חזון הבלהות של יו"ר בנק לאומי
דוד ברודט חושש מהחזון האפוקליפטי של מדינה דו-לאומית הרבה יותר מאשר קיצוץ בתקציב הביטחון. על הפירות הכלכליים של השלום הוא הפסיק לדבר. "אנחנו ברגע מאוד מאוד מסוכן"
בורוביץ, יו"ר אל על לשעבר, יזם כנס על קשרי הגומלין בין כלכלה, שלום ומלחמה. העיתוי אינו מקרי. בימים אלה מתנהל ויכוח על תקציב הביטחון ועל האפשרות לקצצו, כפי שהומלץ בדוח טרכטנברג, למרות שלל האיומים על ישראל.
המרצה העיקרי היה יו"ר דירקטוריון בנק לאומי דוד ברודט, שכתב ב-2007 את הדוח המפורסם אשר מתווה את תקציב הביטחון בעשור הקרוב. ברודט, שכיהן בעבר כמנכ”ל משרד האוצר, בקיא ביחסי הגומלין בין כלכלה ובין ביטחון לא פחות מאשר ביחסים בין עמלות ובין אוברדרפט. בעבר שימש כיועץ כלכלי בהסכמי פריז עם הפלסטינאים ובהסכם השלום עם ירדן. "למרות לוח הזמנים הצפוף שלי הסכמתי להשתתף במפגש רק כדי לומר לאן ישראל עלולה להידרדר לדעתי. אנחנו ברגע מאוד מאוד מסוכן", הזהיר ברודט.
הכנס היווה הזדמנות חריגה וראשונה לשמוע את דעתו המלומדת והבלתי מצונזרת של אחד מבעלי התפקידים החשובים במשק, המבין דבר או שניים בענייני ביטחון. לא במקרה ולנוכח הפורום הסגור הרשה לעצמו יו"ר לאומי לשחרר את חרצובות לשונו. את דבריו פתח ברודט במילים: "עסקתי שנים רבות בתקציב הביטחון. הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי אמר פעם על צה"ל שהוא או במלחמה או מתכונן למלחמה הבאה, ויש בכך ממש".
בשנים האחרונות ניטש ויכוח: האם היעדר השלום פגע בכלכלת ישראל? ראש הממשלה בנימין נתניהו שולל את הקשר החד-ערכי בין שלום לבין שגשוג כלכלי, ואילו נגיד בנק ישראל פרופ’ סטנלי פישר בטוח שיש קשר אמיץ בין השניים. ברודט מחזיק בעמדת הנגיד וסבור שחסרונו של השלום גובה מחיר בחיי אדם, בצמצום ההשקעות הזרות ובעודף הוצאות ביטחוניות, אבל בשלב זה הוא מוטרד מכך פחות.
בראי ההיסטוריה, מציין יו"ר לאומי, ישנם הסבורים שנתונים כמו תוצר לנפש של 31 אלף דולר לשנה מוכיחים שגם בלי שלום ניתן לצמוח כלכלית. מנגד, יש הטוענים כי שלום אזורי היה מקפיץ את התוצר לנפש ל-50 אלף דולר לשנה ומזניק את ישראל לעשירייה הראשונה בעולם מבחינה זו.
לאחר קום המדינה הצליח דוד בן־גוריון למצוא את האיזון הנכון בין כלכלה לבין ביטחון והגיע להישגים עצומים למרות תקציב ביטחון של 7% מהתל”ג בלבד. לאחר מלחמת ששת הימים השתנה המצב ותקציב הביטחון גדל ל-12%-13% מהתוצר. השבר הגדול הגיע לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהוא זינק ל-20%-25% מהתוצר.
"ההוצאה הביטחונית העצומה הובילה למה שמכונה 'העשור האבוד'", הסביר ברודט, "האסטרטגיה הציונית של כלכלה וביטחון נכשלה לראשונה". את המצב הצילה העלייה הגדולה מרוסיה של תחילת שנות ה-90, היא נתנה את הדחיפה והגדילה את שיעור הצמיחה. בעקבות
המצב השתנה לרעה וכיום התקציב הביטחוני מעיק. "הציבור חי בתחושה שיש פער בין התוצר לנפש (31 אלף דולר) לבין מה שמתקבל מתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה. הציבור נהנה מעשית מתוצר של 20־25 אלף דולר לשנה בלבד. מאז הצטרפותנו ל-OECD בוחנים אותנו כאילו אנחנו בתחרות יופי. ההוצאות הממוצעות על ביטחון הן 1.5% מהתוצר במדינות המערב ו-7% אצלנו - וזה גורם לארגון להסתכל עלינו בעיניים לא יפות”, הזהיר יו"ר לאומי.
כשנשאל אם שלום ישפר את המצב הכלכלי הפתיע ברודט: "לא בהכרח. אני לא רואה בדיווידנד השלום פוטנציאל לסחר מול מדינות ערב, ובטח לא עם הפלסטינאים. ירידה של תקציב הביטחון ל-4% מהתוצר תביא לחיסכון של 25 מיליארד שקל, ואני לא מזלזל בכך. אני מוטרד ממחיר גבוה הרבה יותר".
כשהסטודנטים דחקו בו להבין במה מדובר הוא הסביר: "החשש שלי הוא מפני תהליך שיוביל להקמת מדינה דו-לאומית - שינוי אסטרטגי מוחלט שישים סוף לעידן הציונות. התחלנו ב-1920 ביישוב יהודי שמנה 83 אלף תושבים, והוא הביא אותנו עד הלום באמצעות אסטרטגיה ציונית ברורה.
בדרך נעשו שגיאות, ומותר לשגות, אבל השגיאה הגדולה ביותר עלולה להוביל למדינה דו-לאומית. זו קריסה של כל החזון הציוני. זה לא היה החלום של ההורים שלי ושל רבים מכם כשעלו ארצה.
"נשלם על כך גם מחיר כלכלי. אם באמת יתווספו למדינה 3-4 מיליון פלסטינאים התוצר לנפש כבר לא יהיה 31 אלף דולר. כל אחד מוזמן לעשות בעצמו את החשבון ולגלות לאיזה שיעור יירד התוצר. זה עלול להיות החלום ושברו. אנחנו עלולים לגמור בלי כלום במובן הלאומי-חברתי", אמר ברודט ואף ציין כי הוא מוכן לעזוב הכל כדי להשתתף במשא ומתן, "אין בכלל שאלה".
עוד לפני ירידתו מהבמה שאל את ברודט אחד הסטודנטים אם השלום התאורטי לא יפגע בתעשיות הביטחוניות. "לא", ענה ברודט, "הייצוא הביטחוני מהווה כיום לא יותר מ-2-־3% מסך הייצוא, וההתאמה של המשק הישראלי לכלכלת השלום תהיה מהירה מאוד. מזה לא צריך לחשוש".
"מה אמדן ההוצאה הביטחונית עקב שהות צה”ל בשטחי הגדה?" קינח סטודנט בשאלה אחרונה. "ההוצאה הביטחונית על השטחים, הכוללת את צה"ל, השב"כ והמשטרה, נאמדת ב-8-9 מיליארד שקל לשנה. אבל זה לא הנזק האמיתי. הבעיה היא שבשטח נוצרת מציאות שתקשה בעתיד לעשות את ההפרדה. אני מפחד לפתח עם עצמי את השיח על השאלה מה הולך להיות פה. אני רוצה לישון הלילה בשקט".
בתחילת השבוע הבא תחשוף ועדה בראשות השופטת בדימוס שולמית ולנשטיין את שמות 9 המועמדים לכהונה בדירקטוריון בנק לאומי. שניים מתוכם - פרופ’ אפרים צדקה ופרופ’ אריה גנס - כבר מכהנים בתפקיד ומעוניינים להיבחר מחדש. יו"ר הבנק ברודט סבור שמדובר בדירקטורים איכותיים ובעלי ניסיון, ולכן חשוב שימשיכו בתפקידם.
שבעת הנוספים הם מועמדים חדשים. אחד מהם הוא פרופ’ ידידיה שטרן, חבר הוועדה לבחינת גיוס תלמידי ישיבות וסגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, שהוצע מטעם חברת האחזקות אוצרהתיישבות היהודים, שברשותה 4.5% ממניות לאומי.
בשולחן הדירקטוריון הנכסף נותרו 5 מקומות פנויים בלבד, כך ש-4 מועמדים יוותרו בלי כיסא. מי שתקבע את זהות חמשת המופלאים היא האסיפה הכללית של בנק לאומי שתתכנס ב-1 באוגוסט.
הכמיהה למשרת דירקטור בבנק לאומי, שעד לאחרונה נחשב לבנק הגדול במדינה, מובנת בהחלט. כל אחד מ-15 החברים נהנה לא רק מהכיבוד המוגש לשולחן הישיבות, אלא גם מתגמול של כ־3,000 שקל לישיבה. אם בשבוע מתקיימות שתי ישיבות לפחות, כולל ועדות משנה, ההכנסה מגיעה למאות אלפי שקלים לשנה. לצד התגמול הכספי לדירקטורים יש השפעה אפשרית על ענייני האשראי והריבית והם ניצבים בלב העניינים של הכלכלה הישראלית.
אין להתפלא שהשופטת ולנשטיין הוצפה בשבועות האחרונים בבקשות של יותר מ-100 מועמדים, ובהם אנשי עסקים, רואי חשבון, כלכלנים, עורכי דין ואנשי אקדמיה. הבדיקה המורכבת התארכה, ולכן הוחלט השבוע לדחות ביומיים את המועד הסופי להגשת המועמדות.
הבדיקה הקפדנית היא תוצאה של חוק מראני, המכתיב איך שולטים בבנק ללא גרעין שליטה. על-פי החוק, כל אזרח יכול להגיש את מועמדותו וליהנות ממנעמי הדירקטוריון, אך בפועל המצב מורכב הרבה יותר. החוק החדש מונע מבעלי תפקיד הקשורים באופן מסוים לבעלי מניות בבנק להגיש מועמדות. בעל מניות המחזיק בלפחות 2.5% מהבנק רשאי להציע מועמד, אבל ללא קשר או זיקה אליו.
יותר מ־10 גופים מוסדיים מחזיקים ב-2.5% ממניות הבנק לפחות, ועל כן עשרות מועמדים שהיו קשורים אליהם בצורה כזאת או אחרת - פסולים לתפקיד. כל האוחזים בזיקה לקבוצת עזריאלי, ליצחק תשובה, לאלפרד אקירוב, לאוצר התיישבות היהודים וכמובן לשלמה אליהו, שמחזיק ב־9.6% ממניות הבנק - נדחו.
בדירקטוריון לאומי חבר כיום ראובן אדלר, לשעבר בכיר בבנק מזרחי־טפחות. אדלר היה עד לפני 3 שנים חבר בוועדת ההשקעות של קבוצת הפניקס שבבעלות יצחק תשובה. העובדה שתשובה מחזיק כיום בנתח ממניות לאומי ובשליטה בפניקס תמנע מאדלר את חידוש כהונתו. אדלר נחשב לדירקטור מצוין שתרם רבות לאיכות הדיונים. כשכיהן בתפקידו בפניקס, מנע מוועדת ההשקעות של חברת הביטוח לחתום על עיסקאות שנועדו לקדם את טובתו של תשובה. כעת הוא משלם את המחיר על התנהגותו הטובה.
גם המשנה לנגיד לשעבר פרופ’ צבי אקשטיין הגיש את מועמדותו, אך נפסל בשל זיקתו לבנק ישראל.
מגבלה נוספת קשורה להצעת החוק המונעת מדירקטור בתאגיד ריאלי (כמו חברת השקעות או חברה יצרנית) לשמש במקביל כדירקטור בתאגיד פיננסי. פרופ’ אפרים צדקה הוא דירקטור ותיק בבנק לאומי, ותרומתו הסגולית גבוהה, אך לרוע מזלו הוא גם דירקטור בפז של צדיק בינו. האם יותר לו להגיש את מועמדותו החוזרת ללאומי? הצעת החוק ההזויה עלולה בהחלט למנוע זאת.
סיפור דומה יש לחברת הדירקטוריון ציפי גל ים. גל ים מילאה עד לפני עשור תפקיד בכיר באוצר, וכיום משמשת גם כדירקטורית חיצונית בביטוח ישיר. על־פי ההערכות היא כלל לא תגיש מועמדות. בשבוע הבא נוכל גם ללמוד אם שלמה מעוז, שבעבר הטיח בבנק לאומי האשמות על אפליה על רקע עדתי, ייכלל ברשימת המועמדים לבנק.
אז מי באמת יוכל לעבור את המסננת הקפדנית ולהצטרף לדירקטוריון לאומי? זה לא יהיה מישהו עתיר ניסיון בשוק ההון ובמערכת הפיננסית. לדירקטוריון גם לא יגיע חבר המבין דבר או שניים בהשקעות ריאליות. המועמד האידאלי של הרגולטור יהיה כנראה דירקטור נייטרלי נטול ניסיון עסקי במשק. זה יכול להיות אולי המרצה שלי מהאוניברסיטה, ייתכן שעורך דין או רואה חשבון המתמחה במתן עצות. ואולי זה מה שחושבים בפיקוח על הבנקים על הדרך הנאותה לנהל בנק ללא בעל בית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם