמשיך בפעילותם השוטפת. "היקף האשראי הממוצע הנדרש כיום לעסק יצרני קטן לצורך פעילותו עומד על 230 אלף שקל. כלל האשראי המתבקש כיום מעסקים אלה אשר סובלים ממחנק אשראי הוא כמיליארד שקל", אומר ברוך שניר, מנהל תחום הכלכלה בהתאחדות. מובן ששניר מכוון את חציו למצב הכלכלי, אך גם לסיבה חידתית יותר עבור הקורא הממוצע - תקנות בנק ישראל.
"הגדלת דרישות הלימות ההון מהמערכת הבנקאית וההרעה ברווחיות הבנקים, כמו גם ההחרפה של מגמת ההאטה בצמיחה הגלובלית, מקשות בהשגת מימון", אומר שניר, "המערכת הבנקאית מתקשה לפי שעה לענות על מאפייני ביקוש אלה לאשראי נוכח אי־הוודאות במתן אשראי חדש, הנובעת מהעלייה במרכיב הסיכון של עסקים קטנים. במקביל קרנות הסיוע לעסקים אלה מציבות הליכים מסורבלים וקריטריונים נוקשים וקטנות מכדי למלא את החלל".
ניסים בובליל, נשיא התאחדות הקבלנים, סבור כי התנאים שמכתיב בנק ישראל מגבילים את הקבלנים. "מחנק האשראי משפיע בדרמטיות על כל תחום הבנייה בארץ. קבלנים חוזיים, שעובדים מול משרדי הממשלה, אינם מצליחים לקבל אשראי; גם בנדל"ן מסחרי המגבלות מעיקות, והמגמה דומה בבנייה למגורים".
בבנק לאומי, הוא מציין, כבר תקפה המגבלה הענפית: הם לא יכולים לחשוף יותר מ-20% מהאשראי שלהם לתחום הנדל"ן. בובליל מצדיק את הרצון של בנק ישראל למנוע מצב שבו הבנקים שמים את כל ביצי האשראי שלהם בסל אחד, אך טוען כי על הגישה להיות גמישה יותר: "אין להתייחס לבנייה מסחרית, לבנייה למגורים ולבנייה חוזית של תשתיות, הנעשות מול משרדי ממשלה, כאותו סוג של נדל"ן הטומן בחובו סיכון זהה. התייחסות מורכבת קצת יותר לשוק תסייע בשחרור אשראי נוסף ובהקלת המחנק".
המגמה מורגשת גם בהתאחדות התעשיינים, מדווחים שם כי ענפי האלקטרוניקה, הגומי והפלסטיק סובלים ממצוקת אשראי. 76% מהתעשיינים הזקוקים לאשראי חדש דיווחו על קושי בקבלתו, וכ-53% דיווחו על קושי בשמירה על מסגרת האשראי הקיימת. בענף הגומי והפלסטיק מסתמנת מצוקה חריפה במיוחד: מסקר ציפיות בתעשייה לחודשים ינואר-מרס 2012 עולה כי 68% מהתעשיינים בענף דיווחו על בעייתיות בשמירה על מסגרת האשראי הקיימת.
54% מהמפעלים הקטנים והבינוניים שנזקקו לאשראי חדש ברבעון האחרון של שנת 2011 נתקלו בקשיים בקבלתו. המצוקה קשה במיוחד בחברות תעשייה קטנות ובינוניות. 49% מהחברות הגדולות דיווחו על קושי בקבלת אשראי חדש, לעומת 56% מהמפעלים הקטנים והבינוניים שהתקשו בשמירה על מסגרת האשראי.
יהודה טלמון, נשיא לשכת ארגוני העצמאיים, מציג סיפור המדגים את המצוקה. השבוע פנה אליו בעל חנות רהיטים ידועה הפועלת במרכז הארץ זה 30 שנה. בעל החנות סיפר שהבנק החזיר לו 9 צ'קים וכעת הוא מחפש בנרות 150 אלף שקל כדי למנוע את קריסת העסק.
המחשה נוספת למחנק האשראי מספק בעליו של בית דפוס גדול. הסיפור קשור במוסר התשלומים במשק: "רוב הכספים מועברים אחרי 5 חודשים. עסקים גדולים מאוד, שבעבר היו משלמים מיד, משלמים היום שוטף פלוס 60 או שוטף פלוס 90, כך שבעל העסק חייב להזרים כסף לעסק מההון האישי שלו. קשה לשרוד כך. יש לא מעט בתי דפוס על סף קריסה - חלק נסגרים, והקטנים בטח לא יוכלו לשרוד כך עוד תקופה ארוכה, זה בלתי אפשרי. מי שלא מקבל כסף, לא יכול לשלם לאחרים".
"המצב בשטח חמור מאוד", ממשיך בעל בית הדפוס, "העסקים הקטנים גם כך לא היו משופעים באשראי, ובתקופה האחרונה היד קפוצה עוד יותר, אין להם יכולת להגדיל את המסגרת. יש דרישה להזרים הון עצמי מהבית, ועל קבלת קווי אשראי חדשים אין בכלל על מה לדבר. עסקים שאין להם חגורת שומן מגיעים למצב של להיות או לחדול. אנחנו עדים לאפקט הדומינו - ברגע שעוצרים ליצרן את קווי האשראי, גם ספקי המשנה נפגעים כי הוא לא יכול לשלם להם, וכך יש לא מעט נפגעים בשרשרת הזאת. אני לא זוכר תקופה קשה כל כך. במשך שנים לא שמענו קול זעקה מעסקים רבים כל כך שפשוט עלולים לקרוס".
מנתוני בנק ישראל עולה כי משנת 2008 גדל האשראי שמקצים הבנקים למגזר העסקי ב-13% ל-399 מיליארד שקל. לעומת זאת חלה עלייה של 49% באשראי למשקי בית, וזה הגיע ל-313 מיליארד שקל. הסיבה למשקל ההולך וקטן של הבנקים באשראי העסקי בעשור האחרון נובעת מצמיחת שוק איגרות החוב הקונצרניות. כלומר, חברות פנו היישר לציבור וגייסו אשראי באמצעות הנפקת איגרות חוב.
הציבור קנה איגרות חוב של חברות, ואלה נזקקו לאשראי פחות מהבנקים, אך גם הברז הזה התחיל להיסגר. משנת 2008 ירד האשראי שנותנים הגופים המוסדיים (משמע, הציבור) לעסקים ב-10% ל-135 מיליארד שקל. בה בעת הסתערו המוסדיים על איגרות החוב הממשלתיות, ששיעורן בתיקי האשראי המוסדיים עלה ב-69% ל-181 מיליארד שקל.
משחק הכיסאות המוזיקליים הפיננסי הזה מסתיר מציאות כלכלית מטרידה. מצד אחד כלל האשראי הניתן לעסקים וליצרנים הצטמצם באופן יחסי. מן הצד האחר חלה נסיקה של מחירי הדיור, וזו הביאה לזינוק בהלוואות המשכנתה של הבנקים והגדילה את התיאבון לרכישת איגרות חוב של המדינה. במונחים כלכליים, שני הגורמים המתווכים בין הציבור החוסך לבין צרכני האשראי - הבנקים והשוק המוסדי - העבירו את כובד משקלם מתעשייה, ייצור וגורמים מחוללי צמיחה לצריכה שוטפת של הציבור, לבועת נדל"ן ולמימון הוצאות הממשלה התופחות.
אחת הסיבות המרכזיות לשינוי הדרמטי הזה היא הורדת הריבית של בנק ישראל, שהובילה באופן טבעי להזרמת כספים לשוק הנדל"ן. ואולם, הסיבה האמיתית לשינוי בהעדפותיהם של הבנקים נעוצה בגורם שרוב הציבור אינו מודע לו: בשנת 2010 נכנסו לתוקף תקנות בזל 2, אשר קבעו את תג המחיר לסיכון לאשראים מסוגים שונים ונקבו מחיר נמוך יותר של סיכון לאשראי צרכני לעומת אשראי עסקי.
כנגד כל הלוואה לעסק נדרש הבנק לעמוד ב-100% מכללי הלימות ההון: תמורת כל מיליון שקל שבנק מלווה לעסק הוא נדרש להותיר בקופתו 8% הון בדרגת ביטחון עליונה. האשראי למגורים, לעומת זאת, דורש הלימות הון של 35% בלבד, ואילו האשראי הצרכני דורש הלימות הון של 75%.
הכללים החדשים העניקו יתרון לבנקים המתמקדים בלקוחות קטנים ומפנים את גבם לעסקים. במקום להקצות מיליון שקל כקו אשראי לעסק, שמן הסתם יתמקח עם הבנק על שברירי אחוז, היה הבנק יכול להפנות 1.33 מיליון - 33% יותר - לשורת לקוחות קטנים, שיוכל לגבות מהם ריבית מפולפלת יותר. "כולם ידעו על ההסטה הזאת", אומר גולדברג. "היא שינתה את השוק ב-2008, עוד לפני כניסת כללי בזל 2 לתוקף".
בנק ישראל רוצה להגדיל את יחס הלימות ההון של הבנקים כדי להבטיח שהזעזועים שהורגשו בארה"ב ובאירופה לא יפגעו בשוק הישראלי. אבל לטענת גולדברג, כאן בדיוק הוא שוגה. ההשוואה הישירה בין ישראל לבין מדינות המערב מתעלמת מניואנסים בעלי משמעות. "זו השוואה בין תפוחים לאגסים", הוא מתלונן. הבנקים הישראליים נקטו מדיניות שמרנית ובריאה והצליחו להיחלץ מהמשבר הפיננסי החמור של 2008 כמעט בלא פגע. עתה הם חשופים לכללים חדשים, העשויים ליצור מחנק מיותר. "בסופו של דבר התרופה שניתנה לבנקים החולים במערב יכולה לגרום למערכת הבנקאות הבריאה שלנו לחלות בעצמה", אומר גולדברג.
על הנייר יחס הלימות ההון של הבנקים הישראליים מצוי בפיגור. לפי הכללים היבשים, הלימות ההון של הבנקים בישראל מפגרת ב-3%-4% אחרי זו של הבנקים במערב, אבל הפרטים הקטנים הם שמכריעים. לבנקים בישראל טכניקות להערכת סיכונים השונות מאלה של בנקים באירופה ובארה"ב.
בישראל ננקטת גישה שמרנית מאוד וההערכה היא ש-81% מהנכסים של הבנקים הם הון בסיכון הדורש כרית ביטחון. הבנקים האמריקאיים מדווחים כי רק 64% מנכסיהם הם הון בסיכון, ואילו אלה האירופיים מדווחים על שיעור זעום של הון בסיכון - 36%.
אבל ההגדרות הללו נובעות מכללים טכניים שאינם קשורים בהכרח לרמת הסיכון האמיתית הכרוכה באחזקת נכס מסוים. לדוגמה, הבנקים השוויצריים, הגרמניים והאמריקאיים מחזיקים בכמות גדולה יחסית של ניירות ערך, שעל־פי תקנות בזל 2 הסיכון שלהם נמוך. הבנקים בישראל מצטיינים דווקא במתן אשראי, שלפי אותן תקנות הוא הון בסיכון גדול יותר.
גם שיטת החישוב של הבנקים שונה. הבנקים באירופה ובארה"ב אימצו שיטות חישוב חדשות שטרם אומצו בישראל. ההבדל בין השיטות גורם לבנקים הישראליים להיראות על הנייר כמחזיקים בכרית ביטחון קטנה יותר מזו שהם מחזיקים בה בפועל. לפי גולדברג, השוואה אמיתית של רמות נכסי הסיכון, שתעביר את הבנקים הישראליים, כתרגיל, לשיטות החישוב החדשות, תביא את רמת הלימות ההון של הבנקים בישראל ליותר מ-12% - אחת הגבוהות בעולם.
בין שהתרגיל הרעיוני של גולדברג נכון ובין שלאו, אחד הכללים שלמדנו בשנים האחרונות, שבהן הנכסים הבטוחים ביותר התגלו כמשענת קנה רצוץ, הוא שכשיש משבר הכללים נכתבים מחדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם