
למה בעלי אינטרסים משותפים לא מצליחים להתאחד?
אינטרס משותף נראה הכי רלבנטי למתבונן מהצד, אך לעתים הוא לגמרי לא רלבנטי לצדדים המתדיינים. מבט אחר (וגם כלכלי) על החיבורים האחרונים בפוליטיקה
למה אביגדור ליברמן חבר לבנימין נתניהו? למה אריה דרעי חבר לאלי ישי ואריאל אטיאס? ולמה החיבור בין יאיר לפיד, ציפי לבני ושלי יחימוביץ נכשל? החיבורים האלו הם פרק חשוב בתקשורת בין אישית.
הן כעורך דין בתחום בו רמת התקשורתיות מהותית יותר מעשיית המשפט והן כמנחה סדנאות זוגיות, למדתי שאינטרס משותף נראה הכי רלבנטי למתבונן מהצד, אך לעתים הוא לגמרי לא רלבנטי לצדדים המתדיינים.
גם כשנראה שהחיבור בין האנשים מונע מאינטרסים צרים, יש לו יסודות עמוקים יותר. מי שמבין זאת לא מתפלא על כך שחיבור בין אנשים נכשל, גם כשיש לאנשים אינטרסים משותפים ברורים - כמו שיש לכאורה ללפיד, לבני ויחימוביץ.‘
כשאנשים מרגישים בתחרות הם שולפים את האגו ומקצינים את השוני והייחודיות שלהם ובכך הם דוחים את אפשרות החיבור. הבחירות הן טריגר ברור לתחושת התחרותיות.
לצערי הרב, פעמים רבות אני עד למריבות של הורים ששמים בצד את האינטרס המשותף שלהם - טובת הילדים - ומנהלים ביניהם מלחמות חורמה, על חשבון הדבר היקר להם יותר מכל. אז מה הפלא שמתמודדים לבחירות שמים בצד את האינטרסים שאמורים להיות חשובים להם יותר?
מקרה מצער של כישלון עסקי אירע כשחברה יפנית ביטלה ברגע האחרון עסקה עם חברה ישראלית-אמריקנית, כי המנהלים שם החליטו שהם לא מרגישים בנוח עם ההנהלה. האינטרסים המשותפים היו ברורים ומבחינה כלכלית נראה שהעסקה עומדת להיחתם, אך היא נפסלה בשל תחושות בטן לא טובות - משהו שנתפס כהזוי לחלוטין בעיני החברה הישראליתאמריקנית.
אינטרסים
קשר משמעותי בין אנשים נבנה על רמת תקשורתיות טובה. לא מדובר רק על נתוני פתיחה טובים, אלא על רצון ויכולת לעבוד על זה, לטפח תקשורת בריאה של אמון הדדי, תקשורת פתוחה, נינוחה ומהנה.
כשאנחנו מתבוננים בחיבורים הפוליטיים האלה, בהישרדותם ובכישלונותיהם, אנחנו יכולים ללמוד מזה על החיבורים האישיים שלנו. פעמים רבות אנחנו עושים זאת מבלי להיות מודעים לכך.
המודעות לחיבורים האלה עשויה להוסיף עניין לבחירות, ממש כפי שהתבוננות כזו מוסיפה עניין למי שעוקב אחרי ספורט וכל דבר אחר.
הכותב הוא עורך-דין לדיני משפחה ומנחה סדנאות לתקשורת בין אישית בזוגיות

