בשם האב: אלון קרניאל מחתל ומגדל וחוזר כדי לספר
ביום הלידה נחתם רשמית ההסכם הראשון ביני לבין דנה: "את תהיה שקטה - ואני אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחת אחרת בחיי". שבועיים מופלאים עברו עד שההסכם הופר. אלון קרניאל עובר כמו גדול את שלב הגזים
שלא תבינו לא נכון, אינני חושב שיציאה שקטה היא דבר של מה בכך. השתחלות דרך תעלה, שאפילו בעזה לא מעיזים לחפור צרות שכמותה, מזגן בטמפרטורת קיפאון בחדר הלידה ורצף הד.נ.א של אשתי, שאינו מכיל את הגן האחראי על השקט, כולם עמדו כנגד הילדה. אך למרות זאת דנה הגיחה לעולם בשקט מופתי. אולי היא עשתה זאת כדי להוכיח לכולם שהיא באמת שלי, למרות עיניה המלוכסנות, המצדיקות בדיקת אבהות בגיל מאוחר יותר.
קצת יותר משלושה שבועות עברו מאותו בוקר שקט בו נולדה, בהם עמדה הקטנה בהסכם שלנו בצורה מעוררת כבוד. ארבע שעות שינה שלאחריהן קצת אוכל, וחוזר חלילה. חברים שהגיעו לבקר הרבו להחמיא. "איזה יופי היא ישנה" ו"כמה היא שקטה" הן רק דוגמאות למשפטים שגרמו לליבי להתמלא גאווה. מיותר לציין שאספקת המלח והשום בבית אזלה אחר כל ביקור, אבל מה הם קצת מוצרי יסוד בתמורה לחיים מלאי שקט ומשוחררים מ"עין הרע".
אלא שביום שישי האחרון נפל דבר. הרעש חדר רשמית לחיינו. זה קרה כמה רגעים לאחר שמשפחתי התייצבה לארוחת ערב שבת. דנה, שבדיוק סיימה את ארוחת הערב שלה, הייתה אמורה להגיד שלום אחרון לפני שהיא פורשת לעוד מחזור שינה קסום.
אלא שהפעם זה לא קרה - במקום השקט, שבזכותו התפרסם שמה של בתי למרחוק, החלו להופיע קולות של בכי. זה לא היה בכי של רעב - אותו כבר למדנו להכיר ולהשתיק בזריזות, זה היה בכי אחר, מציק, כמו תקליט שרוט. נדנודים, שירים, סיבובים ועיסויים, כל אלה לא עזרו להשתקת העוללה הסוררת. באותם רגעים נראה היה שהסכם השקט הגיע אל קיצו. כל הסיפורים על חיים שמשתנים החלו באחת לקרום עור (תוף קרוע) וגידים.
עיון קצר בספר "הלוחשת לתינוקות" של סטייסי הוג, חשף בפני את האמת המרה: בתי סובלת מגזים! הספר, שאמור להיות מעין תנ"ך להורים הצעירים, מתיימר לפתור את כל הבעיות שמביאים איתם תינוקות לעולם (ותודה לאל לא חסרות כאלו). אלא שרצה הגורל ולגבי בעיית הגזים "לעיתים קרובות אין הרבה מה לעשות כדי להרגיע תינוק הסובל מהם", נכתב בספר.
גזים ארורים, נדמה כי מאז ומעולם היו חלק בלתי נפרד ממטען הטראומה של העם היהודי. כיהודי אשכנזי נולדתי עם סלידה ופחד קיומי מגזים, ממש כשם שנולדתי עם אימה ויראה מנבחרת גרמניה בכדורגל. הכול נכנס לקטגוריה של "לקחי מלחמת העולם השנייה - ממה לפחד וממה לא".
הפחד, מסתבר, היה מוצדק, התקליט השרוט לא נתן רגע של מנוחה. בני משפחתי, שהבינו בזריזות את המצב, יישמו עוד לקח מהמלחמה והחלו לאכול ומהר, לפני שהאוכל ייגמר. הבטתי בהם בעיניים כלות, בעודי אוחז שלושה קילו ושבע מאות גרם של נפיחות וצרחות שכאילו נתלשו ממרתפי האינקוויזיציה.
בחצות וחצי, לאחר חמש שעות של מריטת שערות, מריטת עצבים ומריטת החיים באופן כללי, זה לפתע נגמר. באורח פלא, שהיא שכובה על רגליי, דנה התעלפה וקולה נדם.
כלקח נוסף ממלחמת העולם, אינני אדם ששוכח וסולח כל כך מהר, במיוחד אם מפרים לי את השקט בכזו ברוטאליות. אלא שמשהו במבט השליו שנח על פניה ברגע שנרדמה, הבהיר לי באחת שהסכם השקט שב על כנו. אני שוב מאוהב - לפחות עד לפעם הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם