המדען שמתכנן לנצח את הזיקנה
בעשורים האחרונים מנסה ד"ר ניר ברזילי לפצח את סודה האפל של ההזדקנות. בסיוע של מאות בני 100 שכוחם עוד במותניהם הוא מבקש להפוך את החיים של כולנו לארוכים ובריאים יותר. ההמלצות שלו: להתכונן לדחיית גיל הפנסיה ל–80 ולצניחת עלויות הבריאות של קשישי העתיד
ברזילי לא נולד בניו-יורק. הוא הגיע לאדמת ארה"ב לראשונה רק כשהיה בן 35. עד אז כבר צבר הספק לא קטן. לאחר לימודי רפואה בטכניון, התמחות ברפואה פנימית ובגנטיקה בהדסה והתמחות באוניברסיטאות העילית האמריקאיות - ייל וקורנל - עבר ברזילי לאיינשטיין בניו-יורק, הגוף המוביל בסוגו בארה"ב לחקר הזיקנה.
בסוף שנות ה-90 החל לאסוף אנשים בריאים בני 95 ומעלה, וכיום החבורה מונה כ-550 איש. "הקבוצה שלי לא לגמרי מייצגת, אני לוקח רק אנשים פעילים ועצמאים שמוצאים דרכים להיות עסוקים. יש אצלי בני יותר מ-100 שכותבים ספרים, מרצים, מציירים וחלקם גם עובדים".
אירווין קאהן, אחד הקשישים של ברזילי, עובד עד היום בעסק המשפחתי שהקים לניהול כספים. בהיותו בן 107 הוא עדיין מחזיק רשמית בתואר מנכ"ל הקרן, החולשת על 700 מיליון דולר, ובסדר יום תובעני שכולל קריאה נוקדנית של העיתונות הכלכלית וקריאה של ספרי עיון; "לא ספרות", הוא מציין, "זה בזבוז זמן". בסרט שצילם ברזילי טוען קאהן כי העבודה היא מקור החיות שלו. "אם ייקחו ממני את העבודה אמצא דרך לחזור אליה. אקנה אותה חזרה", הוא מבטיח.
ואולם, לטענת ברזילי, לא פעלתנות מיוחדת היא שמבטיחה חיים ארוכים, אלא חסינות יחסית מפני תופעות הלוואי הרפואיות של הזיקנה - מחלות, מיחושים וכשלים גופניים החוזרים ותוקפים בקצב גובר ובאינטנסיביות. אלה גוזרים על הקשישים חיים קצרים יותר ומתברר שגם יקרים יותר.
"אם משווים בין ההוצאות הרפואיות בשנתייים האחרונות לחייהם של אנשים שמתו בני 70 לבין אלה של מי שמתו בני 100, מגלים שההוצאות של אלה שהלכו לעולמם בגיל מאוחר נמוכות פי שלושה. מי שהלכו לעולמם בשנות ה-70 לחייהם הוציאו בשנתיים האחרונות 24 אלף דולר בממוצע על טיפולים רפואיים, ומנגד, מי שחי אחרי גיל 100 הוציא 8,000 דולר בלבד".
לפיכך הקים ברזילי חברת ביוטק בשם Cohbar, שמבקשת לדחות ולהחליש ככל האפשר את הסממנים של ההזדקנות. "מצאנו חומר טבעי שמונע מחלות זיקנה, כמו סוכרת ואלצהיימר, בקרב חולדות, ובשנה הבאה נתחיל לעשות ניסויים בבני אדם. אני מקווה שבתוך עשור כבר יהיו לנו תרופות על המדפים", הוא אומר.
ברזילי מספר כי לא היה קל למכור לחברות התרופות הגדולות קונספט שנראה מנצח בשוק שבו שיתוף פעולה כזה הוא מחויב המציאות. "חברות תרופות לא מפתחות תרופות נגד זיקנה, היא לא נחשבת מחלה, אלא מצב, ולפיכך חברות ביטוח לא יכניסו תרופה כזאת לסל שלהן ולא ייווצר לה שוק. כדי לעקוף זאת החלטנו להגדיר את הפיתוח שלנו לא כתרופה נגד זיקנה, אלא כטיפול מונע נגד שורה ארוכה של מחלות - שמחלת האם בה היא הזיקנה", הוא אומר.
"עד כה חיים ארוכים יותר היו מלווים במחלות ארוכות יותר, כך שאנשים שחיו יותר היו חולים יותר ויותר שנים באלצהיימר, בסוכרת, במחלות לב ובסרטן. הטיפול במחלות הללו יקר מאוד, הן מבחינת עלויות הבריאות והן מבחינת העלויות הפנסיוניות".
הזיקנה מעסיקה את האנושות משחר ימיה, ולא רק בפן הבריאותי, אלא גם בזה הכלכלי. המשבר הכלכלי במדינות המערב והתארכות חייה של האוכלוסייה הופכים את ההתחייבויות הפנסיוניות לאתגר הפיננסי הגדול של זמננו. לתפיסתו של ברזילי, הפתרון לאתגר פשוט - העלאת גיל הפרישה.
"את הפנסיה המציא ביסמרק ב-1895, כשתוחלת החיים היתה 45. גיל 65, שהקצה על-פי החוק שלו הכנסה מובטחת, היה רף שרוב האנשים לא חלמו להגיע אליו", אומר ברזילי ומציין: "בני ה-65 של אז היו כמו בני ה-100 של היום". אך הגזירה היא לא גזירה שווה. כיום אזרחי אירופה וארה"ב רואים את תקופת הפנסיה כמחזור חיים שלם שבו הם לא צריכים לדאוג למחייתם ויכולים לחיות באמצעות החסכונות שצברו.
"גיל הפרישה הממוצע בארה"ב הוא פחות מ-60. יש שתי קבוצות שפורשות מוקדם. בקבוצה הראשונה - שמונה 20% מהמקדימים לפרוש - מצויים העשירים במיוחד שיכולים להרשות זאת לעצמם. הקבוצה השנייה כוללת עניים שכבר 35 שנה עובדים באיזו עבודת דחק, וברגע הראשון שהם יכולים הם פורשים בכל תנאי. לעומת זאת, האקדמאים שעובדים איתי באוניברסיטה לא
"בלגיה היא דוגמה קיצונית. גיל הפרישה שם הוא 60, ומי שממשיך לעבוד מאבד חלק מהזכויות הפנסיוניות וכך נוצר למעשה 'צדק חברתי כפוי' - מוטיבציה חזקה לא לעבוד וליפול כנטל על כתפי החברה. ייתכן שהחוקים הללו נחקקו כדי לפנות מקום לצעירים, אבל היום הם פשוט מחסלים יעילות עצומה", אומר ברזילי.
"כשסבא שלי היה בן 65 הוא נראה כמו אבא שלי בגיל 85", הוא ממשיך. "היום אנשים דואגים לעצמם יותר, וזה נראה כאילו הזיקנה שלנו נדחית במידה רבה. אנשים בדור שלנו נראים צעירים יותר בהשוואה לאנשים באותו הגיל בדורות הקודמים, נראה שאנחנו יכולים לעשות יותר מאבותינו. כשהם שברו רגל הם לא יכלו להתייצב חזרה, וכך גם בכל הקשור לכישורים מנטליים וקוגנטיביים. פעם בני 65 לא יכלו לעבוד, והיום רמת התפקוד שלהם גבוהה יותר, ויש להביא זאת בחשבון בהחלטה על גיל הפנסיה. העלאתו ל-70 לא צפויה להיות בעייתית, אבל היא צפויה להמשיך לעלות ובסופו של דבר נוכל לעבוד גם עד גיל 80".
אחת הדרכים שבהן מבקש ברזילי להתחקות אחר סוד אריכות הימים הוא מעקב אחרי קבוצת הקשישים שלו ואיתור דפוסים שייתכן שהפכו אותם למי שהם - ישויות מתפקדות בחברה. חלק מהגורמים הנתפסים כחיוניים בגידול תוחלת החיים דווקא לא משמעותיים מבחינת ברזילי. "התעמלות אצל בעלי חיים לא מאריכה את החיים כמו הפחתה במספר הקלוריות, אבל ההמלצה המרכזית שלי לבני אדם היא התעמלות בכל גיל. זה אחד מהדברים החשובים".
ברזילי מוסיף כי גם דיאטה רחוקה מלהיות מרשם קסמים: "שיעור התמותה גבוה בקרב אנשים רזים מאוד ושמנים מאוד - הכי טוב להיות בדיוק כמוני", הוא מצביע על עצמו, "עם עודף משקל קל. מחקרים סטטיסטיים מעידים שזו הדרך הטובה ביותר לשרוד. זה עולה גם במחקר שלי - לבני ה-100 שאני חוקר יש פעילות נמוכה בבלוטת התריס, האחראית לקצב המטבולי הבסיסי. והממצא הזה עקבי: על-פי הראיות, אכילה מועטת מסייעת לאריכות ימים, המכונה מתבלה לאט יותר".
"בעלי חיים שמבזבזים פחות אנרגיה חיים זמן רב יותר - צב יכול לחיות 200-250 שנה, הוא לא משקיע הרבה אנרגיה ולא משלם משכנתה, שעשויה ליצור לא מעט לחצים", אומר ברזילי. "לעומת זאת, שפנים, המצויים בקטגוריית גודל זהה, חיים כ-5 שנים. זה רק משתנה אחד, אבל אין ספק שהצב מותאם היטב לחיסכון באנרגיה".
אל מול התהייה אם נפרוץ את מחסום 120 השנים הוא משיב: "בכל עשור ימשיך משך החיים לעלות באותו הקצב, אבל תהליכי זיקנה יגבילו את גילנו. המוות המאוחר ביותר שיש לנו מידע עליו הוא של אישה שנפטרה בת 122 ועברה את גילו של משה רבנו - וככל הנראה הגבול שלה קרוב מאוד למחסום העליון שלנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם